יומנים > יומן - מלא 21/12/1948

21.12.48, יום ג', יט כסלו.

בבוקר עליתי לירושלם. תיבון מסר לי שידידו קיבל מכתב ממוסקבה שהחלט שם להפסיק לחלוטין העליה מארצות המזרח ובאופן הרמטי לא יאוחר ממאי-יוני 1949. היתה כל זמן ערבוביה ביחס לתנועה הציונית. התנהל וויכוח שהגיע עד הצמרת עצמה. מצאו פתרון פשרה: להשאיר המצב לפי שעה כמעט בלי שנוי אולם לא יאוחר מאחד ביוני יש להפסיק העליה לאחד ותמיד. הכותב מעיד שלא היה בזה התפתחות הכרחית ומאורע בלתי נמנע. יש בזה יותר פועל יוצא מתמרוני-שעה מדיניים כלפי פנים וחוץ, מאשר הכרח היסטורי. הכותב בטוח שאפשר עוד לשנות ולהביא לידי מפנה של 180 מעלה. נחוץ שבארץ ידעו האנשים מה שנעשה. בראש הצמרת במוסקבה יש לנו ידידים כנים, אבל התנאים הקיימים במוסקבה אינם סוד, איש לא יעיז לעורר הבעיה מחדש, לאחר שיש החלטה - אולם אנשינו פה יכלים לעורר השאלה. וכך יש לעשות לפי דעת הידיד ממוסקבה. החל מיאנואר בערך צריכים כל צירינו ואנשינו שיש להם מגע להתחיל בקמפניה בעל פה ובכתב באמתלאות וצורות שונות, ולהדגיש בטרחנות הרעיונות היסודיים דלקמן: החלטת הבלתי נחושה של היהודים להשתלט על הנגב היתה א -לישב בזמן הקצר ביותר כמיליון יהודים בחלק זה של ארצם, המוני יהודים שירצו ללכת לקבוצים הענקיים שמתכננים שם - נמצאים רק באירופה - אירופה כולה, ולא רצוי להדגיש רק אירופה מזרחית. גם באמריקא ובארצות אחרות אפשר למצוא קומץ אידיאליסטים - אבל לא יותר. לכן פונות שלטונות ישראל לשלטונות באירופה שירשו יציאת יהודים הרוצים בכך, בלי עכובים,ותוך שנה אחת. לדעת הכותב - רק תכנית של פינוי מהיר ונמרץ תוך שנה או שנה וחצי רק היא עלולה להתקבל - להטריד עוד על אלפים יהודים - זהו דבר אבוד. הנחה ב' - העם היהודי במאבקו על קיומו הוא בן ברית טבעי של כל הנאבק עם הריאקציה בעולם. ויש להתחשב עם הרעיון שמדינה יהודית בעיני ההמונים היהודים

היא צורך קיום העם, ולכן ההבדל ביחס למדינה ולציונות הוא מלאכותי. הנחה ג' - מדינת ישראל תישאר נייטרלית בין מזרח ומערב. אין זו אחיזת עינים ומעשה הסוואה, כפי שחושבים רבים. הנחה ד' - האנגלים מתחילים להבין שהפסידו במשחק וכאילו נכונים להשלים עם קיומנו, אבל ביסוד הדבר אין האנגלים מסכימים לקיום מדינה יהודית גדולה ומתקדמת , ובהזדמנות הראשונה תחדש תככנה, לקרוע הנגב מעל המדינה. תיבון - הסיסמא צריכה להיות: עכוב העליה יוצק מים על הטחנה האנגלית, הידיד מיעץ שלא נזלזל בשום הזדמנות לעורר שיחות אצלם בענין זה. "אנחנו" (כלומר ידידינו במוסקבה) לא ננמנם ונשתדל להכשיל היבסקים הוותיקים, שלא למדו ולא הבינו כלום. - באחת - ישיבה משותפת עם הנהלת הסוכנות. פתח גולדשטין: אנו נציגי הממשלה. הוא - נציג העם קיבל בירושה אוצר ריק עמו גרעונות. הסכסוך באמריקא היה נגמר מיד - אילו ההצהרה מישראל היתה באה מקודם. היה איום של מגבית נפרדת ע"י קבוצת פורשים. עכשיו סודר העניןאם כי יש מגביות נפרדות שגורמות קשיים. הודעתי בגמר דבריו של גולדשטיין שאני מצטער על הנסיון שנעשה באמריקא להכתיב מי שברך לאנשים באמריקא, ההכתבה ותכנה אינם מעוררים כבור, חבל שההנהלה שלחה מברק, ואני מסתייג בהחלט מתכנה של הטלגרמה. גם קפלן הצטרף להסתייגות זו. גרינבום התפרץ והפריע כמה פעמים לקפלן לדבר - בלא סיבה מספקת. כשקיבל רשות הדיבור התאונן גרינבום על הסודיות - לא ידע על מברק ועל מאמר , ולמה קפלן דורש שכולם ישובו למגבית? גם קבל על גולדשטיין שאמר שלא יתנו כסף למלחמה ולמדינה - לרעתו שתי אלה העיקר בעיני יהודי

- לאחר ששמעתי דברי גולדשטיין שלחחי לגרינבום פתקא לאמור: "אתה ודאי לא תסכים אתי: - ברור שהציוניסטים פשטו הרגל מבחינה ציונית (הסיבה ברורה: השמדת יהדות מזרח אירופה). בשעה גדולה זו - אולי הגדולה בהיסטוריה היהודית - אין ליהדות בגולה מנהיגות ראויה לשעה זו, ובשעת נצחונה של הציוניות - נכשלו הציוניסטים". הוא החזיר לי פתקא: "אני חושב שהמילה "ציוניסטים" הולמת את רעיונך. ועוד: לא הייתי מוציא עדיין פסק דין. אני לא פיללתי שיהיו לנו האמצעים העומדים לרשותנו. ביחוד לאחר חורבן יהדות אירופה ושל מזרח אירופה בראש וראשונה. ואילו למנהיגות אני מסכים. זוהי הצרה הגדולה ביותר, ביחוד באמריקא. מובטחני ששם אפשר עוד למצוא כוחות ואמצעים שלא נוצלו. לצרה זו איני רואה תקנה לעת עתה". הוספתי לו פתקה: "עלי להוסיף דבר חיובי: היהודים בגולה לא פשטו הרגל- והם חשים גודל השעה, הציוניסטים אינם יודעים ואינם מוכשרים להדריך את היהודים. להיפך: הם עומדים כמכשול בין המדינה ובין היהודים". ענה שוב: " "כמכשול" זוהי הגזמה וגם במקצת עוול כלפי הציונים. אולם הם עוד לא השתחררו מה"תדהמה" שההתפתחות המהירה של התגשמות הפילה עליהם. הם עדיין לא משיגים את טבעיותו של הדבר. עוד המאורעות נראים להם כנס וכחלום. במצב נפשי כזה קשה לראות את הקשי שבין המאמצים לבין המציאות באור הנכון". - בצהרים לסעודה נזדמנו גרנובסקי, ויץ, קפלן, אשכול ואנכי. הצעתי שקה"ק תרכוש מהמדינה במשך תש"ט מיליון דונם בגליל, במסדרון ובנגב, וישלמו לנו על החשבון 10 ל"י הדונם. אם הפיצויים שיצטרך לשלם יעלו יותר יוסיפו עד 20 ל"י הדונ גרנובסקי וביחוד וויץ (החיים עוד במושבים שלפני המדינה) עורר שאלת הקושן. גרנובסקי גם שאלת המחיר. הסכמנו שאשכול ויץ וגרנובסקי ינסחו ההסכם העיקרי, ועדת עו"ד יבררו הצד המשפטי (אם כי הצד המדיני קובע כאן).

אה"צ התווכחו על שכון וחינוך. קיבלו דרישתנו להקציב לחינוך 800 אלף. - בערב בררתי עם משה המצב הצבאי בירושלם והשיחות עם טל, מסרתי לו עמדת הממשלה - מו"מ על שלום, ורק על זה. משה סבור שהרעיון של יגאל על חלופין בין שיך ג'ראח ובין תלפיות אינו מעשי. אין דרך מרמאלה ליריחו אם לא דרך שיך ג'ראח. משה חושב את א' לאפס צבאי. מחשיב דוקא את דייל , אבל הוא מושפע יותר מדי מפוליטיקא. שוחחתי עם לוי יצחק על המצב בירושלם. הוא סבור שאצל יקבל 30% - 20 של הקולות ויהווה המפלגה השניה. אחריו יבוא הגוש הדתי. למפ"ם אין אחיזה בירושלם. הפרוגרסיבים אולי חזקים מה"צה"כ. - סעדתי בערב עם רבקה שולמן, היא נשארת כאן 6 חדשים. מציעה להזמין את סולד לבוא לארץ. - סידרתי סוף סוף לאחר בירור עם כל המעונינים - את שאלת המוסך של מ.ע.צ. שהצבא דרש מאצל. כל המכונות יוחזרו למשרד העבודה, אולם המוסך ישאר בידי הצבא.