יומנים > יומן - מלא 25/09/1936

{P001} {0133-34} ירושלים, 25.9.36, ערב יום כפורים. משה הבהילני לבוא לירושלים - כי יש להכריע בדבר מתן תשובה לאמיר. מוחמד אונסי היה בשבת בירושלים (20.9.36) והמופתי הודיע לו על המאמצים הנעשים להכניס מלכי ערב לתיווך. המופתי סיפר כי הצירויות הבריטיות בקהיר, בגדד וג'דה פועלות בהבנה גמורה עם הנציב לקראת פתרון בשלום. על ידם עוזרות הקונסוליה העירקית בירושלים, הצירות העיראקית בלונדון והצירות הסעודית בקהיר ובלונדון. גם האימם יחיא מתימן מסייע בדבר. מ.א. חזר לרבת עמון ומסר לאמיר דו"ח על שיחתו עם המופתי. האמיר טלפן ל"ועד העליון" ודרש שישלחו אליו אנשים להסביר המצב, כי ההצעה לא מובנת לו. אחמד חלמי פחה ועבד אל לטיף צלאח באו ביום 23.9.36 לרבת וסיפרו לו כי שיך כאמל אלקסאב בא ביום 21 לח"ז ל"ועד העליון" בשליחות אבן סעוד ומסר כי לדעת א .ס. על הוועד להפסיק השביתה והטירור, למען יוכל א.ס. לפנות לאנגליה באווירה שקטה לעזרת ערבי א"י. לפי דברי שיך כאמל מוכן א.ס. להצטרף לקריאת מלכי ערב לערבי א"י להפסיק המהומות. אונסי סיפר לאהרון כהן כי לאחר שנודע הדבר לאמיר התקשר טלגרפית עם א.ס., המלך גאזי והאימם יחיא לברר האפשרויות לניסוח קול קורא לעם הערבי בא"י. האמיר מצא שא.ס. נוקט בפוליטיקה נבונה וזהירה. אין הוא רוצה לדרוש מאנגליה דברים שאינם בגדר יכלתה למלא. אינו מוכן להציע לאנגליה הפסקה מוחלטת של העליה או מתן חנינה לפושעים, כי הוא היה מדכא אף הוא מרד ושופך דם ערבי. עמדת השנים האחרים שונה. גאזי והאימם הודיעו שלא יתערבו {0133-35} אלא אם אנגליה תבטיח להפסיק את העליה מיד לאחר הפסקת השביתה. שיחת האמיר עם חברי המשלחת היתה מתוחה. לפי רמז מהאנגלים גילה לחברי הועד שרבים מהם עומדים לפני סכנת גירוש אם לא יחסלו המרד. האמיר הציע להם להפסיק מיד השביתה ולהתכונן לועדת-המלך. הצעה זו נעשתה בשמו ובשם א.ס. לפי יפוי-כוח מהאחרון. הודיע שלא הוא ולא א.ס. יחתמו על התחייבות כל שהיא בדבר הפסקת העליה או מתן חנינה. האמיר הציע לפנות לפויזי אל קאוקג'י להפסיק פעולתו. לאחר שחברי המשלחת התיעצו טליפונית עם המופתי הסכימו להצעה האחרונה, והאמיר שלח מכתב לפויזי ע"י איסתיקלאלי מרבת. האמיר הודיע לפוזי שממשלת עבר הירדן מוכנה לקבל אותו וחבריו תחת חסותה ולבוא בדברים עם ממשלת עירק וסוריה בדבר החזרתו והחזרת חבריו לארצם. האמיר הטיל על מ. אונסי להועץ עם הסוכנות ולהביע השתוממותו על הפוליטיקה הבריטית. לדעתו אין דבר עלול יותר לקלקל את העם הערבי כעובדה של הבאת הרבה צבא לארץ ואי -השתמשות בו. ההמון מאבד כל יראת-כבוד מפני הצבא ומפני הודעות הממשלה. ההכנות נמשכות יותר מדי. המשחק של הנציב אינו לכבוד אנגליה. הוא בוגד בממשלתו ומקריב ענינים חיוניים של הארץ על מזבח כבודו והגשמת שיטתו הפוליטית. והאמיר שואל אם רצויה לנו התערבותו ברגע זה. הוא מבטיח, לפי דברי מ.א., לא להוציא גילוי דעת בטרם יראה אותו לנו ורוצה לשמוע מיד דעתנו. מ.א. הבטיח להמציא לנו . העתק מכתבו של האמיר לפוזי. {0133-36} נזדמנו אחה"צ לדון בשאלת האמיר. נוכחו: משה, ב.צ., אהרון, ג'וזף, קפלן ואני. א.כ. סבור שהפסקת השביתה ע"י הועד העליון תפורר את המחנה הערבי ותחליש התנועה - ומשום כך הוא בעד התערבות המלכים. ב.צ. חושש שהאנגלים לא ידכאו אף פעם המרד - ומשום כך הוא תומך בדעת א.כ. קפלן ומשה סבורים שדכוי זוהי מפלת המרד - ואנו מעונינים קודם כל במפלה זו. ההתערבות גם תיצור סטטוס למלכים . אולם משה מתנגד למתן עצה לאמיר שיפר עצת המלכים - כי עצה זו תתנקם בנו, והוא מציע להגיד לאמיר שאין אנו מחווים דעה בענין ערבי פנימי זה. אצלי נחלקו הרגש והשכל. חששו של ב.צ. אין לו כל יסוד, כי ברור לי שאם הערבים לא יפסיקו בעצמם השביתה והטירור - יעשה זאת דיל בלא רחמים. הוא מחר או מחרתיים יקבל יפוי-כוח בלתי מוגבל, וכשיבוא כל הצבא ישתמש בלי היסוס בכוח זה, כי לגבהו זוהי שאלת כבוד הצבא הבריטי. והרגש אומר: תנועת מרצחים זו יש לדכא. אולם השיקול המדיני אינו פשוט. יש לקחת בחשבון תוצאות הדכוי בשטח הערבי ובשטח האנגלי. בשטח הערבי שוגה א.כ. הפסקת המהומות ע"י הועד הערבי בעצת המלכים תגביר אחדות התנועה ומשמעתה (למרות הסכסוכים שבפנים), תרים הפרסטיז'ה של המלכים בא"י ובאנגליה ותיצור סטטוס חדש (אם כי לא פורמלי) של א"י כחלק מהעולם הערבי. לעומת זאת הדיכוי בכוח יפורר את המחנה, יגדיל המרירות של ההמון נגד המנהיגים והמשביתים וירים בקרב הערבים את הפרסטיז'ה של השלטון הבריטי. ומבחינה זו אין ספקשהתערבות המלכים אינה רצויה. {0133-37} אבל עלינו לקחת בחשבון גם התוצאות כלפי אנגליה. וכאן יש סתירה של אינטרסים. מצד אחד רצוי הדכוי - כהכשלת הנציב ושיטתו, ואנו עכשיו מעונינים בהכשלה זו (אם אפשר - עד כדי הרחקתו). הפסקת המהומות ע"י הועד והמלכים מחזקת הנציב ומסייעת לשיטתו המסוכנת לנו. אבל מאידך גיסא יש חששות כבדים מהדיכוי בכוח. ברור שבלי שימוש רב בכוח צבאי לא ימלא דיל תפקידו - לא רק להפסיק המהומות אלא לפרק הנשק. לא רק יצטרך לשפוך הרבה דם - אלא יפוצץ ויהרוס ערים וכפרים, וחוששני לתגובה חריפה נגדנו מצד דעת הקהל באנגליה. כי האנגלים יתלו הקולר בנו. הדכוי יגרור אחריו פיצויים ופיוסים לערבים, והיות שברור שמסקנות ועדת המלך תהיינה לרעתנו, בעיקר בשטח העליה, ונצטרך להלחם נגדן ולרכוש לצדנו את דעת הקהל באנגליה - יש לחשוש שנמצא אז דעת קהל אויבת או מתנגדת, בכל אופן קרה ומהססת. וגילוי כוח נגד הערבים יקל על הממשלה לגלות אח"כ כוח נגדנו בשטח הפוליטי. יתכן שבשיקולים אלה מכריעה הכף כלפי דיכוי - כי יש סכנה רבה בהתערבות המלכים, כשהתערבות זו תצליח. ולכן קיבלתי דעתו של משה להגיד לאמיר שאין אנו מיעצים לו כלום, אם כי בשיחה נסביר לו הנימוקים נגד התערבות למען הביא את האמיר שמעצמו יתנגד ויפריע להתערבות המלכים. כי האינטרס הפרטי שלו הוא נגד התערבות - לאחר שהתערבותו האישית בלבד נכשלה כמה פעמים. ג'וזף מסר על פגישתו עם שהבנדר ואמין סעוד בקהירו. הוא מצא אצלם רצון רב להביא לידי הסכם ונם הבנה לתכנית שלנו: {0133-38} אי-נישול וסיוע לפיתוח החקלאות, עליה לפי יכולת הקליטה ואי-פחד מרוב יהודי לאחר שאנו מסכימים לפדרציה. אולם הוא דורש פריטי (במספרים), כי לע"ע א"י היא יחידה גיאוגרפית פוליטית, וערבי א"י לא יכלים להסכים לרוב יהודי. זהו המפריע העיקרי לפי דעתו הוא. אם נסכים לפריטי מספרי הוא סבור שאפשר להביא לידי הסכם עם הערבים בארץ והוא מוכן לתווך בינינו, בקהירו או בירושלים. אילו היתה דעתו של שהבנדר מתקבלת ע"י המנהיגים הערבים בארץ הייתי מוכן להציע מוצא מהדילמה: לדעתי כדאי לנו אז להסכים לפריטי מספרי (אם ינתן לנו להגיע לפריטי בתקופה הקצרה ביותר, לפי האפשרויות הכלכליות שלנו), בתנאי שברגע שמוקמת הפדרציה נמשכת שוב העליה לפי עקרון יכולת הקליטה. לערבים ניתנת ע"י כך גרנטיה אובייקטיבית שאנו נסייע לפדרציה, ולנו אין יסוד לחשוש שערבי א"י יתנגדו לפדרציה למען הפסק העליה היהודית כי הלחץ להקמת הפדרציה יגדל אז (רכישת כוח יהודי של למעלה ממיליון איש בארץ בלבדה כדאית לכל הארצות השכנות), ואין להעלות על הדעת שכל ערבי א"י יתנגדו לפדרציה שתדרש מאתנו ומאת כל הארצות הערביות. ובכלל כוח יהודי כזה לא יהיה עוד תלוי אז בערבי א"י. היתרון השני בשבילנו - ויתרון חשוב וחיוני - שנשתחרר מהתלות המוחלטת שלנו באנגליה; כשנגיע לכוח כזה בארץ בהסכמת הערבים תצטרך אנגליה לבקש קרבתנו לא פחות משאנו נצטרך לבקש קרבתה. בתנועה הציונית יעורר הסכם כזה וויכוח ומחלוקת, ואולי גם בתוך שורותינו. אולם היתרונות לדעתי - אם רק הסכם כזה הוא ריאלי ואפשרי - הם כל כך גדולים (והסכנות הנשקפות {0133-39} לנו מאנגליה לאחר דיכוי המהומות הן כל כך עצומות וקרובות לודאי ) שלי אין כל ספק והיסוס בקבלת הסכם כזה, אם כי להלכה יש בו הגבלת גידולנו כביכול.