יומנים > יומן - מלא 26/06/1937

{P001} {0185-198} (27-6 נשלחו למשה (29.6.1937 .26.6.1937 הבוקר - שיחה יסודית וממצת עם ברל במשךם כמה שעות. נתברר שאין חילוקי-דעות בין שנינו, לא בנוגע לתכסיס ולא בנוגע לרצוי וטוב בתקופה זו. התנגדותו של ברל לתוכנית החלוקה היתה נעוצה בהנחה שחלוקה "טובה" - מעין זו שאני הצעתי במרכז המפלגה - לא תתכן, כי אנגליה לו תתן לנו שטח וגבולין שיאפשרו קיום מדינה יהודית, וחלוקה רעה אין לקבןל, אבל זו בינתיים תהרוס או תרופף את עמדת המנדט. אם נכון הדבר שאנו מקבלים כל הגליל וגבול לבנון - סוריה - הרי הוא שמח שטעה בפרוגנוזה ויש לדון בהצעת החלוקה. אם נקבל גם ירושלים החדשה ואפשרויות התיישבות בנגב - הרי דעתו אין זו כמעט חלוקה, אלא אנו מקבלים את א"י. אני לא {P002} {0185-199} מרחיק לכת כל-כך. אפילו חלוקה כזו - שאינה מן הנמנע - היא רק חלוקה, אבל בודאי יותר טובה מהמנדט. במכתבו של ברל למרכז (מיום ג' תמוז תרצ'ז) שהגיע לידי רק אתמול - שלוח אלי מן המרכז בתל-אביב - יש כמה דברים לא צודקים ביחס לעבר, דברים לא נכונים ביחס להווה - ופרוגנוזות מסופקות ביחס לעתיד. נאמר אצלו: "אנחנו לא עמדנו בפרץ. לא העמדנו סכר בפני שטפון הפניקה והרפיון הנפשי שבו נסחפת מדיניותנו הרשמית (ומדיניות בלתי רשמית אין לנו הפעם)". זוהי האשמה קשה - בלי יסוד עובדתי. כשמדברים על "מדיניותנו הרשמית" יש להבחין בין מדינותו של חיים - וזו של משה ושלי. אף פעם לא "נשטפנו" שנינו בפניקה. גם לא בימים המרים והנוששים ביותר של המהומות. כשחרב הפסקת העליה היתה תלויה על ראשנו - לא השלמנו ולא נואשנו, וכשנתגלה "רפיון" אצל חיים עמדנו בפרץ - וגם הצלחנו לקרוע רוע הגזרה. עלינו להיות מסוגלים לראות שיאותינו בעבר ולהודות עליהן, אבל אין אנו צריכים להכות על חטא שלא חטאנו. גם ברגע שהיה נדמה שאין כמעט כל תקווה להמשכת העליה - לא רפתה היד ולא נכנענו. עצם העובדה שנמנעה הפסקת העליה אין לזקוף לזכותנו בלבד - סייעו לכך מסיבות וגורמים מחוץ לנו. אבל אנו את שלנו עשינו. גם "ההיסטוריה" על החלוקות הקודמות במכתבו של ברל - אם כי באותם ימים לא היה לנו חלק ב"מדיניות הרשמית" - {P003} {0185-200} אינה נכונה. נלחמנו נגד החלוקה. אין תחת ידי התזכיר שהגשנו למפלגת העבודה, אבל עד כמה שאני זוכר עמדתי בתזכיר ההוא (שנתחבר על-ידי ונתפרסם ב"אנחנו ושכנינו") לא רק על "עבר-הירדן" שהוא עכשיו של עבאדלה, אלא על החורן והבשן ועל גבול ליטני. עמדה זו נתקבלה גם בועידת הלייבור- פרטי - אבל למעשה לא הצלחנו. תחילה הסגירו לצרפת חלק הגון של הארץ הצפון ובמזרח - ואח"כ לאמיר עבדאלה. תנועתנו אנו לא שפכה הדם הזה. בפזה החדשה - אקרא לה תקופת הועדה המלכותית - נתגלה רפיון, אך שוב לא אצלנו. עמדתנו כלפי הועדה היתה שהפתרון ההולם את המשבר זוהי עליה מורחבת ומואצת. גם משה וגם אני עמדנו על-כך בעדותנה החשאית - וגם חיים דרש זאת בתוקף רב בסיכומו האחרון לפני הועדה. תביעה זו מצדנו לא באה בעקב המאורעות. מיד מאחרי הקונגרס בלוצרן עמדתי על ההכרח של "מדיניות חדשה" - החשת בנין הארץ. גם חיים קיבל עמדה זו, והתביעה באה לידי ביטוי בפגישה עם מלקולם (כשהיה מזכיר המושבות) סגנו לורד פלימוט והנציב בסתיו 1935. הצענו אז תוכנית של העמדת שטחי קרקע גדולים לרשותנו בנגב ובעמק-הירדן להתיישבות חקלאית רחבת-מידות, תחוקה ומדיניות מכס שתאמץ את התעשיה ועליה יותר גדולה מבשנת 1935. החשש ל"מאורעות" נתעורר אצלי זמן רב לפני מאורעות אפריל. מלחמת חבש וסכנת מלחמת עולם הכרוכה בה, המאורעות במצרים ובסוריה ומעשי הטרור של שיך ערז-א-דין {P004} {0185-201} בישרו תגבורת מלחמת הערבים בציונות, והגענו לידי מסקנה שיש להזהיר את הממשלה ולדרוש ממנה שנוי הקו בכיוון של החשת בנין הבית-הלאומי. התכוונתי ללכת לנציג בתוכנית זו, ולפני ביקורי נתייעצתי עם חברים בירושלים (משה שכב אז חולה בבית-החולים בעמק). הרציתי מחשבותי חששותי ומסקנתי - דרישה לעליה מורחבת ו"מדיניות חדשה". ברל התנגד לכך - והציע להמשיך את המלחמה על "הקטנות" (פועלים ברכבת ובנמל וכדומה). לא נשמעתי לברל - והרציתי בראיוני עם הנציב (בראשית אפריל 1936) על חששותי לרגל המאורעות בעולם והארצות השכנות, על הרעת מצב העם היהודי במזרח-אירופה, מרכזה ודרומה, ועל התשובה ההכרחית - שנוי הקו בכיוון של הרחבת יכולת הקליטה של הארץ על-ידי עזרה מכוונת של הממשלה בחקלאות ובתעשיה. במכתבי ללונדון בימי הוויכוח על המועצה המחוקקת עמדתי על הצורך במלחמה חיובית - עליה של מאות אלפים במספר שנים קטן - בנגוד למלחמה שלילית בלבד נגד המועצה. היחיד שקיבל קו זה בלונדון היה מלצ'ט. באו "המאורעות" - והועדה המלכותית. הוטל עלינו לא רק להתגונן - וכמדומני ש"מדיניותנו הרשמית" בימי האימה האלה לא הכיזבה גם בהופעתנו, בפני הועדה לא היה זכר לפניקה ולרפיון-רוח. אני חושב את הפרשה הגלויה והחשאית של "עדותו" של משה - בעניני העליה, העבודות הצבוריות, ההגנה והפקודות בימי המהומות - למפעל של כבוד פוליטי מבחינת ידיעת הענינים, כשרון ההסברה, התבונה והתוקף והטקט שנתגלו במבחן לא-קל זה. {P005} {0185-202} המסקנה המשותפת של שנינו היתה לא רק קיום המנדט - אלא "מהדורה מתוקנת" בהגשמת המנדט: עליה גדולה והחשת הבנין. עד כאן לחשבון ההיסטורי - עד נצנוץ תוכנית החלוקה. איך היגעתי אנוכי לראיון החלוקה ולאיזה רעיון? בירור זה דרוש לא רק לשם העמדת העובדות ההיסטוריות על אמיתותן - אלא גם בשביל קביעת דרכנו בעתיד הקרוב, הקרוב מאוד שרק פשע בינו ובין ההוה". כמדומני שכולנו הננו " בעלי-אמונה". אלמלא "אמונה"זו (שאינה אלא שם אחר לרצון) לא היינו עומדים בשלוש עשרות השנים האחרונות במערכה. וגם כשיקרה מה שיקרה - לא נזוז מאמונה זו, כי גמרנו כל החשבונות האחרים ושרפנו כל הגשרים - וגם אנו יודעים שאמונתנו לא הכזיבה. המפעל שהקימונו בארץ בתנאים שניתנו לנו - איני יודע דוגמתו. מבחינת המטרה שלנו אין הוא אלא התחלה מצערה - אבל מבחינת יכולת אנושית שנתגלתה בתנועתנו (יכולת נפשית, מוסרית, מקצועית-משקית, ארגונית ופוליטית ותרבותית) אין במפעלנו אלא חיזוק ועידוד לאמונתנו העצמית. כולנו באנו ארצה כשהיינו עוד נערים, רבים זקנו כבר, אך נדמה לי שאמנותנו לא פחתה. אמונתי היום היא הרבה יותר מושרשת ואיתנו מאשר בימי עלומי - אם כי הרבה יותר פיכחת וריאליסטית. אני מכיר היום - וכולנו מכירים את הקשיים והמכשולים והסכנות {P006} {0185-203} הרבה יותר מאשר לפני שלושים או עשרים שנה, ואל רק מפני נסיון של למעלה משלולים שנה בארץ - אלא מפני השנויים העצומים שחלו בעולם בפנתנו אנו ובסביבותיה. אבל רק מתוך שיגרה מליצית או אי-ידיעה אפשר לדבר על פניקה ורפיון-רוח. מסכים אני לברל שההברה על "המנדט שנשרף" היא פליטת-פה לא טובה. המנדט טרם בא באש, ואל נקל כלל להעלותו על המוקד. אולם מי אינו יודע שהוא "בא בימים"? המנדט נתמים - ולא מעכשיו. ונתעוררה סכנה שהוא ימוג וימס - והמדיניות שלנו היתה מתחייבת בפנשה אילו התעלמה מסכנה זו כבת-יענה. באחת ישיבות המרכז סיכמתי את האפשרויות שנתעוררו בדיון הועדה - אפשרות אחת נעדרה: החשת העליה. ולא רק בועדה לא מצאו דברינו על הרחבת העליה אוזן קשבת: עד כמה שידוע לי לא נמצא אף אנגלי אחד, גם בקרב ידידינו, שנאחז בפתרון זה של "מהדורה מתוקנת" של המנדט. בימים כתיקונם אין אנו צריכים להרתע מפעולה גם אם אינה מצליחה. אולם הימים אינם כתיקונם, לא רק נזדעזעה הארץ מהמהומות ונשלחה ועדה מלכותית - אלא העליה החלה פוחתת ויורדת - ולא רק בגלל השידולים המקטנים. לדעתי, אין אסון גדול מזה לישוב, לציונות ולעם היהודי. הייתי מוכרח לשאול את עצמי: האין מוצא מהמצב? לדעתי אין סכנה יותר גדולה למחשבה הפוליטית (ולא רק הפוליטית) מאשר האינרציה, האדיקות במסגרת הקיימת, {P007} {0185-204} בהרגלי-מחשבה של העבר. העולם אף פעם אינו סטטי, ומפחות מכל - ההיסטוריה. כוחות וגורמים וצרופים מתחדשים מזמן - לזמן הגוזרים כליה על הקיים או משנים אותו יסודית - ויש לחפש דרכים אחדים לשמור על המטרה. והגעתי לידי מסקנה שתיתכן דרך שניה - לא מנדט אל מדינה. רעיון זה הגו אחרים לפני. הראשון כמדומני היה יעקבסון - בימים ההם היה זה דבר רע לדעתו: גם היינו יותר מדי חלשים בארץ וגם לא היו התנאים באנגליה לקליטת רעיון זה. לא היה בו גם צורך - כי הענינים פחות או יותר הלכו כשורה. שלושה דברים אלה נשתנו הפעם: המאורעות גילו כוחנו. באנגליה נשמעו קולות על הקמת מדינה יהודית - והענינים במסגרת הקודמת לא הלכו כשורה. וכששאלתי את עצמי: היתכן פתרון אחד מחוץ למסגרת המנדט, עניתי מתוך בחינת המצב והאפשרויות: יתכן ויתכן.