יומנים > יומן - מלא 16/01/1939

{P001} {0187-01} ניו יורק, 16.1.39 פוליה יקרה - שבתי הצהרים מוושינגטון, מועידת המגבית המאוחדת למען א"י. הועידה התחילה עוד שלשום. אבל שלשום הייתי עסוק פה עם הלא-ציונים, ורק אתמול באתי שמה. השתתפתי הפעם הוועידה בעל-כרחי. החלטתי בביקורי זה לא להופיע פומבית, ועלה בידי להמלט מידי העתונים, באופן שהקהל הרחב לא ידע כלל על מציאותי עכשיו באמריקא. אולו ההנהלה בירושלם דרשה ממני שאשתתף בועידה, וגם החברים פה עמדו על כך, ושלא ברצוני נאלצתי ללכת לוושינגטון. זוהי ועידת המגבית הראשונה באמריקא שנוכחתי בה. השנה אין מגבית מיוחדת בשביל א"י. התאחדו הפעם עם הגוינט לסדר מגבית משותפת של עשרים מיליון דולר. תשעת המיליונים הראשונים יחולקו בין הועד לפליטים, הגוינט וא"י. א"י ץקבל מזה שני מיליונים וחצי. כל מה שיאסף למעלה מתשעה מיליון יחולק על-ידי ועד מיוחד בין חמשת חברים, שני ציונים, שנים מהגוינט ואחד נייטרלי. העוסקים בכך מקוים שיעלה בידם לאסוף כל עשרים המיליון. הפסימיסטים אומרים שיעשו 15 מיליון. הועידה היתה טובה. היו כשמונה מאות צירים מכל הארץ- כמה ממכירי. לכתחילה לא הייתי בפרוגרמה כלל, וקבעו שאני אהיה הנואם היחיד בבנקט שיסודר בסוף הועידה. {P002} {0187-02} למעשה, כרגיל באמריקא, היו בבנקט כמה נואמים, שהודיעו כי לא ינאמו, כי הקהל רוצה לשמוע את האורח וכו'- אבל כל אחד נאם בכל זאת. היושב ראש, ד"ר גולדמן, שגם הוא הודיע שלא ינאם - נאם לפני כל נואם ולאחריו.... באופן שבשעה שהגיע תורי לדבר היה כבר הקהל עייף ויגע, ורבים היו צריכים לתפוס הרכבת.... היתה לי שאלה קשה- שאלת הלשון. כמעט כל הועידה התנהלה באנגלית. רק שנים שלושה דיברו אידיש. אף פעם לא הרשיתי לעצמי לדבר באספת עם באנגלית, אך החלטתי הפעם לעשות את הקפיצה- ונאמתי באנגלית כמובן שעל ידי כך לא הוקל עלי הדיבור. בכלל קשה לי לדבר בפני קהל שבא לשמוע נאומים כמו שהולכים לראות סינמה. אם כי רבים בלי ספק באו "לשמה" והתענינו ברצינות במה שמדברים. לעיתים התיתה גם התלהבות - אם כי שטחית - בועידה. אבל איני מאחל לשום איש לנאום בפני קהל אמריקני המסובה לשולחן האכילה ומלובש "בגדי-ערב" ששמע כבר במשך עשרים שעות כל מיני דקלומים ונאומים מפוצצים. איני מבין מדוע הנואמים המושבעים באמריקא אינם יודעים להגיד דבר-מה לשומעיהם. לאחר ----- שנגמר הנאום אתה יודע בקשי מה אמר הנואם, אם כי בשעת הדיבור אתה ניהנה באופן-הדיבור המאומן ומהקול המוסיקלי והמילים המתגלגלות לא בלי אמנות- אך בלי כל תוכן, לעמוד ולהסביר לקהל זה דברים רציניים באופן רציני - אינו דבר קל ונעים. וכשגמרתי לדבר - הרגשתי רווחה גדולה, כאילו נפטרתי מגרדום. לתמהוני לא התקשיתי באנגלית, בלבד מלה אחת שנדרשה - traces לי ולא יכלתי באותו רגע לתפסה. היתה נחוצה לי מילה {P003} {0187-03} ובשום אופן לא יכלתי לזכרה, אלא לאחר שעברתי כבר לענין אחר. אולם לא נכשלתי בנסיון ראשון זה - מבחינת השפה, ואמרתי לקהל מה שרציתי להגיד, והקהל שהיה עיף כבר הקשיב קשב רב. ראיתי ונוכחתי שאפילו לצבור אמריקני אפשר לדבר ברצינות, ובלי להטי-ליצות ואקטוריות. במשך כל היום אני הייתי, כמדומני, הנואם היחיד שלא סיפר הלצות ומעשיות, אלא ניסה לדבר לענין- והקהל שמע בהתענינות רבה. בערב שלפני דיבר ברץ. אני לא הייתי עוד בוושינגטון, אבל שמעתי שהוא הצליח מאוד ועשה רושם גדול - ושוב לא ע"י מליצות ודברנות, אלא דווקא בפשטות ובאמת הפנימית של דבריו. -------------- עוד מעט ואני גומר את תפקידי כאן. כמעט כל הענינים שלשמם באתי סודרו, במידה שניתנו לסידור בזמן קצר זה, ואני כבר מתכונן לשוב. עוד יש לי פגישות אחדות בניו יורק משלושת הימים הקרובים, ובסוף השבוע אהיה מוכשר כבר לנסוע. שלשום קיבלתי טלגרמה מלונדון שהשיחות אולי יצחילו בשלושים לחודש זה. ושעלי לשוב מיד ללונדון בשביל התיעצות מוקדמות. ואם תהיה לי אניה בשבת (22.1.39)- באניה אקוויטניה. לפני צאתי אטלגרף לך. {P004} {0187-04} מה שלום הילדים? הממשיכה גאולה בעבודתה? תכתבי מיד לונדונה. נשיקות. דוד. {P005} {0187-05} תמצית דברי בועידת וושינגטון: שלוש שנים של מלחמה, הגנה (resistance) ורצון לנצחון. המלחמה לא מלחמתנו - אנו אנשי שלום ועבודה. המלחמה הוכרזה נגדנו. ניסו להרעיב אותנו ע"י סגירת נמלים, שביתה כללית וסיכון חופש התנועה בדרכים. ניסו להחריב משקנו ע"י עקירות עצים, שרפת שדות ובויקוט. ניסו להשמיד אותנו ע"י התקפות, מארב, רצח. הישוב סרב להבהל. תגובתנו: לסגירת החופים - יצירת נמל ת"א וחדירה לנמל חיפה. סיכון הדרכים - סלילת כבישים חדשים לחזק התנועה ולהקלה. להריסת הרכוש - הקמת נקודות חדשות. הרחבת ההתישבות, חפירת בורות. להחרמה - פיתוח ענפי עבודה: מחצבה, מושבות, הרחבת ההשקאה. לטירור - הקמת צבא יהודי - הצבא היהודי הראשון לאחר מפלת בר-כוכבא. לאחר שלוש שנות מלחמה הגברנו חיילים ואנו חזקים משהיינו: גדלנו במספר (עליה יותר גדולה מימי עזרא ונחמיה). השיחה עם אכספרט צבאי. דעת קצינים וטשירטשיל. עמדותינו המשקיות נתרבו. המקור, המובן והמשמעות ההיסטורית של "המאורעות" מצד הערבים - לא רק תוצרת הארץ, אם כי אין לזלזל בגורמים המקומיים. התחלת המהומות נעוצה במלחמת חבש, ולא במקרה. הטירור בארץ - חלק של הטירור בעולם. המלחמה בישוב - חלק מהמלחמה בעם. משטר האלמות, המשטמה, הדכוי המתנשא לשלוט בעולם - מקור המהומות בארץ ממנו הוא שואב האידיאולוגיה, אמצעי המלחמה, ההדרכה. כסף זר, נשק זר, הסתה זרה. {P006} {0187-06} הטירור מכוון לא רק נגד יהודים - גם נגד ערבים אם אינם מקבלים דירקט "המנהיג". גם מקור הכח של הישוב אינו מקומי. א"י עכשיו - נקודת המוקד של היסטוריה יהודית. מקורות הכוח של הישוב - שנים: מולדת ועם. מגינים לא רק על הרכוש - אלא על היצירה, ---------- ויצירת דורות (בחניתה גילו שני דברים: בית כנסת עתיק ומים) לוחמים לא כאזרחים שוי-זכויות, אלא כבני מולדת על ארצם. אנו שם בזכות ולא בחסד. רגש זה אינו של יהודי א"י בלבד. אין יהודי שאינו קשור לארץ - גם אנטי-ציוני. אינו יודע רק את נבכי נפשו, הראיה -הגרמנים. מחקו ציון וירושלם - ועכשיו לוחמים בא"י. אין זה פרי רדיפות היטלר. צרה מולידה יאוש, אך לא אהבה לארץ - אם אינה נסתרת במעמקי הנשמה. רגש המולדת אימץ ידי הנהגים, הפועלים, האכרים, ולחרף נפשם - ומנע כל בהלה, פחד ורתיעה. מקור שני - העם, מצבו ויכלתו. טרגיות הגולה לא רק הסבל, הרדיפות, הגירושים - אלא חוסר-הישע. אי-אפשרות להתנגד, להלחם, על כבודו. במרכז המלחמה - זכות העליה. איגרת אבן-סעוד לרוזוולט: א"י היא ארץ ערבית, היא קטנה, קלטה כבר יותר מדי. א.ס. סילף ההיסטוריה, אינו מכיר גם ההווה והמציאות של הארץ - וטועה בעתידה. העם היהודי חותם לנצח חותמו על ארץ זו. גם בהווה אינה עוד ערבית. שלוש הערים העיקריות יהודיות ברבן: ירושלם רוב של 3 נגד שנים. בת"א-יפו רוב של 3 נגד 1. בחיפה רוב יהודי. התעשיה - שלנו. {P007} {0187-07} שני הנמלי - יהודים. יפו נחרבה. התרבות יהודית. גם החקלאות האינטנסיבית, המתרחבת בעלת יכולת קליטה -בעיקר יהודית. אפילו וודהד הכיר שבלי עליה יהודית אין קיום לארץ. אין לעם הערבי שאלת עליה, ולערביי הארצות השכנות אין צורך בא"י. הארץ הקטנה - מבחינה ערבית. לא.ס. שטח עצום - בלתי מיושב. וכן לעיראק. עכשיו יושבים בארץ 54 נפש על כל קילומטר. בחלק היהודי יושבים 375 איש על כל קילומטר. (אי מנהטן היה קטן בעיני ההודי שמכרו בעד 24 דולר. עכשיו יש עליו שני מליון תושבים, ושוויו עשרה מיליארד דולר). אך בא"י אין הוויכוח בין 9 מאות אלף ערבים ובין 4 מאות אלף יהודים - אלא בין הישוב הערבי ובין העם היהודי. מה קרה להתישבות בארגנטינה? בארצות אחרות - ומדוע הצליחה א"י? הכינונו הקרקע לקליטה ולהישבות במשך 60 שנה, ואנו יכלים לקלוט מיד 100.000 איש. השיחות בלונדון, אנו מוכנים לקואופרציה אך שום וויתור בשטח עליה לא יתכן. המלחמה אינה רק זו של הישוב - העליה היא צורך חיים של העם. יותר מזה - זוהי התאבקות בין שני כוחות עולמיים: צדק, חופש, יושר, קואופרציה בין לאומית - ואלמות, הפרת חוק בין - לאומי, משטמה, שאלת א"י לא תפתר בלי הסכמתנו - כי אנו כוח, ואתנו הצדק. בשני אלה ננצח.