יומנים > יומן - מלא 09/11/1929

{P001} {0082-31} ו' בחשון תרץ 9 בנובמבר 1929 שבת בעשר הרצאת, על תכנית השלטון בארץ. (זוהי כנראה תמצית הרצאתי שהרצאתי בת"א 9.11.29). [ ההרצאה אינה נמצאת במקור ביומן ] (אני רוצה להביא לפניכם נסיון של בירור דרכי השלטון בא"י). המאורעות האחרונים העמידו שתי שאלות יסודיות. א. הבטחון - היכול הישוב היהודי להתקיים בארץ מבחינה הזאת, הבטוח הוא בחייו ? ב. יחסנו אל הערבים. לשאלת הבטחון ניתנות שתי תשובות מצד חלקים שווים של הצבור העברי. האחת אומרת. פתרון שאלת הבטחון צריך לבוא כולו, ולמשך זמן רב, ע"י כוח צבאי אנגלי. השניה אומרת - הבטחון יקום רק אז, אם לא ניתן לערבים כל יסוד לחגרה, לשנאה או להתמרמרות נגדנו, כלומר, הבטחון תלוי ברצונם הטוב של הערבים, ואנו מצווים ליצור את הרצון הזה. שתי התשובות אינן נכונות, לא מן הצד הפרינציפיוני, ולא מן הצד המעשי. אין להניח שנוכל להשיג עזרה צבאית אנגלית במשך תקופה ארוכה. אין גס להעלות על הדעת שקיומנו יהיה תלוי ביחסם הטוב של הערבים. עלינו לכוון את פעולתנו ליצירת כוח ישובי יהודי מספיק אשר ידע לשמור על קיומנו. והנחה זו מחדדת מאד את השאלה הפוליטית של יחסינו עם הערבים. אין זה מקרה שהחלו היום {0082-32} לדבר בשאלה זו. ערבים קיימים בא"י לא מאתמול. כל התנועה הציונית ידעה על קיום ישוב ערבי. ואם התחילה השאלה הערבית להעסיק רק עכשיו את דעת הקהל הא"י והמתענין בא"י - אין זאת אלא מפני התחדדות שאלת הבטחון בארץ, שהיא המחדדת גם את שאלת השלטון. השלטון המחוקק, האדמיניסטרטיבי, המשפטי והכספי נתון כרגע כולו בידי הנציב העליון. גם ליהודים גם לערבים אין חלק ונחלה בהנהלת הארץ. האפשר לנו או הרצוי להביא בו שנויים, ומה הם ? על שאלה זו אין לענות מבלי שנענה תחילה על שאלה אחרת, שבעצם היתה צריכה כבר להיות דלויה ע"י הציונות, אלא שבכל זאת עדיין היא שנויה במחלוקת; והיא השאלה - מה אנו רוצים בא"י ? הקונגרס הציוני הראשון הגדיד את רצוננו ב"מקלט בטוח לעם ישראל בא"י". הצהרת בלפור לא הגדירה את הציונות ואת שאיפת העם היהודי, אלא את עמדת הממשלה האנגלית ביחס לשאיפת היהודים בא"י - סיוע להקמת הבית הלאומי, ועד היום לא פסקו הפירושים לבית לאומי זה. המנדט גם הוא לא הגדיר את הציונות, את רצון העם היהודי, אלא את עמדת המדינות המאוחדות במלחמה העולמית לסטטוס הבין-לאומי של א"י. תעודה בין-לאומית זו הרחיקה לכת מהצהרת בלפור. מלבד אשר קבלה אל תוכה את כל הצהרת בלפור בשלמותה, והיא חוזרת עליה מלה במלה, היא מוסיפה עוד מה שאין בהצהרה: "והיות שע"י כך הוכר הקשר ההיסטורי בין העם היהודי בא"י וכו' והיעור "להקים מחד ש את ביתו הלאומי בארץ הזאת" וכו'. אחרי הופכה זו באו סעיפי המנדט. הרי שהמנדט מוסיף שני מומנטים: הכרת הקשר ההיסטורי והצורך להקים {0082-33} מחדש את הבית הלאומי. יש עוד במנדט סעיפים אחרים מכריעים בנוגע אלינו: חובת הממשלה ליצור תנאים פוליטיים, סוציאליים וכו', אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי: הכרת הסוכנות, עליה, אדמות להתישבות צפופה, שפה, אבטונומיה קולטורית ועוד. ואולם בכל אלה אין עדיין תשובה על השאלה: מה רוצים היהודים בא"י ? שאלה זו לא היתה מענינם של נותני התעודות, ואולם שאיפת היהודים לא"י ורצונם בה קודמים להצהרת בלפור ולמנדט, אינם נובעים מתוכם ואינם מותנים בהם, אם כי הגשמתם תלויה במדה רבה בתוקף הפוליטי של שתי התעודות. ובתוך העם היהודי לא פסק הוכוח על מהות שאיפתנו בא"י. רגילים לחלק אותו לשהי שיטות עיקריות: ציונות מדינית וציונות רוחנית, מדינה או מרכז רוחני. וקביעת המטרה שלנו בא"י מתנה במדה רבה את עמדתנו בשאלת הגורל הפוליטי של א"י. והנה אם יש לציונות המדינית תוכן ריאלי, המתחשב עם מציאות העם העברי, עם א"י. מציאותה, אוכלוסיה, ועמדתה בעולם; אם המדינה היהודית איננה מלה ריקה, כאשר באה לידי בטוי אצל בן-אבי, שבאיזה מקום בא"י יהיה לנו שלטון עצמי, כסף. דגל, פרזידנט או מלך, צבא וכו' בלי קשר לצרכי העם היהודי. אלא "למען נהיה ככל הגויים" (ואילו, למשל, נתנו לתל-אביב שלטון סוברני, כי אז היתה הציונות הפוליטית מתגשמת על כל סימניה), עם משברי קבינט. בולשת וכו' וכו', - אם הציונות המדינית איננה הקריקטורה הזאת, אלא פירושה - יצירת אפשרות בשביל האומה העברית להכות שורש במולדת, לפתח את חייה המשקיים, הרוחניים, הסוציאליים והפוליטיים ברשות עצמה, להבריא את חייה, אשר חובלו בתנאי הגולה, וגם להחזיר לנו את השלטון העצמי כמולכל העמים. {0082-34} שנהיה תלויים בגורלנו אנו, מבלי שאיפה של שלטון על אחרים, - אס זו היא הציונות הפוליטית, ואם הציונות הרוחנית איננה אף היא קריקטורה של הרעיון הזה, שהנה - יש מספר יהודים, היושב בא"י ומדבר עברית, ויש לו אוניברסיטה, שמרביצים בה חכמת ישראל לתלמידים מכל תפוצות הגולה, ומהר ציון יצא אור לגויים וכו' וכו, - אם לא זהו המרכז הרותני, שאין בו יותר רוחניות ותחיה מאשר יש מדיניות במונאקו הציונית, אם המרכז הרוחני פירושו - שהעם היהודי רב-הכשרונות, שגילה במשך תקופות כוח יצירה עצום, שהיה לפנים - ובמדה ידועהגם עכשיו - מוציא מתוכו את גאוני העולם, ואשר בהיותו עקור מחיי מולדת וסמוך על שלחן אחרים גם בחיים התרבותיים, נסתרס כוח יצירתו, ועכשיו בשובו לחיות חיים טבעיים ובהתקשרותו לקרקע, לעבודה ולתיקון חייו יוכל להיות שוב כוח יוצר בכל ענפי היצירה האנושית, יוכל לפתח את עצמאותו הרוחנית והמוסרית על בסיס של המשק העצמי - אס כך הוא המרכז הרוחני, - הרי שבתוכן הדברים אין בין שתי הש טות הללו אלא הבדל גישה בלבד. שני הדברים האלה מתנים אפשרות של פעולה חפשית במשך תקופה מסויימת, ולא רק ליהודים הנמצאים בא"י (יש אמנם ציונים רוחניים מטפוס ידוע החושבים, שהעם היהודי בא"י כבר קיים בהווה עם 150 אלף אוכלוסיו, וצריך רק לשמור על שפתו ודתו). הם מחייבים להעמיד את הארץ בתנאים שיאפשרו נלוי תפשי של יצירת העם העברי כולו. וכל משטר, שמתוך רצון רע, או מפני עצם מהותו, שולל הוא או מעכב את אפשרות הפעולה הזאת - הרי הוא שולל את הצורה הרוחנית והפוליטית של הציונות, והשאלה, היא: היש לנו הזכות מתוך האינטרסים שלנו, הדורשים חופש פעולה במשך תקופה {0082-35} מסוימת, לשלול מחושבי הארץ את זכות ההגדרה העצמית ? אנו נמצאים בתקופת שלטון אבסולוטי, המוגבל באופן פורמלי ע"י האחריות בפני חבר- הלאומים וע"' סעיפי המנדט. מנסיוננו אנו יודעים, עד כמה החוקה והאחריות האלו אינן כלל ערובה מספיקה שהשלטון האנגלי ימלא את התחייבויותיו; גם אין בתוכנו אףאחד, אשר ימצא סיפוק במשטר הקיים בא"י. אולם יש בארץ עוד גורם אחד, המתנגד התנגדות יסודית לא רק תנהגות הפקידים ומעשיהם, אלא לעצם קיומם כאן. יש רוב ערבי, הטוען: במה נגרעה זכותנו מזכות כל אומה ולשון ? ותביעתו העיקרית היא - לא תיקון המשטר ולא קיום נאמן של המנדט, אלא ביטול המנדט, יציאת אנגליה מן הארץ והקמת ממשלה הנסמכת רק על בני הארץ, כמו בכל מדינה סוברנית, המוגבלת רק ע"י כוחות של עמים אחרים. אם הממשלה הערבית הזאה תראה צורך בכניסת יהודים - תכניס ואם בסגירת העליה - תסגור, כמו אמריקה וכאוסטרליה. תביעה זו עקבית היא והגיונית. מה עמדתנו לתביעה זו ? שני קצוות לפנינו: שלטון אבסולוטי אנגלי וסוברניות ערבית. והיש בכוחנו להתנגד לגמרי לתביעה הערבית ? נשוב להצהרת בלפור. אנו רואים תמיד לפנינו חלק אחד ממנה, וא בשבילנו ההצהרה, את זה המדבר על הקמת הבית הלאומי, ומתעלמים אנו מן הסיפא: "בתנאי שלא תפגענה זכויותיהם של תושבי הארץ"; וכשם שהמנדט בא והוסיףאל הרישא של ההצהרה, כך הוסיף עוד יותר מזה לסיפא. הסעיף השני של המנדט על חובת הממשלה המנדטורית ליצירת תנאים סוציאליים וכו' מזכיר עוד .שתי חובות: פיתוח מוסדות שלטון עצמי כארץ והגנת הענינים האזרחיים של בני הארץ. המנדט לא נתעלם ממציאות רוב ערבי בא"י. וזוהי שאלת הבסיס המוסרי ול הציונות, זו המטופלת {0082-36} בפרובלימות קשות ומסובכות מבלי שיהיה לה המכשיר לפתרונן - המדינה עצמה. נוסף על שאלת הטבע הא"י. שאינו נוח להתישבות ועל שאלת התומר האנושי, שאיננו מוכשר למדי להתישבות, עומדת לפני הציונות שאלה מוסרית: עד כמה שאיפתנו להיות לכוח עומד ברשות עצמו - בצורה זו או אחרת - מוצדקת כלפי העובדה שהארץ איננה ארץ ריקה. אם אין לציונות בסיס מוסרי זה - אין היא אפשרית. יכולים עמים לעשות עול, לעשוק, לנשל (שחיטת העם הארמני, עקירת כל הישוב היוני מתורכיה והתורכי מיון); ההיסטוריה מלאה מעשי-דיכוי כאלה. ואם נפשפש בתולדות אמריקה, נמצא שגם היא לא הצליחה אלא על ידי השמדת הישוב המקומי. אולם כל זה אפשר כשיש מכשיר מדיני היכול לבצע את הדבר בכוח פיזי. הציונות משוללת כוח זה. ולא רק שתעולמ לא יתן לעם היהודי לתפוס את המדינה בגזל ובכות, אלא אין לו גס יכולת לעשות זאת. אבל אילו גם יכולנו. נניח, לזיין כנופיות צבאיות שתכבושנה לנו את א"י - אין לתאר שאפשר להשיג את ההתגברות הנפשית העצומה, הדרושה לציונות לגלוי הכוחות הצפונים בעם. ולקיים פעולה חנוכית כבירה, הדרושה לבצוע הרעיון של בנין הארץ. אם לא יהיה לנו לעצמנו הבטחון וההכרה הפנימית שמעשנו קדוש הוא וסתור מכל פגם. לא יעלה בידינו אז לעורר בקרב אלפי צעירים את הכוחות הדרושים לבנין הארץ, להשיג אמצעים מעם ישראל. להשיג את הסיוע המוסרי והפוליטי של העולם האור. אבל מה יהיה גורל הציונות, המדיניתוהרוחנית, אם התביעה של תושבי הארץ הזאת תתמלא? רבים בתוכנו האומרים שאין לנו להתנגד לדרישת פרלמנט, וטעמיהם הפוליטיים אתם. הדבר יוקם עכשיו גם נגד {0082-37} רצוננו; הסיטואציה הפוליטית הבין-לאומית מסייעת לכך; יש ממשלת פועלים באנגליה, שכתבה על דגלה "שלטון עצמי", והיא מקיימת את זה: דומיניון להודו, עצמאות וחברות לחבר- הלאומים למצרים בתנאים ידועים, ביטול המנדט על עיראק והקמת שלטון עצמי המוגבל רק בחוזה עם אנגליה; גם צרפת רוצה ללכת בדרך אנגליה ביחס לסוריה; מדרום, איפוא, ומצפון ארצות ערביות שהן חברות בחבר-הלאומים, מאחורינו - עיראק החפשית, ועל ידנו - חציה של א"י כמדינה ערבית תחת שלטון אמיר, ואל יעלה על הרעת שבתוך כל אלה תיצור ממשלת הפועלים אי, אשר בו לא תתמלא דרישת השלטון העצמי. ומובאים לא רק נימוקים פוליטיים. יש אומרים, שעלינו להצטרף לדרישות האלו, כי לא יתכן שנתחיל את מפעל השחרור שלנו במלחמה נגד השאיפות הצודקות של העם הערבי; על ידי כך אנו עלולים לקומם נגדנו את כל המזרח, גם את המערב הקשור בו או הנוהה אחריו. וכשבעלי הדברים האלה נשאלים ומה יהיה עלינו ? הם עונים: יוקם פרלמנט ערבי עם נציב אנגלי, שלו תהיה זכות הויטו על כל ההחלטות, אשר יש בחן פגיעה בענינינו, בבטחוננו ובפעולתנו. ואין הם חלים ומרגישים שבזה הם נופלים לתוך סתירה ללא-מוצא. אחד הנימוקים שלהם הוא - אני הלוים בכות הכידונים האנגלים, ולא יתכן שעל כל בית-ספר וחלוץ יעמידו איש צבא למשמר. ואולם הדבר הראשון שיעשה הפרלמנט הערבי יהיה בלי ספק - ביטול העליה היהודית. אז יבוא הנציב ויגיד - לא. הפרלמנט יקבל חוק המבטל את חוקת הגנת העובד, כי לחברי הפרלמנט הזה אין צורך בתוק כזה. יבוא הנציב וישים ויטו. הפרלמנט הזה ודאי שלא ייטב מן הממשלה האנגלית, וכשיקומו שליחי המופתי לרצות את היהודים - יעשה הפרלמנט מה שעשה לוק. ושוב יבוא הנציג ויתערב בדבר. אולם בכוח {0082-38} מה יניח הנציב את הויטו שלו ? הרי לא בכוח עיניו היפות ולא בכוח המוסר, אלא רק בכוח הכידונים האנגלים. ובכן מה הועילו חכמים בתקנתם ? יהיה פרלמנט, ומערכת חוקים, אשר תאפשר פרעות, קפוח זכותנו יהיה חוקי, פרלמנטרי. ואחרי כל זה נצטרך לבטוח בעזרת הכידונים אשר יגנו עלינו. אם מכירים שמבלי מלוי דרישת הערבים לא יהיה שלום בא"י, ואנגליה לא תקיים את המנדט, אזי נהיה הגיוניים ונאמר: משטר ערבי סובריני, בלי מנדט, בלי נציב. בלי אנגליה. ובאו אל נשלה את עצמנו. אנשים "רודפי-שלום" מביאים לנו ראיות היסטוריות על שלום שהיה קיים בין היהודים והערבים במשך דורות, בלי רדיפות, בלי הגבלות; הנה היתה תקופת ספרד, ומדוע לא יחזרו ימי הפריחה והשלום ההם ? אולם לא נחוץ לנוע על ההסטוריה. נסתפק במציאות ימינו. יש מדינה אחת, שבה התקיים האידיאל של עצמאות במלואו, והיא תשמש לנו בבואה לימים שלאחר הקמת מדינה ערבית סוברינית. הארץ הזאת היא תימן. אך די גם בדוגמת א"י. למעשה קיימת כאן מדינה ערבית. יש עיריות שכולן - מלבד אחת - ערביות. העיריה הכי גדולה - ירושלים היתה צריכה להיות יהודית על פי מספר התושבים; ואין לה עדיין סוברניות; יש מושל בירושלים, מזכיר ראשי, נציב. ויש משרד מושבות בלונדון, חבר-לאומים, עתונות - אפשר לצעוק ולהתריע; ויש ביאת-כוח היהודים בה. והיא נותנת לנו דמות מזה שעלולה להיות הממשלה הערבית. עושק יהודים בזכותם לעבודה, במסים; קורופציה, שוחד, מכירת עבודות, מעילות - והדבר ידוע לממשלה המפקחת. וצריכים נאיביות גדולה של אנשים שלא ראו מימיהם ערבי, או אפנדי, או מופתי, כדי לפקפק בדבר מה יהיה גורל היהודים בארץ הזאת, אם תהיה סוברנית. {0082-39} זכורים דברי ה"פלסטין" בתשובה לשיר שנדפס ב"דואר היום": "ילדינו היו חותכים את לשונותיכם מפיותיכם. הנכבד שבכם היה קורע ומשתחוה מדי עברו על פני אחד הילדים שלנו". אלה הם הרהורי הלב של השכבה הערבית השלטת כיום. אין זאת אומרת שישחטו את היהודים. אדרבא, יש בהם תועלת וצורך כשהם מעטים, אבל תמימות היא להניח שמצבנו ייטב ממצב יהודי תימן, ותמימות היא לחשוב שנוכל לקיים אשר אשר יצרנו בארץ הזאת. מדינה ערבית של המופתי וטאליב מארקה לא יחיו בכפיפה אחת עם הסתדרות העובדים, עין-חרוד, נהלל, ומשקי הפועלות. יהיה מקום לסוחר, ולסרסור יהודי, אשר יעבוד בעזרת בקשיש, אבל לחשוב שיהיה מקום לפועל יהודי במשק ההוא, או להסתדרות פועלים, או לבית-ספר עברי, לחופש, לעתון, - כזאת יוכל לחשוב רק מוכה סנורים. ובכלל מה יהיה גורל הארץ ? 600.000 נפש יהיו למשיסה, לעבדים לכנופיה של עלוקות מוצצי דם וחלאת מן האדם. לאחרי המאורעות האלה עלינו לשרש מלבנו כל רגש שנאה לעם הערבי. אס נמצא ערבי אחד, שהציל יהודים, עלינו לתת תעודת כבוד לכל העם הערבי. ואולם אל נשלה את עצמנו בהזיות, לבלי לראות מי היא הכנופיה השלטת עכשיו באינסטינקטים השפלים ש עם הארץ. זוהי - חלאת המין האנושי. על זה, כמובן, יש לענות: אין זה עסקך. יבוא יום, והעם הערבי יתקומם וישתחרר. אבל יש גם לנו עסק בארץ הזאת. אלא שמצפוננו צריך להיות נקי. מכשיר חנוכי יכול להיות רק מוסרי. ומתוך הכרה זו עלינו לקבוע את ההנחה הזאת ביחס לערבים: לערבים כל הזכויות כאזרחי הארץ, וכל הנובע מזהעלינו לקיים בהשפעתנו הפוליטית ובמו"מ עם אנגליה. אולם אין לערבים זכות {0082-40} בעלות על הארץ, ולא יוכלו לקבלה. שלילת הבעלות הערבית על א"י היא הנחה יסודית בתפיסתנו המוסרית והפוליטית. ראשית, מפני שבכלל אין בעלות על ארץ, זוהי הנחה אנושית יסודית. ושנית, מפני שאין לערבים זכות על יותר ממה שיש להם וממה שיצרו. יש להם זכות בעלות על עצמם, רכושם. עתידם, עבודתם ותרבותם, וכל הנובע מזכות בעלות זו מגיע להם. כל מה שמעבר לזכות זו אינו מגיע להם. יש כפר ערבי בעל 50 אלף דונם אדמה. שהם מעבדים אותה - להם הזכות המלאה עליו. יש כפר שני של 100 אלף דונם, שמהם מעבדים רק את החצי, כי אין להם ידים עובדות ואין יכלת - יש לנו הזכות על העודף הזה, ואין להם בעלות עליו. הים הוא חלק הארץ, יש לו ערך פוליטי ומשקי - אין להם בעלות עליו. יש להם זכות עבודה בו אך לא זכות בעלות, הנותנת אפשרות של שימוש לרעה, של עושק חלקו של אחרים. וכן הירדן: אין להם רשות לאסור על אחרים את ההנאה מן הירדן. ואם יש מי שהנאתו מן הירדן היא לא רק להתרחץ בו, לשתות את מימיו או להבריח דרכו סחורות גנובות, אלא ליצור ממנו כוח - אין לאסור עליו. יש שטחים בלתי- מיושבים - לא מפני שאסרו את קנית הקרקע או הפריעו בעד ההתישבות שם, אלא שהערבים במשקם לא יכלו ולא רצו לעבדם - יש להם זכות אזרח עליהם, אך לא זכות בעלות ואיסור על אחרים. וכל הוכוח הוא על זכות הבעלות במובנה השלילי. אותה אנו שוללים בפה מלא. אנו שוללים זאת בכל ארץ וארץ, גם ברוסיה ובאמריקה. אנו שוללים את זכותה של אמריקה לסגור את שעריה. יש לה רק זכות להגן ע"י חוק על דרגת החיים של הפועל, אך לא לסגור את השער בפני אלה הנכונים להכנע לחוק זה. ומה שרוצים הערבים הוא לא רק זכות אזרח וקבוץ, וזכות בעלות על יצירה - {0082-41} לזאת עלינו להסכים - מלחמתם היא על זכות בעלות האוסרת את הארץ לאחרים. ובמלוא ההכרה נשלול זאאת בפני כל העולם. אילו היה המצב ככה, שחלק אחד של הארץ מיושב וחלק שני - ריק, היינו אומרים "יחלוקו". אבל האדמות מעורבות במובן הגיאוגרפי, וזה מקשה על הפתרון הפוליטי של א"י. זה מקשה לתת לערבים חופש ועצמאות, שבלי היותם תלוים בשלטון זר, ויחד עם זה לתת ליהודים זכות ליהנות ממה שיצר הקדוש ברוך הוא, בלי חסד ובלי בקשישים. בעלי "ההסכם" אומרים אמנם: אין לותר על עליה יהודית, אבל מדוע רק יהודים - גם ערבים. טענה זו כוזבת היא ומטעה כטענה ההגיונית של הסוברניות עלא"י. מדוע קבעו בתעודה בין-לאומית את העליה היהודית ? מפני שהביאו בחשבון את הצרכים הקונקרטיים החיוניים של כל עם. במצב הערבים אין צורך בזה. העליה היא צורך חיוני של מיליוני יהודים, המוכרחים להעקר ממקומותיהם. העליה הוא ענין של העם היהודי, בתור הויה היסטורית. בדרך וו רוצה העם היהודי לקיים את מציאותו הלאומית בעולם, להקים לו מולדת; ואין עם ערבי שאין לו מולדת. העם הזה שליט על טריטוריות עצומות שוממות, שאין ביכלתו להשתלט עליהן. קיומו הלאומי אינו בסכנה. יש לו פרובלימה של בנין ארץ, אך לא של בנין מולדת, והאנלוגיה של עליה יהודית וערבית היא שטחית, חיצונית, כוזבת. מה המסקנות הפוליטיות ? אני מנית שהמצב הקיים הוא בלתי אפשרי גם בשביל הערבים, גם בשבילנו, גם בשביל אנגליה. אנגליה דימוקרטית לא תוכל להמשיך במשטר אבסולוטיסטי בארץ. היהודים יכלו להוכח ששלטון שהוא כולו {0082-42} אנגלי איננו מבטיח לא את עניני הארץ ולא את עניני העם. אינו משמש ערובה לקיום המנדט, אין בטחון, ויש שרירות לב של הפקידות. אנו שוללים את הפיכת א"י לארץ סוברנית ערבית. זאת ישללו גם עמים אחרים. גם באמריקה יש חבל אחד שהוא משולל אותן הזכויות שיש ליתר החבלים והוא איננו איזור של ישוב פראי: קולומביה, שבה נמצאת עיר-הבירה. מרכז ארצות הברית. א"י כולה היא מן מחוז קולומביה של האנושיות העולמית. לא יעלה על הדעת שלמדינה סוברנית של המופתי ימסרו את המקומות הקדושים הנוצרים; הן ראינו איך רמסו אלה בציניזם את המקום הקדוש ליהודים. יש גם עם יהודי, שקיומו קשור לאותם הדברים שאין לערבים זכות עליהם. לפרלמנט ערבי על יסוד יחסי של תושבי הארץ אנו מתנגדים, מכיון שהוא רק מרע את פני הדברים. או ביטול הנציבות או קיומה. ואם מקיימים אותה, אז - או שתהיה אקטיבית, כלומר, המשטר נשאר כשהיה. או שלא תמלא את תעודתה, ואז אנו מסורים לשרירות לבם של הפוליטיקנים הערבים. גם ההצעה של פרלמנט משותף על יסוד פיפטי-פיפטי - רעה היא. פרלמנט כזה יהיה למקום התגוששות בלתי- פוסקת ללא הועיל. הצעת סמואל: רוב ערבי, מיעוט יהודי, בהכרעת פקידים אנגלים - מכילה את הרע שבכל ההצעות הקודמות יתד. היא מארגנת רוב ערבי, מוסרת את השלטון לידי האנגלים ושוללת את כוח היהודים. זוהי רק אונאה של הערבים והיהודים גם יחד - ללא שנוי כל שהוא. זאת תהיה רק במה חוקית לשטנה וסורוגט של שלטון בארץ. בהצעתי אין לראות מסמרות קבועים, ואינה אלא ציון קוי= מוצא בארץ זו, שיש בה 800.000 ערבים מצד אחד ו150.000- יהודים {0082-43} שהם הפרגמנט של העם היהודי, מצד שני, (ודבר שנמצא בעוברו אינו פחות חשוב מגוף חי, וההורג עובר כהורג אדם חי). ויש אנגליה אשר לה שני תפקידים בא"י: פיקוח על כל צד. ודאגה לענינים שאינם נוגעים לשום צד. אסון יהיה לעולם אם א"י תהפך לגיא הריגה, זו הארץ המסמלת את הכי נעלה שביצירה האנושית. שאלת הבטחון והצדק הפוליטי בא"י היא שאלה הנוגעת לכל האנושיות. וארץ זו, שאי ן דוגמתה בעולם בפרובלימות, עם חשיבותה ההיסטורית, עם ישובה המתהווה ועם עתידה - אין לגשת אליה באמת-מדה מקובלת. כאן נחוצה אמת-מדה מיוחדת שתהלום אותה. בלעדיה לא ימצא פתרון צדק. אני מחלק את העתיד לשתי תקופות: א) התקופה שלאחר הקמת הבית הלאומי. אני יוצא מההנחה המוסרית שיש לערבים זכות בעלות על עצמם ועל קנינם. הסיסמא ליצור רוב יהודי היא מגוחכת. הרוב היהודי נמדד לא לפי מספר ערבי הארץ, אלא לפי צרכי העם העברי. זוהי שאלת המכסימום של קליטת א"י. הארץ כלכלה פעם 3-4 מיליון נפש. אולי תכיל בעתיד יותר. אין כלל להעריך מראש מה עם יהודי מאורגן מסוגל ליצור בא"י לאחר שיעלה בידו לגייס את כל האנרגיה והחלוציות ה פונים בו אין כלל לשער איזה כוח מפעיל ומארגן יהיה לא"י לאחר שיהיה בה חצי מיליון יהודים. איזו כוחות נרדמים בעם תעורר אז. כל הספקולציה במספרי הילדים, התמותה וההגירה - משחק ילדים היא. לפנינו פרוצס של כוחות היסטוריים בלומים, שלא באו עדיין לידי גלוי. ואם מפעלנו לא יכרת באבו, לא יוחנק בראשיתו - אין ספק שאנחנו בדורנו או בדור שני נעבור את הרוב, גם לא נסתפק בו. ובמדה שתנתן יכולת להקמת ישוב של חצי מיליון - בה {0082-44} במדה יגדל כוח המושך בשביל מיליונים. והשאלה היא איך נבטיח אז שלא נשלוט על הערבים, שיהיו הם בעלים לעצמם בלבד, ואנו לעצמנו בלבד. ואני רואה את הדרך בקביעת התאים הממלכתיים של הארץ (לא רק תאים משקיים), אשר יהוו את הממלכה בעתיד. את התאים האלה יש לראות בנקודה הישובית היסודית הראשונה, באבטונומיה המוניציפלית האמתית, לא במשטר התורכי-המאונגל של ירושלים. בקביעת אבטונומיה זו אנו מבטיחים את השלטון העצמי בא"י. עם פיתוחה תתרחב לשלטון חבל אבטונומי, ובתקופה יותר מאוחרת - לקנטון סוברני בתוך מדינה פדרלית. אני רואה את א"י כמדינה פדרלית של קנטונים המיושבים ע"פי חוגים לאומיים, דתיים או אחרים. כל אחד - כקנטון ממלכתי בפני עצמו. והענינים הארציים המשותפים (דרכי חיבור וכו'), שצריך למעט בהם ככל האפשר, ימסרו להנהלת המדינה הפדרלית, אשר הוסר ע"פי שיטת הבחירה היחסית והשויון הלאומי כאחד, בצירוף ביאת-כוח של חבר-הלאומים - כנציב עליון. נציב כזה יצטרך אולי בעתיד לשמור בכל ארץ וארץ על עניני המיעוט; לא תהיה בכלל סוברניות מוחלטת לשום עם. יהיה רק שלטון עצמי מכסימלי. ב) התקופה שלפני הגשמת הבית הלאומי. נוסף על השלטון הכללי מהוים הערבים ואנחנו קבוצים בעלי צרכים קבוציים, ויש לנו זכות של הנהלה עצמית. יקומו שני פרלמנטים. ערבי ויהודי, שתפקידם רק הנהלת אותם הענינים של כל עם ועם, שאינם כרוכים בעניני העם השני. בשטח הענינים הלאומיים, התרבותיים, הדתיים - שלטון עצמי מלא. ואולם לא יתכן שתושבי הארץ ימצאו מחוץ לתחום השלטון הארצי, {0082-45} לא יתכן שיהיה כולו אנגלי, או כולו ערבי, לא יתכן גם בלי טבעת מחברת. ויש צורך בעוד שני מוסדות מלבד המוניציפליטט והאבטונומיה, והם - הנציב, ב"כ אנגליה, הארץ המנדטורית, לפיקוח על שלום הארץ ובטחונה. המקומות הקדושים וכו' וקיום שני החלקים של הצהרת בלפור מבלי קיפוח זכות. מלבדו תהיה ממשלה משותפת להנהלת כל הענינים הריאליים של הארץ. שלשת השותפים בממשלה הם: אנגליה, היהודים והערבים. שני הפרלמנטים ידונו לא רק על עניניהם, אלא גם על הצעת החוקים הממשלתיים. והיה, אם שניהם יסכימו לחוק - הריהו נכנס לתקפו באופן אוטומטי. אם אחד יתנגד - ההכרעה בידי הממשלה המרכזית. הממשלה המרכזית ממלאה שני תפקידים: אכסקוטיבי ומחוקק - בכל מקרה של אי-הסכמה בין הפרלמנטים. היא תהיה קבינט של תשעה - 3 אנגלים, 3 ערבים, 3 יהודים. הערבים והיהודים מוצעים ע"י הפרלמנטים. כל פרלמנט מציע רשימה, שמתוכה בוחר הנציב את השלושה. ממשלה כזו היא בת-פעולה. בחוקים שיש הסכם ביחס אליהם - מוטב, באחרים - הרוב מכריע. באופן תיאוריטי זהו גם משטר אידיאלי. כל חלק ישמור על הענינים הלגיטימיים של עמו, והאנגלים יהיו מצויים להיות נאמנים ליושר ולעניני שני העמים. על פי שיטה זו כל חוק, אשר יפגע בעליה, ידחה ע"י הפרלמנט היהודי וצריך להדחות על ידי האנגלים. הוא הדין בשעה שידרשו היהודים דבר אשר יפגע בערבים. לכל מיניסטר - שני סגנים, בני העמים האחרים. שגם הם יוצעו ע"י הפרלמנטים, באופן שלא תהיה המחלקה מוטלת בידי בן עם אחד לבדו. ע"י העמדת באי-כוח הערבים בתוך הפעולה האכסקוטיבית - מוכרח להתגבר אצלם רגש האחריות, מה שאין {0082-46} כן, כשהם עומדים בתחומי עצות ודבורים בלבד. יהיו קיימים, איפוא, ארבעה מוסדות שלטון, והם: נציב (שבידו הצבא), ממשלה משותפת, פרלמנטים לאומיים, שיש להם כוח מיעץ מלא, ואוטונומיה מוניציפלית. זהו הפתרון היחידי בסבך הניגודים שבארץ הזאת. וכוחים לא היו, כי ההרצאה נמשכה כשתי שעות וחצי. בערב בא אצלי מגנס ואמר לי בהתרגשות: הדבר העיקרי שעלינו עכשיו לעשות זהו להוכיח לכל העולם שא"י אינה שייכת לערבים. מההרצאה הוא מתפעל, אם כי לא בכל הוא מסכים. לא הדגשתי,לדעתו, כראוי את הרעיון שא"י נמצאת במצב יחיד במינו בעולם, ואין להשוותה לארץ אחרת. מדעות החברים שמעתי לע"ע רק התנגדותו של משה. רמז רוצה שיתווכחו על הצעה זו חמש שנים. בהרב מתנגד. שני דברים נחוצים בארץ: כידונים ובתי-ספר. ברל נוטה להצעתי. ביילינסון "מעיין". בשם ארלזרוב אמרו לי שהוא מתנגד.