יומנים > יומן - מלא 17/09/1965

{0203-24} ת"א 17.9.65 בכיכר היכל התרבות בעוד יומים בחירות להסתדרות - הייתי בשלוש עשרה השנים הראשונות מזכיר הכללי של ההסתדרות, ואני במידה רבה אחראי למבנה ההסתדרות וחוקתה הנוסדת על מרכזיות קיצונית אבל מאז נשתנו התנאים. הצבור קטן כמעט כולו מעור אחד: חלוצים מיוצאי מזרח אירופה. הוועד הפועל מוכר לכלם ומקובל כאבטוריטה עליונה ע"י כל החברים כמעט מאז גדל המספר - הנענה ל- 900,000, צבור מגוון לפי עדות, לפי מעמד בצבור, לפי השכלתו ולפי מנהגיו. הרכוז אינו הולם הכמות הגדלה ולא טיבו של הצבור שהשתנה. ודרושים שינויים אין אבטוריטה לא לוה"פ, לא למועצת הפועלים ולא לועדי הארגונים שנבחרו אי-פעם ודרוש שנוי יסודי במבנה, ארגונים מקצועיים אבטומנומיים. בחירות אחת לשנתיים בכל ארגון - לא מנגנון מיושן, אלא נציגים מוכרים. להסתדרות בחירות אחת לשלש שנים - לא יחד עם הכנסת. מבקר ההסתדרות - כמבקר המדינה - נאמן על כולם, ולכן נבחר לא ברוב פלוס אלא לפחות ב75%-. עקירת הבורות בין חברי ההסתדרות כמו שנעשה בצבא. מה קרא במפא"י ומדוע הופיעה רפ"י? מדוע שללתי המערך - 1) השם מטעה - לא מערך לאחדות פועלי א"י - אלא קואליציה של שתי מפלגות נפרדות. 2) קואליציה משונה שלא היתה אף פעם. להסתדרות - רשימה אחת - ושתי סיעות - זוהי אונאת הבוחר. לכנסת - רשימה אחת וסיעה אחת - אבל שוב קואליציה שהמיעוט מחייב את הרוב ולא להיפך. המה דינה של הקואליציה הנוכחית - בסעיף הבחירות: כל סיעה חפשית לפי עמדתי לפי הקואליציה, כלומר סיעות המיעוט - אה"ע ומפד"ל, - הפעם הפכו חסרי-כל הסיעות {0203-25} הקטנות מחוץ לגדולה - היא כפופה לדעת המיעוט. כפיה לקבל דעת המיעוט - זהו חידוש שאיני מקבל. אמונתי היסודית מאז בואי ארצה. מאז בואי ארצה עסקתי באיחוד. הרצאתי הראשונה בועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון (לפי 56 שנה) על אחדות-עליה מספר ישראל שוחט בזכרונותיו בספר השומר. מאז לא נשתנתה דעתי, הבדלי הדעות פרי החוץ , הרגלי הגלות - המקוריות הארצישראלית. ההתלכדות פרי המציאות הארצישראלית. (הניגוד בין הפה"צ ופועלי ציון פיר חו"ל - פה עשו כולם אותה המלאכה. מלחמה על עבודה עברית, על שמירה עברית, על שפה עברית, על שויון האשה, על התישבות עובדת (עד אז רק בעלי רכוש התישבו - 1907 נכנסה ההסתדרות הציונית לשדה הפעולה המישבת עד אז היתה זאת פיקא, מקא והון פרטי. רעיון האיחוד התגבר - בגדודים היהודים בימי מלחמת העולם הראשונה. המדובר על הגדודים המתנדבים שבאו מהארץ ומאמריקה (מאנגליה בא גדוד מגויסים ע"י המדינה) נפגשו שלוש החטיבות פוע"צ, ב"מ (ברל ויבנאלי) ואחדים מהפה"צ. קראתי מאמרו של ברל בקובץ בעבור לקראת הימים הבאים. הפה"צ ברובו נגד - חיכה לאנית מחו"ל של צ"צ שיהפכו אותו לרוב וכעבור שנה - הקמת ההסתדרות - שלב שני של איחוד פרי התערות הא"ית, בשנת ה30- הכיר הפה"צ - בחוסר הטעם בקיומו הנפרד ושתי המפלגות התמזגו - מפא"י. זה הביא לידי הגמוניה של הפועלים בישוב ובתנועה הציונית. ע"י כך שתנועת הפועלים בארץ לא הלכה בדרכי תנועת הפועלים בחו"ל (בחו"ל התבדלות מעמדות בועד ופוע"צ שמאל) בארץ - הפועל נושא דגל כלל-האומה, והבעלי בתים מתבדלים. הרצאתי במועצת המפלגה בכפר יחזקאל כח' סיוון תרצ"ב 1932 (מאמרי בהפה"צ 8.4.32 גליון 24). {0203-26} בהרצאתי "המשבר בציונות ותנועת הפועלים" בכפר יחזקאל כח' סיון אמרתי: "הציוניות הכללית פשטה את הרגל, הציונות הבעלביתית, היוותה עד היום רוב מנין ורוב בנין בהסת' הציונית ושימשה משען עיקרי לתנועה, והולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטסנט מעמדי, - נכס יקר לציונות הכללית אהיה אשר לא מידי הפועלים בא לא, ועליו היתה גאוותם "רעיון כלל ישראל" - הפועל היהודי בגולה התיחס בחשד או בהתנגדות לרעיון כלל ישראל - הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בחו"ל ולא רק נתן יד אלא עמד בראש הפעולה לארגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו (הפה"צ, גליון 34, 10.7.32) (המשבר בציונות ותנועת הפועלים) והסקתי המסקנה שעלינו להיות רוב בהסת' הציונית ועורך הפה"צ מחה מלים אלה. הלכתי לפולין לארגון כל הסתדריות א"י העובדת לקראת קונגרס ל"ו - ואם כי בשנת 1933 גברה הריאקציה בעולם - באנגליה נפלה ממשלת הפועלים ובמקומה באו השמרנים, בגרמניה השתלט היטלר ובמזרח אירופה גברה התנועה הרביזיוניסטית נחלה תעונתנו נצחון מכריע בקונגרס היח' (1933) בפרג. לקונגרס יז קיבלו 25.810 קולות מתוך 233.730, 69 צירים מתוך 240. לקונגרס יח' קבלנו 276.058 מתוך 535.113, 132 צירים מתוך 316 והיינו לסיעה הגדולה ביותר. לאחר ששלשה חברינו נבחרו להנהלה בירושלים - משה שרת, אליעזר קפלן ואנכי הרצאתי בועידת ההסתדרוח בתחילת 1934 שיש שני תנאים להשתתפות פועלים בהנהלות ההסתדרות הציונית: א) נאמנות ליעוד מעמד הפועלים, ב) נאמנות ליעדי האומה כולה. אין ב"כ הפועלים יכל לשמש ההנהלה כשליח האינטרסים של צבור הפועלים בלבד, אם אינו יכל לשמש צרכי התנועה כולה ולראות עניני העם כולו כעניני ההנהלה ולהיות שליח העם כולו בענין הנוגע לכלל האומה - אין הוא רשאי להכנס להנהלה. "לגורל העם אנו אחראים ושליחותו אנחנו עושים", ומאני מאמין זה לא זזתי כל ימי עד שקמה {0203-27} . המדינה, ומאז קמה המדינה עד היום הזה. בקונגרס העשרים, בשנת 1937 הושמעה בפעם הראשונה הצעת הוועדה המלכותית על הקמת מדינה יהודית על בסיס חלוקה בינינו, נתחלקו הדעות. אני הייתי בעד וידידי הקרוב ביותר, ברל כצנלסון היה נגד, זה לא הפחית החברות והידידות בינינו. ואחרי וויכוח רב נתקבלה החלטה מוסכמת כי "הקונגרס מיפה את כוחה של ההנהלה לנהל מו"מ לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה ליסוד מדינה יהודית בא"י, ואם תסתכם תכנית מסוימת ליסוד מדינה יהודית תובא ההצעה לקונגרס שיבחר מחדש לשם דיון והחלטה". אולם ממשלת צ'מברליין ביטלה את תכנית החלוקה, ובמקום זה פרסמה בשנת 1939 במאי את הספר הלבן. באותה שנה פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין ביום 3 בספטמבר. בפגישה שהיתה לי 5 ימים אחרי זה עם ראשי ההגנה אמרתי: "בעמדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך והמטרה לה נשאף. מלחמת העולם הראשונה הביאה לנו הצהרת בלפור. הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית. מטרתנו הפעם אינה יכולה להיות נוסחה, ולו תהא המשוכללת והאידיאלית ביותר. הפעם עלינו לחתור לקראת ביצועה של עובדה: עובדת של מדינת יהודית. והדבר השני שהמלחמה מטילה עלינו הוא - הקמת צבא יהודי. - ואמנם אחרי מאבק של ארבע שנים קם החו"ל - כפי שקראנו אז לבריגדה, חטיבה יהודית לוחמת. ואשר לספר הלבן אמרתי: עלינו להלחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה, ועלינו לעזור לאנגלים במלחמה נגד היטלר כאילו לא היה ספר לבן. הלכתי לאמריקה ובועידת כל ארגוני הציונים באמריקה במאי 1942 במלון בילטמור נתקבלה התכנית לדרוש בסוף המלחמה הקמת קומונוולט יהודי כפתרון היחיד של בעית העם היהודי, ולאחר שתכנית זו נתקבלה באמריקה היא נתקבלה גם באנגליה, בדרום אפריקה {0203-28} ובכל שאר הארצות שלא היו כבושות בידי הנאצים, ואז הבאתי תכנית זו לוועד הפועל הציוני שנתאסף בירושלים, באוקטובר 1942 (לפני 23 שנה), והוא הפך אותה לפרוגרמה הציונית הרשמית. בועידת כפר ויתקין של מפא"י שנתכנסה כעשרה ימים אחר הוה"פ הציוני אשרה תכנית זו בניגוד לסיעה שקראה לעצמה בשם אה"ע, לאחר שנתפלגה מהמפלגה. בשנת 1944 עמד להתכנס בלונדון קונגרס פועלים בינלאומי בהשתתפות פועלי ברית הארצות וארצות הברית, בוועד הפועל של ההסתדרות שהתכנס בפברואר 1944 לבחור צירים למועצה הציעה מפלגתנו לחייב את משלחתנו לתמוך בקונגרס זה בתכנית הפוליטית של ההסתדרות הציונית - כלומר תביעת קומונוולט יהודי בא"י. סיעה ב', השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל התנגדו לכך. בקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם השניה בדיצמבר 1946 הציע אליעזר פראי בשם השה"צ (עדין מפ"מ לא היתה קיימת אז) "התנועה הציונית תדרוש את שיתופן של בריטניה, ארצות הברית של אמריקה וברית המועצות בתורת נאמנים מטעם האו"מ על א"י". הצעה דומה לזו, בנוסח שונה קצת, הציע גם בן-אהרון בשם אה"ע ופועלי ציון שמאל. אולם הרוב קיבל תכנית בילטמור. במאי 1947 הוזמנתי על ידי ציוני אמריקה לבוא למועצת עצרת האו"מ שדנה על בעית א"י ועמדה לבחור משלחת לבדוק בעיה זו. נפגשתי שם עם הציר הסובייטי גרומיקו. הוא השמיע בעצרת האו"מ נאום שהפתיע את כל העולם. הוא אמר: "יהא זה בלתי צודק אם לא נתחשב בשאיפה זו של היהודים למדינה משלהם ונשלול מהעם היהודי את הזכות להגשמת שאיפה זו. שלילת זכות זו מהיהודים אין להצדיק, ביחוד אם נביא בחשבון כל מה שעבר עליו במלחמת העולם השניה". וכשהרצאתי בשובי לארץ באספת הנבחרים במאי 1947, לפני בוא ועדת החקירה של או"מ לארץ וספרתי על דברי גרומיקו - המשיך השה"צ להלחם על מדינה דו-לאומית, {0203-29} וסיעה ב' או אחדות העבודה, כפי שקראו לעצמם אז דרשה מנדט בינלאומי (כלומר מנדט בריטי אמריקני ורוסי) במקום המנדט הבריטי בלבד, וכשנתאסף הוה"פ הציוני באבגוסט-ספטמבר 947ן ונתפרסם הדו"ח של הוועדה, ורוב הוועדה הציע מדינה יהודית על בסיס של חלוקה הצביעה מפא"י ורוב הוהפ"צ בעד מדינה, ומפ"מ, אחדות העבודה והרוויזיוניסטים הצביעו נגד. ורק לאחר שעצרת האו"מ החליטה ב29- בנובמבר ברוב של יותר משני שלישים, ובתוכם ארצות הברית וברית המועצות - הסכימו בסוף גם מפ"מ (אז השה"צ והקבוץ המאוחד היו כבר מאוחדים במפ"מ) ליסוד המדינה, אבל הגישה הסקפטנטית שציינה שני קבוצים אלה לא נפסקה גם עם הקמת המדינה. ונטיה זו נתגלתה כשבאנו להקים צבא הגנה לישראל. תנאי להיות שר בטחון. השומר - ההגנה - צה"ל - הוויכוח - פלמ"ח - הפורשים - לחי ואצל - תמיכת יצחק גרינבום - חיסול המטה באוקטובר - חיסול אצל 20.9.48 - חיסול המטה של פלמח באוקטובר. כשהגשתי חות שרות הבטחון ביום 15.8.49 והסברתי שבעית הבעיות של צבאנו הוא באיכותו העליונה - איכותו המקצועית הארגונית, החלוצית המוסרית והאינטלקטואלית - חלק עלי ריפתין בשם מפמ (שאז כללה גם את אה"ע, והוא דרש צבא עממי". כידוע נקראו המדינות הקומוניסטיות שמחוץ לרוסיה בשם דימוקרטיה"עממית" , אחר כך בא הוויכוח בכנסת כשהצעתי חינוך ממלכתי במקום חינוך של זרמים שונים שהיה נהוג בישיבה לפני המדינה. בסעיף השני של חוק החינוך הממלכתי קבענו - וזה היה הסעיף היחיד שנוסח על ידי, השאר נוסח על ידי פרופ. בן-ציון דינור, שהיה אז שר החינוך - כי "החינוך ישתת על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנותמדינת ישראל ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובעבודה, על הגשמה חלוצית, על שאיפה לחברה {0203-30} בנויה על תרבות, שויון, סובלנות עזרה הדדית ואהבת הבריות". מפמ חלקה על חוק זה, ודרשה בתי ספר של זרם עובדים לחוד וזרם כללי לחוד, כמו שהיה לפני המדינה. רחוק אני מלשלול זכיותיהם של שני הקבוצים - המאוחד והארצי - שהם בעצם מהוים את אה"ע ומפ"מ - בהתישבות, בהגנה וגם בצהל. אבל הם נשארו עד היום כיתות, עם תפיסה סקטנטית, ואינם רואים השליחות הלאומית שמוטלת על תנועת הפועלים, ולמעשה אם כי לא להלכה זרה להם השאיפה להיות לעם. ומה שקרה במערך - שהרוב במפלגה נכנע לתפיסה הכיתתית של אה"ע (לא אכנס פה להסביר הנימוקים ההיסטוריים והאישיים של התרחשות זו, - וחברי ואנכי שפרשו מהמערך והתארגנו ברפי נשארנו נאמנים לעיקר המרכזי של תנועתנו), זו שהבעתי כאשר נבחרתי בפעם הראשונה להנהלה הציונית, והבעתי אותה בועידת ההסתדרות שנתכנסה אחרי הקונגרס הי"ג בשנת 1933, כי הנאמנות לייעוד הפועל כרוכה בנאמנות ליעוד האומה, ובפעולתנו אנו צריכים לזכור כל הזמן שאנו עושים שליחותו של העם, ולכן שאיפתנו היא ממעמד לעם ולא ממעמד לכת. שתי נטיות אלה נאבקו כל הזמן בתנועתנו, וכשגברה המגמה הכיתתית שבאו באה"ע - והיא באה לידי ביטוי במערך, גם בסידורים כלפי ההסתדרות רשימה אחת לפני הבחירה ושתי סיעות לאחר הבחירות אם הרוב לא ישמע למיעוט, וגם בבחירות לכנסת - כפית המיעוט על הרוב לשמר את משטר הבחירות המסייע לרבוי סיעות ומונע ליכוד ורכוז העם בשתי מפלגות עיקריות, אחת הרוצה בשמירת הקיים, כשמרנים באנגליה, והשניה שיש לה חזון התמורה, כמפלגת העבודה הבריטית, וכל אחת מהן נאבקות על רכישת רוב העם באמצעים דימוקרטיים - ראינו צורך להיות נאמן לתוכן ולערכים החברתיים והלאומיים שהם היו בשבילנו תוכן המפלגה ולא המסגרת שהתרוקנה מערכים אלה. {0203-31} אנו פנינו לתמורה, לא רק לתמורה חברתית אלא גם לתמורה חינוכית אבל לא בכיוון הפוך ממעמד לכת, אלא ממעמד לעם, ומה שאמרתי בכנסת כשהבאתי חוק שרות הבטחון אני אומר לעם: עלינו לשמור על איכותנו, איכותנו המוסרית והאינטלקטואלית, כי באלה כוחנו, ולא נתן לזלזל באמת ובצדק, כשם שלא נלאה להעלות משנה לשנה הרמה החינוכית, הטכנית והעלאת פריון העבודה, שהוא התנאי ההכרחי להעלאת רמת החיים ולעצמאותנו הכלכלית וגם לבטחוננו. כי בטחוננותלוי בשנים: הגרדת כוחו המרתיע של צה"ל - והגברת מעמדנו הבינלאומי, ולמען שני אלה עלינו להקפיד על הטוהר המוסרי של מוסדות המדינה, לעקור מתוכנו כל פחד ורמיה, ולשאת ברמה ובכנות דגל הצדק, האמת והשאיפה של תנועת הפועלים החלוצית ליהפך לעם שיהיה ראוי לנבואת ישעיה שאמר : "ואתנך לברית עם ולאור גויים". {0203-32} ביום 4.11.48 החליטה מועצת הבטחון בפריס על פי הצעת אמריקה, סין ובריטניה לדרוש משני הצדדים : א) לשגת לעמדות שהחזיקה לפני הפרת ההפוגה האחרונה בנגב, ב) לבוא במו"מ ישיר או באמצעות המתווך לשם סימון קווי הפוגה קבועים ואזורים ניטרלים שיבטיחו את השמירה על ההפוגה בעתיד. אם שני הצדדים או אחד מהם יסרב לציית לדרישות הללו תקום ועדה של שבע אומות הכוללות את חמש המעצמות הגדולות בצירוף נציגי בלגיה וקולומביה, שמתפקידה יהיה למסור דו"ח בפני מועצת הבטחון על הצעדים שיש לנקוט בהתאם לסעיף 7 של מגילת האו"מ לפי סעיף זה יש ליישב ווכוח בין אומות בדרך מו"מ, סנקציות או שימוש בכוח. הצעה אוקריינית קראה למו"מ ישיר בין היהודים והמצרים. רק אוקריינה וברית המועצות הצביעו בעד, סוריה הצביעה נגד, כל השאר (8 מדינות) נמנעו. בעד ההחלטה שנתקבלה הצביעו תשעה בעד, אוקריינה נגד, ברה"מ נמנעה. ההצעה האנגלו-סינית הוצעה בוועדת משנה של מועצת הבטחון ביום 2 בנובמבר. זו מטילה על שני הצדדים לסגת אל הקוים שהיו קיימים לפני 14 באוקטובר, וכן קובעת הקמת ועדה בת 7 שתעבד הצעת עונשין נגד הצד שלא ימלא אחרי הפקודה. ועדת משנה של מועצת הבטחון מורכבת מנציגי בריטניה, סין, צרפת, בלגיה, אוקריינה החליטה נגד דעת מנואטסקי (אוקרייני) לצוות על שני הצדדים בנגב לסגת לעמדותיהם הקודמות ולהקים ועדת משנה של 7 מורכבת מחמשת חברים קבועים ונציגי בלגיה וקולומביה שיבדקו אמצעים של הטלת סנקציות במקרה שאחד הצדדים יסרב למלא אחרי ההחלטה. ועדה זו נבחרה ב29- באוקטובר. פרודי הצרפתי דרש שהמצרים לא ישובו לעמודתיהם הקודמות וישאר שטח מפורז. ג'ורג' מרשל הגיע בליל 30 באוקטובר ללונדון.