מספרד לירושלים

 

מצאתי לנכון לאגד את יצירותיו וכתביו של אבי המשקפים את כור מחצבתו, את תכונותיו ואת הערכים שבהם דגל, מתוך הנחת יסוד שלא רק שראויים הם לראות אור בקובץ אחד, אלא הם עשויים אף לספק חומר למחשבה ומצפן דרכים להמשך הדרך.

            יצחק נבון נולד בראש חודש ניסן תרפ"א (9 באפריל, 1921) בירושלים. צאצא למשפחת אביו מקהילת יוצאי ספרד שעלתה לירושלים מתורכיה בשנת 1670, ומצד אמו, נצר למשפחת הרב חיים בן עטר ממרוקו, בעל הספר "אור החיים", שהגיעה לירושלים בשנת 1884.

            יהדות ספרד ושפת הלאדינו היו ערש ילדותו ותפסו מקום מרכזי בכתיבתו. הוא ראה מספר מאפיינים בולטים במורשת זו: "שילוב מדע ואמונה, מתינות ודרך האמצע, ואהבת התנ"ך, העברית וארץ ישראל", שאותם שרטט במאמר שחיבר על אודות הקווים לדמותה של יהדות ספרד ובמופע הקונצרטנטי של שירי קודש וחול רומנסרו ספרדי. סדרת הטלוויזיה ירושלים שהיתה בספרד, שהופקה בשנת 1992 ובה נטל חלק מרכזי, היתה בין היתר מסע אישי של נבון אל השורשים שמהם ינק את אהבתו לתרבות זו. הוא ראה ביצירת הסדרה סגירת מעגל מסוימת, וכך אמר: "נקשרה נפשי בתרבותה של יהדות ספרד. תרבות זו, שירתה, ספרותה ורוחה ליוו אותי בכל אשר פניתי... זכיתי להיות שותף בהעמדת נר זיכרון לאנשיה, לחכמיה ולמשורריה."

            "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב" – כתב רבי יהודה הלוי עת שתיאר את כיסופיו לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט; יצחק נבון, דור עשירי בירושלים, נולד בעיר, התחנך בה ואף נמנה עם מגיניה כאשר עמד בראש שירות הידיעות (הש"י) של "ההגנה" ערב הקמת המדינה. העיר והחיים המורכבים בה הם מוטיב העובר כחוט השני במרבית יצירותיו: הולך ברקידה – סיפור קצר העוסק בהתנגשות שבין לימוד בישיבה בעיר לבין החילוניות בקיבוץ; ששת הימים ושבעת השערים – אגדה המתארת פולמוס בין שערי ירושלים מי מהם ראוי שדרכו ייכנסו חיילי צה"ל אל עבר הכותל המערבי; ובוסתן ספרדי – מחזה המתאר את חייה של משפחה ספרדית בירושלים. נבון מעולם לא עזב את העיר והיא לא משה ממנו כל הימים. כאיש ירושלים, במסגרת ציון 40 שנה לאיחוד העיר בשנת 2007, נבחר להדליק משואה ביום העצמאות.

            עם סיום לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים בתחומי הפדגוגיה, תרבות האסלאם ושפה וספרות ערבית, פנה נבון להוראה ולימד בבית הספר שבו גם למד, " בית הספר "בית הכרם", המוכר היום בשם "בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה" (ליד"ה). עם קום המדינה כיהן כדיפלומט בצירויות אורוגוואי וארגנטינה, שימש מזכירו המדיני של שר החוץ משה שרת, ובשנת 1952 נקרא לנהל את לשכתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, והיה לאיש אמונו. על התקופה במחיצת מחולל עצמאות ישראל ועל צדדים באישיותו של בן גוריון שטרם זכו לחשיפה, כתב נבון בספרו באמונתו יחיה.

            לאחר התפטרותו של בן גוריון מראשות הממשלה מונה נבון לראש אגף התרבות והאומנות במשרד החינוך, ומתוך רצון להוביל לצמצום הפערים בחברה והגברת תפיסת השייכות וההזדהות עם המדינה, בחר לעמוד בראש המבצע ל"ביעור הבערות"; הוא הקים מערך של מורות חיילות שחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה ולימדו קרוא וכתוב את האוכלוסייה הבוגרת במדינה בכלל ואת אוכלוסיית העולים בפרט. קיבוץ הגלויות העסיק אותו עד יומו האחרון. חודשים לפני פטירתו אמר: "קיבוץ הגלויות הזה הוא מאמץ גדול, אבל חייבים לעשותו ... כי אנחנו עם אחד... זו משימת דורנו."

            לכנסת ישראל נבחר בשנת 1965. בין היתר שימש סגן יושב ראש הכנסת ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון. כמו כן עמד בראש הוועד הפועל הציוני העולמי, תפקיד שבמסגרתו העמיק את הקשר עם יהדות התפוצות, כשהוא קורא לאנשי הקהילות לעלות לישראל.

יצחק נבון נבחר לנשיאה החמישי של מדינת ישראל בי"ב בניסן תשל"ח, 19 באפריל 1978. נאמן למשנתו, שקד על הגברת הלכידות הלאומית, העצמת תחושת הסולידריות בין כל חלקי העם וקידום הערבות ההדדית בין העדות והדתות השונות. הדאגה לשכבות החלשות והחתירה לצדק חברתי היו נר לרגליו. כפועל יוצא הוא הרבה לסייר ברחבי הארץ ולבקר ביישובי ספר, בערי פיתוח ובכפרי המיעוטים. עם כניסתו למשכן הנשיא שם פעמיו לצפון הארץ המופגז ושהה שם את הלילה. מעולם לא היה אורח לרגע, אלא אדם שבא לחוש את המצוקה ולחפש דרכים לפתרונה. ביקור בעל משמעות מיוחדת היה בשכונת התקווה; נבון הגיע לשכונה ושהה בה שלושה ימים רצופים, ובמהלכם לן בבית אחד התושבים, סייר ברחובותיה, פגש את תושביה והקשיב למצוקותיה. הוא המריץ את תושבי השכונה לשאוף להישגים בכל תחום, והשרה ממד של עממיות ושל אהבת ישראל על כל מגזריה. תמיד גרס ש"יש לנו אוצר יקר אחד – והוא האדם, החומר האנושי, ואדם זה יכול להיות כל אחד מאזרחי ישראל."

 

            יצחק נבון ידע לפנות לכל אדם בשפתו שלו ולכבד את תרבותו ומנהגיו. בתבונה וברגישות פעל ללא לאוּת לקירוב הלבבות בין מרכיבי הרקמה האנושית בישראל. תכונות אלו אף חצו גבולות, כאשר לאחר ביקורו במצרים – ביקור שמסמל את תור הזהב ביחסים עם האומה הערבית הגדולה – הכריז הנשיא סאדאת כי "נבון כבש את לבו של העם המצרי" בדברים שנשא בערבית רהוטה. בערוב ימיו התייחס לביקור ואמר: "אל חברי הפרלמנט המצרי דיברתי שירה... משקף את תרבותם... את נשמתם... אנחנו פה באזור הזה צריכים ללמוד לדעת מה הערך של תרבות... זה לא רק כמה עולה פיתה... מה עם הנשמה? ואת הנשמה זאת, אותה להעלות על נס."

            הוא רחש הוקרה עמוקה למשפחות השכולות. זו מצאה ביטויהּ בשורה של יצירות, בהן מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי, שנכתבה בימי מלחמת ההתשה וחולקה שנים אחר כך למשפחות הנופלים ביום הזיכרון, וכן בשורה של הספדים ובהם הדברים לדמותו של יוני נתניהו במלאת שנתיים לנפילתו במבצע אנטבה.

            יצחק נבון האמין שיש להציב חזון ברור לעם. גם אם הוא עלול להיתפס כלא פופולרי. על אף העברית העשירה שבפיו, מעולם לא טשטש דבריו בצעצועי מילים. הוא טען ש"אף היום ניתן לבוא בתביעות אל העם, אם נפרוש לפניו חזון של ממש, נציב לפניו אתגרים, ניטע בו תקווה ונדאג שהעול יתחלק באופן צודק... ומשעה שתוצב המטרה יימצאו לה המקורות... לא החזון ישועבד לכלכלה אלא הכלכלה תשועבד לחזון."

            הביטוי "אור לגויים" מעולם לא נתפס אצלו כמליצה. הוא שב ושינן כי "עלינו לשמור מכל משמר על יחסינו עם אומות העולם ועל מקומנו ההיסטורי כעם שהטביע את חותמו על התרבות האנושית." לדידו, חברה למופת ועם סגולה אינם בגדר משאלת לב או התגשמות חזון הנביאים, אלא צורך מעשי והגיוני, שהרי אם נהיה ככל המדינות – אומות העולם לא יתמכו בנו, והיהודים לא יעלו ארצה.

לאחר חמש שנות כהונה כנשיא החליט שלא להתמודד לתקופת כהונה נוספת, ובשנת 1984 נבחר לכנסת ושימש סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות עד שנת 1990. כשר החינוך הדגיש את החינוך המדעי-טכנולוגי ואת החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום בין כל תושבי ישראל; פעל להשוואת התנאים בין כל המגזרים ותגבר את לימודי השפה הערבית; יזם את המפעל "סל תרבות", להקניית מטען תרבותי ואמנותי לכל תלמיד ותלמיד, והיה ממייסדי בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל בירושלים.

יצחק נבון חתר להחזרת העברית למקומה הראוי כשפת תרבות. הוא סבר כי בצד לימודים עיוניים, על מערכת החינוך להטמיע בתלמידים ערכי יסוד בסיסיים: אמת, יושר, דיוק, כיבוד הזולת והשונה, התנדבות, כבוד למורשת ולמסורת והזדהות עם תולדות ישראל בעת החדשה. כדי להעמיק את בקיאות התלמידים בנושא השואה, הנהיג את המסע למחנות ההשמדה בפולין.

 

לאורך חייו הציבוריים פעל תמיד על פי צו מצפונו ואמונתו, ללא מורא; כך היה, כשקרא, בהיותו נשיא, להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטבח במחנות סברה ושתילה בשנת 1982, וכך כשהיה השר היחיד שהצביע בממשלה נגד חילופי השבויים (עסקת ג'יבריל) בשנת 1985.

             

            בשנת 1991 פרש מהחיים הפוליטיים אך לא מהציבוריים; הוא המשיך לסייר ברחבי המדינה ולהופיע בפני קהילות ישראל.   לא בעבור תפקיד או מעמד, אלא פשוט מתוך אהבת ישראל. בה בעת השקיע מזמנו ומרצו ופעל בהתנדבות לקידום גופים שונים, המשקפים במהותם את אישיותו ונטיותיו: "נאות קדומים", השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל; האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים; הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו; כמו כן כיהן כיושב ראש חבר השופטים בחידון התנ"ך העולמי לבני נוער; עמד בראש "קרן אברהם", שמטרתה קידום השוויון בין יהודים וערבים וייסד את עמותת "ידידי 'בית שלום יפן' בישראל"; כיהן כנשיא המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה, נשיא כבוד של הארגון הארצי של חברי "ההגנה" וכנשיא יד דוד בן גוריון.

יצחק נבון היה איש משפחה וראה בה ערך עליון. בחברת אחיותיו, אסתר קמר ומזל ליננברג נבון ואחיו ויקטור, שנפטרו בשיבה טובה, ובחברת בני משפחותיהם הוא זכה לזמנים נפלאים בחברותא, באוזן קשבת ובעצה טובה. בשנת 1963 נשא לאישה את אופירה ארז, אם אהובה לנעמה ולי, פסיכולוגית שיקומית, שפועלה למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים - החל בבית החולים ומרכז לשיקום ילדים ונוער "אלי"ן", עובר לבית "מיחא" לשיקום ילדים בעלי לקות שמיעה וכלה בפעילויות ההתנדבותיות בהן נטלה חלק;  רגישותה לזולת; ואומץ לבה לחשוף את דבר מחלתה, זיכו אותה באהדה יוצאת דופן בקרב רבים. אופירה נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1993 והיא בת 57 בלבד. בשנת 1995 הכיר את רעייתו היקרה מירי שפיר, לה קריירה ארוכת שנים בעיצוב תכשיטים ואופנה, בין היתר כמעצבת האופנה של "כיתן" ו"תשלובת פולגת". לאחר מכן עסקה מירי בייעוץ תדמית ותקשורת ועל לקוחותיה נמנו משרד ראש הממשלה, משרד החוץ, צה"ל, גופים מסחריים ואנשים פרטיים. היום, היא מקדישה מזמנה ומִרצה לציור וכתיבה.

יצחק נבון, בן ירושלים, אוהב אדם באשר הוא אדם; מורה ומחנך, איש רוח וספר אשר משך בקולמוס, איש מעש שהאמין באמונה שלמה ביכולתנו לכונן שלום עם שכנינו, נפטר בכ"ד בחשוון תשע"ו, 6 בנובמבר 2015, בביתו בירושלים. הוא נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. אבי, אהוב נפשנו, הותיר אחריו משפחה דואבת; נהג מסור, שהוא בן משפחה של ממש, גדעון בן דוד; עוזרת אישית ברוכת כישרונות, דניס הרן-בן דור; צוות נאמן שכולל את לאה מנשה ואת תלמה הרפז-גלבוע, וחברי אמת שהלכו לצדו לאורך כל הדרך.

            יצחק נבון הותיר לא רק חלל גדול בלב אוהביו, אלא גם מורשת שראוי לשמרה. במאמציי להנציח את פועלו, אני מסייר בארץ ונחשף מחדש ליופייה, לנופיה, לגווניה ובעיקר לאנשיה – מגשימי הציונות בקיבוצים ועיירות הפיתוח, מיישבי הגליל ובוני הנגב. נפעם מתמימות הדעים ומהרצון האמיתי של בני שיחי – ללא הבדל עדתי, דתי או מפלגתי – לכבד את זכרו ומפעלו ולהתכבד בהם, אני מנסה לרדת לשורש העניין, ועולה בי תשובה אחת:

אבי חיבר את המחזה בוסתן ספרדי מתוך רצון להעלות את קרנה של אוכלוסייה שלמה באמצעות הפניית זרקור אל תרבותה, להווי שלה, למנהגיה ולמוזיקה הנפלאה שלה. הוא ביקש להתרחק מהשגרה שהיתה מקובלת, ועדיין נפוצה לצערי, להציג עדות על פי חיקוי של היגוי או סממן חיצוני, מרפרף ושטחי. הוא ביקש להציגן מתוך המהות הפנימית, הנפשית העמוקה, מתוך אוצר הדימויים, הפתגמים והשירים שיש בהם לפרוט על המיתרים הרגישים ביותר.

הבוסתן היווה אפוא שופר לתרבות אילמת, אך לא רק. בניסיון לעמוד על קסמו, הייתי מוסיף ואומר כי המחזה חצה מסילות אל לב לבה של ההוויה הישראלית לא רק כמייצג מגזר, אלא במובן מסוים כמתאר חיים שהיינו מבקשים לעצמנו – חיי שותפות בין כל חלקי העם, שבת אחים גם יחד בפסיפס אנושי מורכב וסבוך. ארציוּת אנושית פשוטה, אמיתית ונוגעת ללב. בוסתן יצחק נבון הוא כמיהה חיה ופועמת לאהבת אדם באשר הוא אדם ולאפשרות לחיות ביחד – דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, ערבים ויהודים.

כזה היה יצחק נבון וכזה היה בוסתנו, כך היה רוצה שנזכור אותו. ואם יורשה לי, כך היה מייחל לראות את בוסתן ישראל.

ארז נבון