יומנים > יומן - מלא 04/09/1934

{P001} {0122-02} 4.9.34, בנמל אלכסנדריה שוב - בדרך לונדונה. בשני החדשים הבאים יוכרעו באנגליה דברים עיקר'ים סידור המועצה המחוקקת, היקף העליה, השידול הקרוב - ואולי כמה מהענינים שעוררתי בשיחותי האחרונות עם הנציב, ביחוד ענין עבר הירדן. המועצה תקום, בלי ספק אם יעלה בידינו דבר מה בנידון זה - הרי זו רק דחיה זמן וגם זו מפוקפקת. בשובו ימסור הנציב הצהרה. יתכן שכמה פרטים חשובימטרם נקבעו: מספר הנבחרים, חלוקת בקרב העדות, מנוי חברים נוספים, כמה, סמכות, ענינים משופרים וכו'. גםשאלת המועצה האכסקוטיבית עודנה קיימת - אם כי לאחר השיחה האחרונה נדמה לי שהתכנית המקורית של הנציב לא תתקיים - לפי שעה לכל הפחות. ברחבי התנועה הציונית - ואפילו בתנועתנו - השאלות הפנימיות מאפילות על החיצוניות, וגם ישיבת ההנהלה בלונדון, חוששני תהיה עמוקה בעיקר בשאלות "השלום". השיחה האחרונה עם מילס (ב31.8.34-) מדאיגה. הנציב אינו מוכן להרשות עליה כדי צרכי הפרדסנות, משום שענף זה אינו בכוח בעתידו. הדברים לא נאמרו בפירוש, אבל זהו המובן. יחסו של מילס עצמו לעליה הרבה יותר נוח, נדמה לי, מיחסו של הנציב. כנראה שאינם רוצים לע"ע לעבור על 40.000 לשנה. אין ספק שיכולת הקליטה בשעה זו היא לא פחות מ60.000-. מכסת העליה העובדת צריכה להיות מכופלת, לכל הפחות. זוהי הוספה של 20.000 לשנה אולם מהממשלה לא נעלמו כמובן התוצאות הפוליטיות של עליה 60.00 לשנה, פירוש הדבר - א"י יהודית במשך 15-10 שנה. והאנגלים כנראה מהססים אם הדבר אפשרי (בלי משברים פוליטיים {0122-03} וכלכליים ואם הדבר כדאי ורצוי מבחינה פוליטית אנגלית. הגורם העיקרי אף הוא מובא בחשבון - ואם אנו רוצים בעליה גדולה יש לנסות לסלק התנגדות הערבים. זה יתכן רק אם תקום ברית יהודית ערבית לאורך כל החזית. עוד בחורף שעבר החלטתי לבוא בדברים עם ב"כ הערבים למען ברר שאלת השתתפות בשלטון. ברור היה שמועצה מחוקקת תקום בקרוב, עם איניציאטיבה אחרת על סידור קונסטיטוציוני מוסכם בין היהודים והערבים לא תעשה ולא תצליח. העמדה שנקטה מפלגתנו לחייב מועצה פריטטית - אינה ריאלית, כי בר ור לי שלא יתכן הדבר שערבים יסכימו לפריטט כזה לשם מה? לעומת זאת היה נדמה לי שהשתתפות ממשית בשלטון תתכן על יסודות פריטטיים. היסכימו לכך ערבים? גמרתי בלבי לנסות. ביקשתי את משה לסדר לי פגישה עם מ.ע. בחרתי בו מכמה טעמים. אינו מתעסק בעצמו בפוליטיקה לרגל משרתו הגבוהה וקשריו המשפחתיים, בעל השפעה ובלתי תלוי בחוגים הערבים, בעל השכלה גבוהה, יודע היטב מה שנעשה בקרב הערבים - ועד כמה שהיה ידוע לי - אדם ישר. הפגישה נתקיימה בביתו, כמה שבועות לפני ישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים. שיחה ראשונה - מ.ע., מ.ש.. אני. השיחה היתה גלוית-לב משני הצדדים ומ.ע. עשה עלי רושם של איש כנה וישר ונבון. התאונן קשה על זלזול היהודים בדעת הערבים, על התנהגות לא הגונה מצד קיש, {0122-04} סקר בהזדמנויות שונות (לפני פרוץ המאורעות, בועדת שי ועוד) - באריכות עמד על ההרגשה הפסימית המשתררת בחוגי הערבים. הם הולכים ונדחקים מכל העמדות, חלקי הארץ הטובים ביותר עוברים לידי היהודים אמנם יחידים נהנים מכך, אבל מצב ההמונים מיואש. הקונצפיות הגדולות הן בידי היהודים. התקציב מוצא לצרכי הגנה שאין לערבים צורך בהם. מרובים הפקידים האנגלים, ומשכורותיהם גבוהות - וכל זה לשם הבית הלאומי. בשביל פלשתינה הערבית אין צורך בפקידות זו מפני כך עול המסים הולך וגדל. שום ארץ ערבית אינה משלטת מסים כל כך גבוהים. היהודים אולי מוכרחים לבוא הנה - אבל לערבים רע ומר. חוששים גם לעתידם הפוליטי, אבל מ.ע. מעונין קודם כל בעמדות הכלכליות ואלו הולכות ונשמטות אחת אחת. מה יהיה? שאלתי אם אין אפשרות להסכמה ולעזרה הדדית במקום מלחמה והתנגדות עקרה? מ.ע. מצטער על הסכסוכים אבל אינו רואה מוצא. היחדלו היהודים לקנות קרקעות? אמרתי שיש קודם כל לחפש פתרון לשאלות הפוליטיות, כי ביחס לשאלה הכלכלית אין לערבים לדעתי מקום לחששות. במקצוע זה לא קשה לבוא לידי הסכם שיניח דעת שני הצדדים. הקושי העיקרי הוא בשטח הפוליטי. אנו רוצים בעליה בלתי מוגבלת מבחינה פוליטית, אנו לא רוצים להשאר מיעוטי ויש שאלת המשטר והסידור הסופי של הארץ. {0122-05} מ.א. דבר בלגלוג מר על הצעת המועצה המחוקקת. כל ההצעה אינה אלא אחיזת עינים. הכוח ישאר בידי האנגלים, והנבחרים (גם היהודים וגם הערבים) יוכלו רק לדבר. הממשלה תעשה מה שתרצה. אולם בכל זאת הערבים ילכו כנראה למועצה כי מסירובם להשתתף במועצה לפני 12 שנה לא הרוויחו כלום. - היסכימו הערבים לפריטט? התשובה היתה, כאשר חכיתי, שלילית בהחלט. לשם מה? האין הערבים רוב של 4/5, האין זו ארצם? מדוע יעטו וויתור כזה? אמרתי שאני מבין עמדה זו, אולם יש לי הצעה אחרת: במקום מועצה מחוקקת שאין לה שום כוח ממשי - לדרוש יחד השתתפות בשלטון - במועצה אכסקוטיבית. האנגלים כמובן אינם להוטים אתרי זה אולם אם היהודים והערבים יסכימו ביניהם וידרשו זאת יחד - יתכן שהאנגלים יהיו מוכרחים להתחשב בדרישה זו. היהודים יסכימו לדרישה כזו אם יובטח פריטט בהשתתפותי. היתכן שהערבים מסכימים לתכנית מעין זו? תכנית זו שאני, ענה מ.ע. הצעה זו יכלה לשמש בסים למו"מ בין היהודים והערבים. הצגתי אז את השאלה הגדולה: היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה עם הערבים בדבר הקמת מדינה יהודית בא"י - וא"י כוללת גם עבר הירדן? מדוע יסכימו לכך הערבים, השיב מ.ע. בשאלה. אולי יעלה הדבר בידיכם, אם נרצה ואם לא נרצה, אבל מה יכל להניע אותנו לתת הסכמתנו לכך? {0122-06} תמורת הסכמתנו ועזרתנו להקמת פדרציה ערבית והתקשרותה של א"י לפדרציה זו, באופן שהערבים בא"י, למרות היותם מיעוט בשטח זה לא ימצאו במצב של מיעוט, כי יהיו קשורים עם מיליונים של ערבים בארצות השכנות. על הצעה כזו יש לדון, היתה תשובה מ.ע. לרגל התחלה בירור משפט הרצח אי אפשר היה להפגש שוב עם מ.ע. בגמר המשפט חלה מ.ע. - ושוב אי אפשר היה להפגש. שאלתי את י.ל.מ, אם הוא נפגש עם ערבים: ואם הוא יודע מצב רוחם, י.ל.מ. ענה בשלילה, הוא נתיאש, אין הוא רואה שמי שהוא מהיהודים רוצים בהבנה עם הערבים, לו כשלעצמו אין סמכות להתערב בענינים פוליטיים, ולכן לא נפגש זה זמן רב עם ערבים. סיפרתי לו על השיחה עם מ.ע. והוספתי שאני רואה תקופה זו של גידול העליה כמחמאה למו"מ. בינתים נסע משה לסוריה ונפגש שם עם אמין רוחני ועם ריאד צולח. האחרון הבטיח לבוא בקרוב לארץ ואמנם בסוף מאי או בתחילת יוני בא לירושלים, הפגישה אתו נתקיימה בביתו של משה. הוא נכון לעבוד בעד הבנה יהודית ערבית - קודם כל בחוגים המצומצמים של חבריו. הוא שואל מה תכניתנו. הצעתי לו סעיפים אלו : 1) חופש עליה יהודית ללא כל הגבלה פוליטית, לרבת עבר הירדן. 2) השארת כל הערבים הפלשתינאים בארץ ועזרה להטבת מצבם. {0122-07} 3) השתתפות היהודים והערבים בשלטון על יסוד פריטטי (בתקופת המעבר). 4) עצמאות היהודים בא"י. 5) קשר בין א"י ובין האחדות הערבית. מנהיגי האיסתיקלאל מעונינים בעיקר בסעיף האחרון, אם כי אינם רואים אפשרות של איחוד סוריה עם שאר הארצות הערביות בלי מלחמה עולמית חדשה. בכלל חושב ריאד צולח הצעתי כיסוד למו"מ. הוא יפגש עם שאר המנהיגים וישוחח אתם לע"ע הדבר נשאר בסוד. ביקש את הצעתי בכתב, ואהרון ניסח הדברים בערבית. שיחה ג (ע.מ., י.ל.מ., אני) כעבור זמן מה נפגשתי עם י.ל.מ. ומסרתי לו תוכן השיחה עם ר.צ. שאלתיו אם אפשר להפגש עם אחד המנהיגים הפלשתינאים.הבטיח לברר. כעבור זמן מה הודיעני שהזמין את עוני לביתו להפגש אתי. הפגישה נתקיימה בערב בשעה 9 , 18.7.34, למחרת שיחתי עם הנציג על השידול הנוסף. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את עוני. הרושם הראשון - לא נעים. פנים דגנרטיביים, בת צחוק של זדון ורשע. מדבר אנגלית רצוצה, מצורפתת. עוני פחח בשאלת הקרקע. היהודים מנשלים הערבים, רוכשים מיטב הקרקעות - כל העמקים בידיהם וכך החוף. עמק יזרעאל, החולה. ויצמן ואחרים מכריזים בכל פעם על רצון טוב כלפי הערבים - היכן הרצון הזה? במה נתגלה למעשה? התרמו לרמות אותנו בהכרזות יפות? מה עשיתם כדי להוכיח לנו רצונכם הטוב? התישבות היהודים {0122-08} חותרת תחת קיום הערבים אין בה כל תועלת לנו, יהודים מתעשרים - אבל העם מאבד עמדותיו. היהודים הכניסו ממסרות ומשלמים מחירים משוגעים, אם גם כמה ערבים נוטעים פרדסים בכסף היהודי - אבל מי יערוב שסוף סוף לא ימכרו גם פרדסים אלו. מי עומד נגד המחירים המשוגעים של היהודים? האנגלים עוזרים לנשל את הערבים מאדמותם - בניגוד למנדט. יש בדעתי להביא לפני משפט את אי לגליות קניות היהודים, יודע הוא שיפסיד, כי אין משפט צדק, אבל הוא רוצה לנסות. במנדט כתוב לעזור ליהודים וכו' מבלי לגרום נזק לערבים. אבל מכירת הקרקע מביאה נזק, ומשום כך יש בזה סתירה למנדט. ביחוד מרעה לעשות קרן הקיימת. אין הוא מניח שאף שעל אדמה לערבים, במקום שהיא קונה קרקע, (הביא לדוגמא קניה מואץ). גס אני וגם י.ל.מ. נסינו להודות שהתישבות היהודים היתה לברכה לפלחים הערבים בעמק החוף. עוני כופר בדבר. בכל אופן טוען הוא האדמה עובדת ליהודים, ואם ברגע זה אין היא נחוצה לערבים, הרי תהיה נחוצה להם כעבור דור או שני דורות, כשיתרבה הישוב. אמרתי לו שאם הוא מתנגד לכל קניה בכל תנאים - אין כמובן אפשרות של הבנה הדדית. היינו נאלצים עד עכשיו לבוא ולהתישב בלי הסכמת הערבים - ונעשה זאת גם להבא, אולם אין אנו רוצים לעשות זאת בלי הבנה והסכמה הדדית, אולם זאת תתכן אם הערבים יכירו בזכותנו לשוב לארץ זו ואנחנו נכיר בזכות הערבים להשאר על אדמתם, אלא שעל ידי פיתוח הארץ נאפשר יצוב יותר גדול ויותר מבוסס. {0122-09} לפי הכרתנו - על יסוד העבודה שעשינו בארץ ועל יסוד חקירה מדעית מדוקדקת - יש מקום בארץ גם לערבים וגם להתישבות יהודים גדולה ואנו רוצים שכל הערבים העובדים את האדמה ישארו עליה, - כשהיא תהיה קנין היהודים, שאל עוני. - לא, עניתי, אנו נקנה רק את העודף, אולם תנאי קודם העברה לשיטה יותר אינטנסיבית המאפשרת ישוב צפוף. עוני מפקפק, וחוזר על כל טענות הערבים בועדת שו. אמרתי לו, שאם כי שאלת הקרקע היא חשובה מאוד, הרי לא יתכן לבוא לידי הבנה בשאלה זו כל זמן שלא יהיה יסוד משותף בשאלה המרכזית, והשאלה המרכזית היא אם אפשר להתאים אח שתי המטרות הסופיות של העם היהודי והעם הערבי. מטרתנו הסופית - עצמאות העם היהודי בארץ משני עברי הירדן, לא כמיעוט אלא כישוב רב מיליונים לדעתי אפשר ליצור בארץ במשך 40 שנה ישוב של ארבעה מליונים יהודים, נגד ישוב ערבי של שני מיליונים, לרבות עבר הירדן. המטרה של העם הערבי - קוממיות , אחדות ותקומה של כל עמי ערב ואדמותיהם. אם הערבים יסכימו לשובנו לארץ זו - אנו נסייע בהשפעתנו הפוליטית. בסיוענו הכספי ובעזרתנו המוסרית לתקומת העם הערבי ואחדותו, עוני התלהב: אם בעזרתכם נשיג את אחדותנו אסכים לא רק לארבעה מליונים אלא לחמשה, ששה מליונים יהודים בא"י. אני אלך ואצין אגיד לכל מכר שלי גם בארץ, גם בסוריה גם בעירק שניתן ליהודים כמה שהם רוצים ובלבד שנשיג את אחדותינו. {0122-10} כששככה התלהבותו חזר לטון המלגלג והספקני אבל מי יערוב לנו? אתם בינתיים תהיו ארבעה מיליונים בארץ - ואנחנו נשאר עם האנגלים והצרפתים ועם ההבטחה שלך... הסבור הנך שאנו יכלים לסמוך על הבטחותיכם והצהרותיכם? כשאמרתי לו, שאם נבוא לידי הסכם בעיקר - נחפש יחד דרכים מעשיים איך להבטיח כ"א את עניני השני גם אנו עוד לא נמצאים פה ארבעה מיליונים. התגשמות הציונות היא פרוצס ארוך. גם תקומת העם הערבי לא תבוא בבת אחת. עוני שאל אם אנו נעזור לערבים להפטר מצרפת ומאנגליה. עניתי שעלי לדבר אתו גלויות גם בענין זה. אנו לא נלחם באנגליה. גם לנו יש טענות נגד ממשלת המנדט לא פחות אולי מאשר לערבים, אבל האנגלים עזרו לנו, ואנו רוצים שיעזרו לנו גם בעתיד, ואנו נאמנים לידידינו. אולם אילו הייתי ערבי לא הייתי רואה את מרכז התנועה הערבית במלחמה נגד אנגליה. בענין המשק הערבי, הרמת התרבות, תינוך העם, פיתוח הארצות - כל אלה קודמים ומתנים אח השחרור הפוליטי עם תפקיד חיובי זה אנו נכונים לתת כל עזרתנו לעם הערבי. השאלה היא רק אם הערבים נכונים לאפשר לנו עבודה שקטה ובלתי מופרעת בארץ. י.ל.מ. ניסח כך את השאלה. אם נכונים הערבים להקריב את א"י לשם השגת מטרתם הרחבה בשאר ארצות ערב? העירותי שאין אני רוצה שהערבים "יקריבו" את א"י. ערבי א"י לא יהיו ל"קרבן" לשם הגשמת הציוניות. לפי תפיסתנו הציונית אין אנו רוצים ואין אנו {0122-11} יכלים לבנות פה את חיינו על חשבון הערבים. ערבי א"י ישארו במקומם, מצבם יורם, ואפילו מבחינה פוליטית לא יהיו תלויים בנו. גם לאחר שאנו נהיה פה רוב גדול, כי יש הבדל אחד חשוב בין יחסנו אנו ובין יחס הערבים. בשבילנו ארץ זו היא הכל, ורק ארץ זו. בשביל הערבים פלשתינא אינה אלא חלק קטן של ארצות ערב המרובות והגדולות, וגם בהיות הערבים מיעוט בארץ - אינם מיעוט בארצם - כי ארצם מתפשטת מחוץ ים התיכון עד גבול פרס, ומהרי טברוס עד האוקינוס ההודי. למה הדבר דומה למיעוט האנגלי בסקוטלנד - אין הם מיעוט, כי הם חלק של הממלכה המאוחדת שבה הם רוב. בשביל העם היהודי הכרחי להיות פה רוב, אחרת לא יהיה עצמאי, אולם אין הערבים יכלים ליהפך למיעוט. י.ל.מ. שאל אם באמת מרגישים הערבים בארצות השונות את אחדותם. עוני ענה: שההמונים אולי עוד לא, אבל האינטלגנציה הערבית מכל הארצות - סוריה, עירק, ערב, טוניס, מרו קו, מרגישה שהיא שייכת לתרבות אחת, לעבר אחד, לעם אחר. כשהוא נפגש עם אינטלגנטים ערבים מאיזה ארץ שהיא הוא מרגיש שאין כל הבדל ביניהם. כל האינטרסים וההרגשות משותפים ביניהם. הוא מרגיש עצמו בבית גם בסוריה, גם בעירק, גם בטוניס, רק במצרים כאילו הוא נמצא בארץ זרה. אבל בשאר הארצות הכל גלוי ופתוח לפניו. השיחה נמשכה שלוש שעות. על שאלת י.ל.מ. סיפר עוני איך בא הדבר שהמנהיגים הערבים חתמו על התחייבות להתנהגות טובה, לאחר שהוסכם ביניהם שרק שלושה מהמהנהיגים המרכזיים ילכו למאסר והשאר יחתמו. אולם לרגל נרגנות הסכימו כולם {0122-12} לחתום, ושלא בידיעתם סרב אחר כך מוזפיר והלך למאסר. נפרדנו בידידות רבה. בשיחה עם הנציב ביום 30.7.34 סיפרתי לו תמצית השיחה עם עוני, ולתמהוני הרב נתבקשתי ממנו להמשיך בשיחות אלו. למחרת ראיתי את י.ל.מ. הוא עמד לנסוע לחו"ל. סיפרתי לו על השיחה עם הנציב ועל תשובתו. י.ל.מ. אמר לי שאחרי השיחה עם עוני הוא נפגש עם מ.ע. ומ.ע. סיפר לו על פגישתו אתנו, את משה ואתי. מ.ע. נתרשם מדברי ומגילוי לבי. אחד הקשיים להתקרבות הוא חוסר האמון האישי. הערבים כבר נכוו פעמים אחדות בפגישותיהם עם יהודים והם מלאים חשדנות. אני עוררתי אמון בלבו של מ.ע. והוא, י.ל.מ. מחשיב מאוד דבר זה. כי האמון האישי הוא תנאי קודם לכל מו"מ רציני. מ.ע. בעצמו הוא איש ישר וקשריו חשובים מאוד. חותנו הוא אחד מראשי התנועה. כרגע נמצאים מנהיגים רבים בארץ, ביניהם שכיב ארסלן. אחרי השתדלות רבה קיבל ש.א. רשיון לשהות בארץ כמה זמן על מנת לראות את אמו הזקנה (בת 90) הגרה בירושלים. לרגל לחץ הממשלה הצרפתית קיבל פקודה לעזוב את הארץ. ואתו אי אפשר יהיה להתראות כבר. אולם נחוץ שאפגש עם מ.ע. - י.ל.מ. שלח לו מכתב לכפר שבו הוא נמצא, ולפנות ערב טלפן לי שמ.ע. חולה עכשיו, וקשור למיטה, אולם הוא מקווה שבעוד שבוע שבועיים יוכל להפגש אתי. נדברתי עם י.ל.מ. שאבוא בזמן היותו בחו"ל לשוויצרית להפגש עם ש.א. {0122-13} שיחה ד' (מ.ע., אני) ב13.8.34- שלחתי מכתב למ.ע. שאני עומד לצאת לחו"ל והייתי רוצה להפגש אתו לפני לכתו. קבלתי תשובה שעדיין אין הוא יכל לצאת מכפרו אבל ישמח להפגש אתי מחר בכל שעה שאני ארצה. למחרת (14.8.34)שלוש אחה"צ יצאתי לכפר. מ.ע. חיכה לי בחצרו וישבנו לשוחח תחת אלון עתיק (לפי דברי מ.ע. זהו האלון הכי עתיק והכי גדול בארץ). במשך שלוש שעות בררנו את השאלות היסודיות שלהצעת ההסכם היהודי הערבי משני הצדדים דיבר בגלוי-לב, ונדמה לי, בכנות. מ.ע. עמד בעיקר על השאלות הכלכליות, אני - על הפוליטיות. מ.ע. החל משאלת הקרקע. הערבים חוששים יותר מכל להיות מנושלים. אם הקרקע יעבור ליהודים אין יותר לערבים מה לעשות בארץ. הצעתי תכנית פיתוח כללית ומקפת שתגדיל את פריון הארץ ותפנה הרבה אדמה להתישבות ותרים את מצב החקלאים. סיפרתי לדוגמא מה שעשינו בדגניה: החלונו בקבוצה קטנה של 20 איש. באותו השטח יש לנו כבר עכשיו 3 קבוצות של כ - 100 איש בכל אחת, ועוד לא הגענו לקצה השכלול וצפוף הישוב. לא בכל הארץ דבר זה יתכן במידה כל כך גדולה אבל בכוחות משותפים אפשר להפוך את כל הארץ לגן פורח, נלמד הערבים שיטות עבודה חדשות, נכניס גזעים חדשים של בהמות חלב, נתקן התנאים הסניטריים , נפרח בתי ספר בכל כפר (אין מורים ערבים, העיר מ.ע.), נפתח סמינריונים. היסוד של ההסכם יהיה לבלי לקחת קרקע מבלי {0122-14} להבטיח שטח מספיק למלחים ולאריסים ומבלי שנעזור להשבחת המשק הערבי. נעשה נסיון של התישבות יהודית ערבית (כפר יהודי על יד כפר ערבי) בתנאים משוכללים לדוגמא. גם החרושת נקים בכוחות משותפים. הערבים ישתתפו בהונם ובעבודתם. מ.ע. שאלני על מלחמתנו לעבודה עברית. הסברתי לו רעיון העבודה. ספרתי לו על ההתישבות הברונית שהיתה מבוססת על עבודה ערבית על אסון ניתוקנו מעבודה ומאדמה, על היותנו נאשמים בכל ארץ שאנו חיים מעבודת זרים. על תזכיר הוה"פ הערבי לחבר הלאומים שאין אנו כלל מוכשרים לחקלאות כי הערבים עובדים בשבילנו. על ראייתנו את העבודה כיסוד לחיים לאומיים. דברים אלה היו למ.ע. כגילוי עולם חדש. אז שאלתי אותו אם התכנית להרמת הפלחים והעובדים הערבים לא תתקל בהתנגדות מצד חוגי בעלי האחוזות והמלווים ברבים הערבים. מ.ע. הבטיחני שבארץ אין חוגים כאלה בעלי האחוזות הגדולות, הם בעיקר סורים. גם נושכי הנשך פסקו, הפלחים אמנם שקועים בחובות אבל אינם מקבלים הלוואות - אין מי שילווה, הבעתי השתוממותי על שאין התנועה הערבית בארץ מנסה לעשות דבר מה להרמת מצב ההמונים - לא במובן הכלכלי ולא במובן הרוחני. מ.ע. הודה בצער שאין תוכן חיובי בתנועה. {0122-15} את השאלות הפוליטיות חילקתי לשתים: 1) הסידור הקונסטיטוציוני בתקופת המעבר: 2) הסידור הסופי. לתקופת המעבר הצעתי השתתפות פריטטית של יהודים וערבים בשלטון האכסקוטיבי והרחבת האבטונומיה המקומית. מ.ע. לא ראה קשיים בסידור זה. הסידור הסופי - א"י מדינה עצמאית קשורה עם הפדרציה הערבית. מי יערוב קשר זה? שאל מ.ע. אנו הערבים לא נסמוך לא על אנגליה וגם לא על חבר הלאומים. לא פעם רימו אותנו ובלי ערובה מספיקה אי אפשר להסכים לעליה יהודית. והוא הציע להפוך הסדר: לסדר את הפדרציה - ובתוכה חופש עליה יהודית, אפילו לא רק לא"י. הסברתי לו שבשבילנו בתור עם באה בתשבון רק א"י כמולדת. יחידים יוכלו להתישב גם בסוריה, בעירק, אולם ארצנו אנו רואים רק בא"י, לרבות עבר הירדן. סיפרתי על הצעת אוגנדה שנדחתה ע"י הקונגרס הציוני. ואשר לערובות - עליו להציע - אולם לא נוכל לדחות את עליתנו לארץ עד שהפדרציה תסודר. מ.ע. העיר שבלי ערובה בטוחה בדבר הפדרציה יתקל כל הענין בקושי. הערבים אינם חושבים על מדינה אחת. הם רואים שלושה גושים: א) סוריה וא"י (המערבית), ב) עירק ועבר הירדן, ג; ערב (חגז, נגף ותימן). גם שאלות דונסטיות וגם הבדלים תרבותיים יפריעו בעד יסוד מדינה ערבית אחת (גם אילו לא היו {0122-16} מפריעים אימפריאליסטיים). אחרי מות פיצל אין אישיות אחת שיכולה להחשב כביאת כוח של העם הערבי הדינסטי. ההאשימית אינה מכובדת. אבן סעוד הוא כוכב עולה, אולם אין נטיה מצב סוריה וא"י להצטרף לממלכת אבן אל סעוד. המפריע הגדול ביותר לאחוד ארצות ערב - הוא כיבוש צרפת. משוך כך אין לע"ע לדבר על פדרציה כוללת. מה שבא עכשיו בחשבון זהו איחוד עירק, עבר הירדן וא"י, כל ארצות אלו נמצאות תחת השפעת אנגליה . לארצות האנגליות צרף מ.ע. גם את ממלכת סעודיה. על שאלתי מי הם הכוחות בקרב הערבים בארץ שיש להתחשב במו"מ זה, ענה ע.ל. : יש שלוש קבוצות: א) האיסתיקלאלים. בארץ הם מעטים ומחוסרי השפעה וערך, מלבד בקרב הנוער, כי העומדים בראש אינם נאמנים על הצבור. אולם מחוץ לא"י הם הכוח העיקרי. ב) הכוח העיקרי בארץ הוא המופתי. היהודי רואים בו את השונא העיקרי שלהם, אבל באמת אינו כל כך נורא. הוא יש לו ההשפעה המכרעת, ומקובל גם בעולם המושלימי והערבי מחוץ לא"י. האיסתיקלאלים מחוץ לא"י לא יעשו שום דבר מבלי דעת המופתי, אוים הוא מתחשב מצדו בדעתם, ביחוד בדעת אח גברי וארסלן. ג) האופוזיציה - ראשית מושחתים, מחוסרי השפעה, ורק אחדים ביניהם יש לרם ערך. אינם מהענינים בשאלות כלליות, ויש להם רק אינטרסים מקומיים. אחת הטינות שיש לערבים היא התערבות היהודים בבחירות לעירית ירושלים לטובת נששיבי ונגד החוסיינים. סיפרתי למ.ע. שהיו מתנגדים בתוכנו להתערבות זו. {0122-17} מ.ע. הציע לי להפגש עם המופתי כמובן צריכה הפגישה להיות סודית, וכל זמן שתדבר לא יצא לפועל וההסכם לא יחתם ע"י שני הצדדים - כל דבור שיפול בין שנינו כאילו לא היה. הערבים עוד זוכרים את ההתנהגות הבלתי הגונה של קיש ותבריו אשר פנו לערבים לפני הקונגרס השביעי שלא יקבלו החלטה נגד הציונים, ותמורת זאת יגלו גם היהודים אח רצונם הטוב כלפי הערבים. הקונגרס השביעי נתאסף, ובהשפעת אחסן גברי לא נתקבלה שום החלטה נגד הציונות. בינתיים חלו מאורעות יום - וכשבאה ועדת שו השתמשו יהודים בעובדה שלא נתקבלה כל החלטה להוכיח שאין הערבים מתנגדים לציונות. גם התנהגות סקר בועדת שו בענין עוני עוררה התרגזות וחשדנות. הבטחתי כמובן את מ.ע. ששום דבר שידובר אתו, את המופתי או מי שהוא אחר ישאר בהחלט בינינו. גם אני מצדי מדבר לע"ע רק באופן פרטי, ועוד לא דנתי על כל השאלות האלה עם חברי. את הפגישה עם המופתי הצעתי לדחות עד שאפגש בחו"ל עם חברי האיסתיקלאל בשוויצריה, ובשובי אפגש עם המופתי. באמצע השיחה באו למ.ע. חותנו (אחסן גברי) ותעלבי מחוניס, האחרון עושה רושם כלמדן, יהודי. שניהם אינם מדברים אנגלית אלא צרפתית. ביניהם דברו כמובן ערבית. בסוף בא גם הקונסול התרכי - בשש בערב חזרתי לירושלים. {0122-18} למחרת בבוקר נפגשתי עם אדווין במשרד הסוכנות וסיפרתי לו (מבלי להזכיר שמות) על תמצית השיחה ויסודות ההסכם. לדעת אדווין אין לכל השיחה שום ערך. אין לערבים בא כוח שנוכל להתחייב בשמם, האנשים האלה דנים על ענינ ם פוליטיים למען שוות לעצמם ערך. הממשלה האנגלית לא תתחשב עם הסכמים כאלה, כי היא תאמר, גם אם ההסכם יחתם, שמחר מחרתיים תקום מפלגה חדשה אשר תלחם בציונות ותכריז המסכסכים כבוגדים, והמצב ישוב לקדמותו. שאלתיו אם לדעתו אין שום דרך להסכם יהודי ערבי? התשובה היתה - לא! יש מקום רק לפעולה בקרב הפלחים והפועלים. עזרת קופת חולים, קופות מלווה, ארגון משותף. כך עושה גם הממשלה. הנציב מבקר בכפרים ומושך אליו אח הפלחים כן גם עלינו לעשות. מהמנהיגים אין כל תקווה. לאותו ערב נקבעה פגישתי עם הנציב - והחלטתי להביא את הענין לפניו (מבלי לספר שמות) ולשאול את דעתו. שמחתי לשמוע שדעת הנציב שונה בהחלט מדעת אדווין. (שיחה ה' - בביתו של מ.ע.) ביום 27.8.34 נפגשתי שוב עם מ.ע. בביתו. הוא בא העירה לראות הרומא שיעצתי לו ולקחני באוטו שלו ממלוני לביתו. הפעם הוא הציג לי שאלות - ולא קלות ביותר. שאלה א): אם היהודים יהיו רוב בארץ וא"י תהווה מדינה מיוחדת - מי יערוב למסגד עמר - שהוא המקדש המוסלימי הכי גדול מחוץ לחגז? {0122-19} שאלתיו אם אמנם יש ערבים נבונים החוששים שאנו רוצים לקחת את מסגד עומר? מ.ע. ענה שיש ויש, ויש להם יסוד לכך. בין החוששים נמצא גם המופתי. ויש כמה עובדות ותעודות המעידות על כוונת היהודים לבנות מחדש את בית המקדש במקום מסגד עמר. נאום של סיר אלפרד מונד על בנין המקדש, אמנם סמואל (זה היה בימי נציבותו) כתב למונד, וזה ענה שכוונתו היתה למקדש רוחני. אך התשובה לא הניחה דעת הערבים. בשנת 1920 פנה איש אחד לערבים בהצעה שימכרו את המסגד במיליון פונט ליהודים, וישקיעו כסף זה בהקמת בחי ספר לערבים. הפונה היה שלי, ראש לשכת המסחר בירושלים. אדם זה הוא מסיונר ושונא האיסלם והערבים. הערבים בטוחים שהוא פנה בשם היהודים. אמרתי לו שאמנם היהודים האדוקים מאמינים - והדבר אינו סוד - שבית המקדש יבנה שוב, אבל הדבר הזה יהיה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, ורק בדרך נס, ע"י שמים, יקם הדבר. אבל גם הדתיים אין איש חושב שהדבר יעשה בדרך טבעי. שום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקדשי עמים אחרים - ואם דרוש - ינתנו כל הערובות הדרושות לכך. שאלה ב) אם אסכים שעירק, עבר הירדן וא"י יהוו מדינה אחת? עניתי בשלילה. עצמאות העם היהודי לא תתכן מבלי שא"י תהיה יחידה פוליטית. {0122-20} אז שאל אם אסכים שיהוו שלוש מדינות קשורות זו בזו? עניתי שאנו רוצים רק בשתי מדינות א"י כוללת עבר הירדן. מ,ע. העיר שאפילו לפי המנדט אין עבר הירדן נכנסת לבית הלאומי. עניתי שציונותנו אינה נובעת מהמנדט או מהצהרת בלפור. בכל אופן היהודים והערבים אינם קשורים לגמרי במנדט. אולם אם תובטח לנו אפשרות בלתי מוגבלת של עליה והתישבות בעבר הירדן נהיה מוכנים לדון על סידור מיוחד, זמני או קבוע, של עבר הירדן. (מענין שהערה זו על עבר הירדן עשה לי גם הנציב כשבררתי אתו תכנית ההסכם). שאלה ג): האסכים להגבלת העליה היהודית בתקופת עשר השנים הבאות, באופן שמספר היהודים לא יעלה לאחר עשר שנים על מיליון אחד. עניתי בשלילה, ושאלתי לטעם הגבלה זו. מ.ע. הסביר שהערבים לא יוכלו להתקדם במידה מספיקה במשך עשר שנים, ואם היהודים ירבו ללא כל הגבלה תהיה הארץ יהודית כולה, מבלי שהערבים יוכלו להבטיח להם עתיד בארץ. אמרתי שבמקום לעכב את גידולנו מוטב שנעבד יחד תכנית להחיש התפתחות הערבים. נפתח בתי ספר בכל כפר, נלמד הערבים שיטוח עבודה חדשות, נשכלל את משקם, ניסד כפרים ערבים למופת וכו'. {0122-21} מ.ע. מפקפק אם יהיה בכוחם של הערבים להתקדם במהירות כזו. לא נמצאים מורים - ולא יוכלו להשתוות במצבם ליהודים, העירותי שבלי עזרתנו - זהו נכון, אבל אם תקום ברית בינינו ונשקיע כוחות ארגון ומדע וכסף בפיתוח המשק הערבי כמו בפיתוח משקנו עלול כל מצב הערבים להשתנות . הברית בינינו צריכה להבנות על עזרה הדדית ולא על הפרעה הדדית. עזרתנו תנתן לא רק לפיתוח א"י ועבר הירדן אלא גם לפיתוח עירק. ארץ זו יש לה אפשרויות כבירות ואנו מעונינים בהתפתחותה המכסימלית - גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. שאלתי את מ.ע. איך יקום ההסכם - מי יחתום מצד הערבים? השאלה אינה פלשתינאית בלבד, ענה. בתחומי א"י בלבד אין פתרון לסכסוך היהודי הערבי. רק במסגרת ערבית כללית אפשר למצוא פתרון. בארץ יש לבוא בדברים קודם כל עם המופתי, הוא הכוח המכריע. מחוץ לא"י - עם אנשי האיסתיקלאל. אם הדבר יוסכם - יקרא קונגרס ערבי כללי: מסוריה, מא"י, מעירק, מסעודיה, מתימן. הצירים יבחרו ועד פועל, והוא יחתום. סיפרתי למ.ע. שאני עומד לנסוע בקרוב ללונדון ואביא את כל הדבר בפני חברי. מלונדון אסע לגנף להפגש עם ארסלן ואחסן גברי. {0122-22} מ.ע. העיר שהם ישאלו דעת המופתי, ולא יעשו דבר נגדו. הוא שאלני אם אני רוצה שידבר עם המופתי על הענין. אמרתי שזהו וודאי רצוי מאוד. ועוד לפני נסיעתי. הוא הבטיח להפגש עם המופתי ולבוא ליפו לראות אותי ואשר להרסלן וגברי הוא נכון לתת לי מכתב אליהם. אמרתי שמוטב שיכתוב להם בדואר על תוכן שיחתנו, ויתן לי רק הדריסה שלהם. ב29- לאבגוסט טלפן לי מ.ע. לת"א שיבוא למחרת ליפו ושם נפגש. הוא בינתיים ראה את המופתי. למחרת טלפנו לי מיפו שמ.ע. אינו יכל לבוא, ונסעתי באותו יום לירושלים. שיחה ו' - למחרת הבוקר (31.8.34) בשעה עשר נפגשתי עם מ.ע. בביתו. הוא ראה את המופתי בכפרו: ומסר לו תוכן שיחותינו. דברים אלה היו למופתי כפצצה. הוא לא שער שיש יהודים הרוצים בכנות הבנה עם הערבים. עד כאן לא היה דבר כזה. הוא, מ.ע., הבטיח למופתי שאני מדבר ביושר ובכנות, ושהוא יכל להאמין לי ולבטוח בדברי. המופתי שמע על התכנית בהתענינות רבה. וזוהי תשובתו: ער עכשיו לא האמין שהיהודים רואים צורך בהבנה עם הערבים. הוא מצדו אינו מתנגד אם רק אפשר להבטיח את האינטרסים הדתיים, הכלכליים והפוליטיים של ערבי א"י. כמובן שהוא צריך עוד לעיין בתכנית. הדבר הוא כל כך מפתיע ופתאומי. {0122-23} לע"ע אינו יכל לעשות שום צעד. דעת הקהל הערבית היא כל כל רחוקה מהצעה זו - ושום מנהיג אינו יכול לעשות דבר מאחורי גבם של ההמונים. יש לשנות את רעת הקהל - ליצור אטמוספירה אחרת. דרושה הצהרה פומבית שתשפיע על דעת הקהל הערבים. לדעת מ.ע. עלי להפגש קודם כל עם גברי וארסלן. הוא יכתוב להם על שיחתו עם המופתי. המופתי מתחשב הרבה עם דעתם - והם עם דעתו. אח"כ צריך למסור הצהרה פומבית מבלי להכנס בפרטים ומבלי לרמוז עדיין על שום מו"מ. השיחות לע"ע ישארו בסוד. הסכמתי לכך. בררנו הקוים הכלליים של ההצהרה: שאלת א"י אינה ענין רק לערבים וליהודים היושבים בארץ. מצד אחד זוהי שאלת העם היהודי כולו, מצד שני - זוהי שאלה ערבית כללית. הגשמה מלאה של שאיפת העם היהודי בא"י אינה עומדת בסתירה לשאיפה העם הערבי, להיפך. שתי השאיפות משלימות זו את זו. העזרה ההדדית של שני העמים תהיה לברכה גם לא"י וגם לשאר ארצות ערב. יאחזו אמצעים שתגובת העתונות היהודית והערבית על הצהרה זו תהיה ידידותית - אז יבוא המשך. הזמנתי את מ.ע. לבקר במשקינו, והוא קבל הצעה זו ברצון גם אשתו תלוה בבקורים אלה.