יומנים > יומן - מלא 22/03/1939

{0188-100} לונדון,22.3.39 לחברי ההנהלה בירושלם. שלחתי היום חוזר קצר להסתדריות הציוניות ולחברי הוה"פ על תוצאות ועידת לונדון בצרוף ארבע התעודות העיקריות של הועידה: שתים של הממשלה ושתים שלנו. נמנעתי מהמערכה - כי מבחינה פורמלית הפרשה טרם נסתיימה: הממשלה עוד לא פירסמה את מדיניותה. אבל חוששני שאין תקווה רבה שהממשלה תדחה קביעת מדיניותה לרגל המצב העולמי החמור. לפי שעה לא נראה שהצליחו חברינו בווינגטון להניע את רוזוולט להתערב רצינית - ורק התערבות זו יכלה היתה לעכב את הגזירה. אין ספק, שחברינו באמריקא עושים את כל אשר בידם - אבל רק תמים יכל היה לחשוב שאפילו הממשלה האמריקנית הידידותית ביותר - וקשה לצפות לממשלה יותר ידידותית אפילו באמריקא - תזדהה עם עמדתנו אנו. רוזוולט הוא, בלי ספק, ידיד ליהודים. הוא גם מוקף הרבה יועצים יהודים, ביניהם אנשים חשובים ורבי-השפעה כברנדייס, פרנקפורטר, בן-כהן ואחרים. וחברינו באמריקא יודעים כל חומרת המצב ומעריכים חשיבות העיכוב. ובכל הטלגרמות שלנו דרשנו מהם להשתמש בכל הלחץ האפשרי למען הביא לידי דחיה. אבל רוזוולט אינו שליט יחיד.דעת הקהל באמריקא מפגרת ונחשלת בענינים אינטרנציונליים ביחס לנשיא, והוא לא יעשה צעד העלול לעורר התנגדות רבה בעם. אבל אין זה הטעם {0188-101} היחיד לחוסר התערבותו. רוזוולט, ככל אמריקני מתקדם, הוא ידיד גדול לאנגליה ודואג לשלומה ולמעמדה. ואין הוא מוכן להתנכר לקשיים והחששות שהולידו את המפנה החדש בממשלה הבריטית. רוזוולט שומע לא רק טענות ידידיו הציונים - אלא גם את טענות בא-כוח הממשלה הבריטית המסבירה לו, בלי ספק, את הנימוקים הפוליטיים של כיוונה החדש - את ההכרח לפייס את העולם הערבי והמוסלימי ולהניח דעתם של ערבי א"י. הוא שומע על הקשיים - ובצורה מוגזמת - שאנגליה נחלקת בהם בהגשמת המנדט, והוא יודע "שאין אמריקא מוכנה לשלוח צבא לא"י או לארצות המזרח הקרוב, ואם גם אינו מזדהה לגמרי (הגם שאינו בטוח בכך)את דעת הממשלה האנגלית - הרי הוא, בלי ספק, לוקח בחשבון את חששותיה וקשייה, ואין הוא מוכן ללחוץ בשעת מצוקה על מדינה ידידותית, כאשר היינו רוצים אנחנו. ובלי לחץ זה איני רואה שום יסוד לשנוי כל שהוא בכיוונה הנוכחי של הממשלה, ואיני מאמין שהממשלה תסתלק מקביעה חדשה בימים הקרובים או שהקביעה תהיה יותר טובה מזו ששמענו עליה בהצעות הסופיות שהוגשו לנו בשבוע שעבר. "הספרים הלבנים" שממטירה עלינו הממשלה בימים אלה לרגל חליפת המכתבים של מק-מהון (עד עכשיו כבר הופיעו שלושה - מספר 5957, 5964, 5974) מעידים לא רק על שנוי כיוון - אלא על נטיה בולטת לפסול מבחינה מוסרית ויורידית את הצהרת בלפור והתחייביות אנגליה כלפי העם היהודי - גם לשעבר. החלטנו היום לפרסם מכתב בטיימס בחתימת ויצמן נגד הספר הלבן שהופיע הבוקר: {0188-102} Report of a Committee set up to consider certain correspondence between Sir H. Mc. Mahon 'וכו . ב"ספר הלבן" זה מובלטת הכוונה לפסול את הצהרת בלפור ולחייב עצמאות הערבים בא"י. ותשובה בטיימס אינה מבטלת "ספר לבן" - כשם שכל נימוקינו בשיחות הלונדוניות לא ביטלו את מזימותיה של הממשלה. ויש להניח שבקרוב יתפרסם "ספר לבן"על מדיניותה החדשה של הממשלה שלא תהיה טובה מזו ששמענו עליה עד עכשיו. ואין ספק שביחסינו עם אנגליה מתחיל פרק חדש(אליבא דאמת פרק זה לא יתחיל רק מהספר הלבן העתיד, אלא הוא נמשך כבר זה כשנתיים, אבל הוא מתגבש עכשיו בכל חומרתו האיומה). והתנועה הציונית ובשורה הראשונה הישוב בארץ יעמדו בפני בעיות חדשות, חמורות והרות-סכנות, שפתרונן ידרוש מאתנו הרבה אומץ ועוז והעפלה גם במחשבה וגם במעשה. על שאלות אלה לא אעמוד הפעם. נגעתי בהן במקצת במכתבי אליכם מיום 3.10.38, ובמכתב שני מיום 7.10.38 לילדי, שקטעים ממנו נתפרסמו ב"כנסת" בשובנו לארץ(גם וויצמן וגם אנכי נגיע לארץ בערב פסח) נצטרך לדון על כך בעיון רב מתוך שיקול כל הגורמים והתנאים, גם אלה שקבועים ועומדים, וגם אלה שמשתנים חליפות. כאן אני רוצה רק להעיר כמה הערות-הערכה לעמדתנו בועידה העגומה הזאת. אתם יודעים כבר שהחששות הקשים ביותר שהיו לנו לפני הועידה - נתקיימו ובמידה גרועה מזו שפיללנו מראש. אני הייתי אולי הפסימיסט הגדול ביותר ביחס לכוונותיה של הממשלה, ואחרי {0188-103} השיחה הראשונה שהיתה לי יחד עם ויצמן לפני כחצי שנה עם מלקולם היתה לי הרגשה שעומדים להסגירנו , וביומני ובמכתבי מהימים ההם תמצאו חזות קשה מאוד. בימים המעטים שעשיתי בארץ לפני "שיחות" לונדון הסחתי להנהלה את דאגותי החמורות - אולם אפילו אנכי לא חשבתי שירחיקו ללכת כל כך במפנה החדש. לא האמנתי שכבר עכשיו יכריזו על הקמת מדינה ערבית - ואני מניח שאיש מכם אינו משלה נפשו ביחס לתוכן האמתי של הצעות הממשלה בדבר "העצמאות הפלשתינאית" , אם כי הממשלה נזהרת כל כך שלא לקרוא את הילד בשמו הנכון. משום מה נמצאו אצלנו חברים שהשתעשעו בדמיונות-שוא והבטיחו לעצמם ולאחרים מדיניות של עלית שלושים אלף לשנה... אופטימיות היא מידה טובה, וכשאני לעצמי סבור שאין אדם יהודי יכל להיות ציוני מבלי להיות אופטימסט, אבל האופטימסם יש בו ברכה כשהוא מכוון כלפי עצמנו - ולא כשהוא נתלה באחרים. את האחרים עלינו לראות ראיה ריאליסטית, כמו שהם, ולא כמו שאנו היינו רוצים שהאחרים יהיו. ההוויה האנגלית אינה תלויה ברצוננו ובמחשבותנו. זוהי הוויה עצמאית, כפופה לחקיה היא, וציוני הבונה הכל על רצון האומה היהודית וצרכיה - מחויב לדעת שלאומה זרה אף היא יש רצון משלה וצרכים משלה ותפיסה B משלה, ואין אלה נקבעים על פי מאוויינו אנו. אי-אפשר לה, לציונות בלי אמונה עמוקה, ללא גבול, ברצונה של האומה היהודית להגאל - ויהיו הקשיים והמכשולים אשר יהיו. אבל כשאמונה זו {0188-104} מסתמכת על חסדי זרים, כשאין הזרים האלה מוכנים כלל למעשי חסד אלה - אין זו אמונה פורה ומפרה, אלא סנוורים מסוכנים שמוליכים אל התהום הפעורה. ודבר משונה: דווקא ציונים בעלי אוריינטציה "בריטית" מובהקת כמוני, שאינם רואים בכל פקיד ושליט בריטי צר ואויב, ואינם מתנכרים לחיוב הגדול של המשטר הבריטי בעולם ובארצנו, דווקא אלה עמדו והזהירו במשך שלוש השנים הללו לא לסמוך יותר מדי על הבטחות האנגלים והתחייביותיהם המוסריות והמשפטיות, כי האנגלים הם אגואסטים ככל עם אחר בעולם, והם מקרבים להנאתם ומרחיקים כשנראה להם --- הצורך להרחיק. והם מפרשים את הבטחותיהם - לא מבחינת הצדק העליון. אלא מתוך צרכי השעה ותועלת האימפריה שלהם. ודווקא "צוררי" אנגליה, שראו כל השנים בכל מעשיהם מזימות-שטן ותעלולי- רשע ופעלי-רמיה נעשו בשנים האחרונות ל"אופטימיסטים" מושבעים על חשבון אנגליה ובנו כל מדיניותם הציונית על הנאמנות המתמדת של אנגליה והתחייביותיה המנדטוריות. זוכרני השיחה שהיתה לי עם ברנדייס מיד לאחר הקונגרס העשרים. סיפרתי לו על הלך-הרוח החדש של העם האנגלי והממשלה האנגלית בעקבות המהומות בארץ והשנויים בסיטואציה הבין-לאומית, המוביל לקראת חיסול מדיניות המנדט. והוא השיב לי ב"נצח אנגליה לא ישקר". לא הסכמתי אתו - אך הבינותי אותו. אדם-מעלה זה האמין כל חייו אמונה רבה באנגליה, ולא רצה או לא יכל לעת זקנתו לפקפק בעקרון פוליטי מושרש בנפשו - כמו בכל אמירקני פרוגרסיבי שמתנגד לאיזולציה אמריקנית. {0188-105} אבל לא יכלתי להבין את האמונה העוורת שנתחדשה לפתע פתאום בלב אנשים כאוסישקין, טבנקין, אנשי השומר הצעיר, שחלקו כל השנים על האוריינטציה הפרו-בריטית של ציונים כמוני(ואוסיף בסוגריים אני עדיין עומד בתוך אוריינטציה זו גם עכשיו) - כיצד נתעוררה אצלם אמונה כזו בהתמדת פוליטיקה פרו-ציונית של ממשלת המנדט? ... זוהי אחת החידות הפסיחולוגיות - שמקורן באי-ידיעת ההויה האנגלית ובגישה מוטעת לעם אחר: לא רואים את העם הזר כפי שהוא מופיע לעצמו במלוא גילוי חייו- אלא כפי שהוא מופיע לעינינו בתוך שפופרת צרה של טענות ותביעות שיש לנו כלפיו. שוכחים שהאנגלים, ככל עם אחר, אינם חיים למעננו, אלא למען עצמם, והמידה הקובעת בהתנהגותם - היא מידת הצורך והתועלת והיושר כפי שהם רואים אותם, ולא כפי שאנו רואים. והאופטימיזם שהתהלך בקרבנו בשנים האחרונות ביחס לאנגלים לא היה אופטימיזם הנובע מתוך רצון ציוני ------------ ואמונה ציונית - אלא מתוך עוורון פוליטי, מתוך התעלמות ממציאות זרה שעיצובה אינו בידינו. אנגליה זו שבה תלו תקוות עוד לפני שלשה חדשים שהיא תתן לנו עליה של שלשים אלף לשנה ותתן לנו להיות לרוב בכל הארץ - אנגליה זו קיימת רק בדמיון יהודי. אבל דא עקא, שהשלטון על הארץ נמצא בידי אנגליה המציאותית, ולא הדמיונית ומאנגליה זו קיבלנו עכשיו מכה אנושה. ואף-על-פי-כך אני אומר : יצאנו מועידת לונדון מוכים - אבל לא מנוצחים. {0188-106} פחות ממי-שהוא אחר הלכתי לועידה זו בתקוות מרובות. להיפך, הייתי עמוס חששות כבדים. וכל החששות באו - יתר על-כך : יותר משיגורתי - בא. וגם עכשיו - לאחר מעשה - ברור לי שהיינו צריכים ללכת לועידה לעמוד למערכה זו. אנו לא רשאים אף פעם להגיד : אין לנו מה להפסיד. יש לנו הרבה מה להפסיד. אין אנו יכלים להרשות לעצמנו להפסיד לגמרי את אנגליה - ואני הפסימיסט טוען עכשיו שעדיין לא הפסדנו לגמרי את אנגליה, ועלינו לעשות כל המאמצים בעתיד הקרוב לבל נפסיד אותה. כמיט שהפסדנו את הממשלה האנגלית. ואם כי אנגליה היא ארץ דימוקרטית, וממשלות מתחלפות בה, ואין ממשלה חדשה קשורה וכפופה תמיד לממשלה קודמת, הרי ההפסד שהיה לנו, עכשיו עם ממשלה זו - אינו בן-חלוף, בכל אופן לא על נקלח יתוקן המעוות. גם אם יהיו חלופי משמרות בעתיד הקרוב (הסיכויים לכך אינם מרובים). אבל בכל זאת אין הממשלה באנגליה סינונים גמור לעם, ועוד לא הפסדנו אולי את העם האנגלי כאשר הפסדנו את הממשלה; ואנו שאין לנו בעולם החיצוני הרבה משענים אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לזלזל במשען-המעט שיש לנו עדיין בעם האנגלי. ומשום כך חשבתי להכרח את השתתפותנו בועידתנו, וגם לאחר המכה הנוראה שקיבלנו ברור לי שבזאת לא עשינו משגה. בעצם מהלך הועידה נעשו על ידינו כמה שגיאות - לא אעמוד כאל עליהן - אך שגיאות מי יבין ? כל אדם שעושה מעשים עלול גם לשגות. ואין להסיק משגיאות אלה (אגב לא שגיאות מכריעות) על עצם השתתפותנו ב"שיחות". {0188-107} השתתפות זו - היתה בה ברכה, הברכה אמנם אינה שקולה כנגד המכה אשר הוכינו, אבל המכה היא פרי מסיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן, ואינה תלויה לגמרי בעובדת השתתפותנו או אי-השתתפותנו (יתכן שהיתה קשה יותר אלמלא היינו משתתפים, אך אין אני קובע זאת בבטחון, כי אין יודע מה היה קורה אילו הקורה לא יהיה קורה). אבל הברכה כרוכה כולה בעובדת השתתפותנו בשיחות. והברכה (לא גדולה ביותר, ואין בדעתי להפליג בהערכה, אבל גם ברכה קטנה ברכה היא) היא משולשת. א) ברכה פנימית. נוצרה בלונדון חזית יהודית מלוכדת, כאשר לא פיללתי וכאן אני מתוודה שחששותי הקשים נתבדו. היה לי לפני השיחות פחד רב - לא רק מהאנגלים והערבים - אלא גם מהיהודים, וקודם כל מהיהודים. ידעתי שיש הכרח בשיתופם, כי בחוץ נזקם יהיה הרבה יותר גדול. אבל הייתי טרוף-דאגה לעמדת הלורדים היהודים ופרוריהם באנגליה. ואני מציין בסיפוק רב שדווקא בשיתוף זה הצלחנו. הלורדים האלה לא נהפכו לציונים, אבל כמעט שלא היו מתנהגים יותר טוב אילו היו ציונים. למעשה היו ציונים אחדים במשלחת שעמדתם היתה גרועה מזו של הלורדים וסיעתם. אני רוצה לשבת באופן מיוחד את עמדתו של ליאונל כהן, שאמנם לא נשתתף בשיחות עם הממשלה, ונוכח רק בישיבות הפנל, אבל יהודי פיקח זה - אחד הפיקחים היותר גדולים שמצאתי עד עכשיו בקרב היהודים האנגלים - נקט מהיום הראשון עמדה פוליטית נבונה ויונית בהחלט : {0188-108} לעשות פשרות הדדיות למען הסכם יהודי-ערבי, אבל אם הערבים אינם מוכנים לפשרות ולהסכם - לעמוד נוכח אנגליה על מלוא תביעותינו וזכיותינו בלי כל רתיעה ובלי כל פשרה. גם שני הלורדים, שהשתתפו בכל הישיבות בסנט-ג'יימס, אם כי בוודאי לא הסכימו בלבם לכל דברינו - לא פרצו אף פעם את הגדר, ומתוך שתיקה קיבלו על עצמם את כל אשר טענו כלפי הממשלה. רק פעם אחת, בישיבה "לא-רשמית" יצא לורד בורסטד נגד דברי, אולם פרצה קלה זו לא הפרה את האחדות היהודית שנתגלתה כל הזמן, מראשית השיחות ועד סופן. אני מתאר לעצמי כמה צרמה באזני המתבוללים האנגלים האלה ההצהרה החריפה והקשוחה שקרא ויצמן בשם כולנו באזני הממשלה ב27- לפברוארי. אולם הדברים נאמרו גם בשמם - והם לא מיחו וקיבלו על עצמם את הדין. גם מצד "האגודה" היתה סולידריות גמורה - כלפי חוץ. בלבם לא היו אף מרוצים מעמדתנו התקיפה, ופעמים אחדות אמר לי הרב בלוי שאני מדבר בחריפות יתרה אל חברי הממשלה האנגלית, ובלוי הוא הקרוב לנו ביותר מבין אנשי האגודה שהשתתפו ב"ועידה". אולם כלפי-חוץ קיימו את האחדות הפוליטית וקיבלו על עצמם מרות ההנהלה הציונית, שאין הם משתתפים אפילו בבחירתה. ולא אר כלפי הממשלה : הפרסטיז'ה של ההנהלה בעיני כל המשתתפים (בכל אופן - המשתתפים "החיצוניים", שאינם שייכים לסוכנות) - העלתה במשך השיחות. היתה הכרה שזוהי הממשלה כביכול של העם היהודי, ובישיבה האחרונה של ההנהלה, שבה החלטנו על {0188-109} פיזור הפנל ודחית הצעות הממשלה, לקחו חלק גם הרב בלוי וגם שני הלורדים. בויסטד בעצמו ניסח ההחלטה שקיבלנו פה אחד, והרב בלוי הציע שאחרי פיזור הפנל תוסמך ההנהלה לנהל הפעולה. במצבנו אנו אין לזלזל גם ב"פכים" קטנים אלה. ב) המגע עם ב"כ מדינות ערב. עם הופעת מדינות ערב בשאלה היא כמובן צרה צרורה, כי בעצם לא באה ועידה זו אלא לפייס את המדינות האלה על חשבוננו, וכל המפנה החדש לקראת חיסול הצהרת בלפור לא היה בא (בכל אופן לא היה בא בחריפות כזו) אלמלא מדינות ערב והמשקל הפוליט והאיסטרטיגי שהחוגים השליטים באנגליה מיחסים להן. אבל מדינות אלה קיימות ומשפיעות על אנגליה, בין שאנו משתתפים בשיחות ובין שאיננו משתתפים. רק תמימות של עורים פוליטיים יכלה להניח שהסירוב שלנו לבוא ללונדון היה נוטל ממשקלן של מדינות ערב ומערב בעד הממשלה לשנות את מדיניותה. אולם היתה ברכה כל-שהיא (וכאן וודאי שאסור להגזים) בפגישתנו אתנו עם ב"כ מדינות ערב - ודווקא בנוכחות הממשלה האנגלית. שתי פגישות היו לנו עם "המדינות" - שתיהן "בלתי- פורמליות" כביכול, ושתיהן בהשתתפות מלאה של "המשלחת" האנגלית : לורד הליפכס, סגנו בטלר, מלקולם מקדונלד וסגנו לורד דופרין, וכל פמלית הפקידים של שני המיניסטריונים : המושבות ועניני החוץ. הפגישה הראשונה נתקיימה ביום 23.2.39 ומשניה ביום 7.3.39. מהראנוה יש פרוטוקול רשמי שהגיע וודאי לידיכם. בשניה לא היה פרוטוקל, אך ביומני רשמתי קטעי הדברים (לא רשמתי הכל, {0188-110} כי לא קל היה לי לזכור בכל הפרטים, שיחה רבת משתתפים). שתי השיחות נגמרו למעשה בלא כלום, אולם היה הבדל עצום ברוח השיחה בין פגישה ראשונה לשניה. מצד הערבים היה בשתי השיחות עלי מהר המצרי ראש המדברים. בפגישה הראשונה דיבר על יהודי א"י - כעל יהודי מצרים, עיראק והבטיח להעניק להם שווי-זכיות ממש כליהודי מצרים... והוא חשב זאת לצדקה. בפעם השניה - דיבר כבר בשפה אחרת. הוא הבין כבר שיהודי א"י אינם מתענינים ב"רוונופרוויה" - אלא יש להם מעמד אחד ואינטרס אחר לגמרי, וגם כשהפנה אלינו בקשה "להאיט" את עליתנו - נימק זאת באפשרות של המשכת המפעל בתנאים יותר טובים בשבילנו, שאולי יביאו אותנו גם לרוב בארץ. איני מיחס רצינות וחשיבות מיוחדת לאימרה זו - אבל איני מזלזל בערך המגע הפוליט שהביא לידי הבנה יותר פוליטית של עניניו אצל נציגי ערב אלה. אמנם נפגשנו לא בפעם הראשונה עם מדינאים ערבים. היו לנו פגישות רבות לפני כך - גם עם סורים, גם עם מצרים, גם עם עיראקים, וגם עם ב"כ אבן סעוד. אבל זוהי הפעם הראשונה שנפגשנו אתם יחד - ובמעמד הממשלה האנגלית, ובאזני שניהם גם יחד השמענו דברים שלא נשמעו אף פעם קודם במסיבה אנגלית-ערבית. נוצר קונטקט בתנאים חדשים, שאיני תולה בו תקוות רבות, וודאי לא מופרזות אך גם איני מזלזל בערכן. חשבוננו עם הערבים עוד לא נגמר - כמעט שטרם התחיל - , כשם שלא נגמרו עדיין אפילו חשבונותינו עם האנגלים, אם כי לאחר עשרים ושתיים שני כמעט שנראה שהגיעו לסופם... {0188-111} בעמדי על החשיבות החיובית של פגישתנו עם נציגות ארצות ערב אין בדעתי להתעלם מגודל הסכנה הנשקפת לנו ממדינות אלו בימים הקשים והמרים הצפויים לנו, אולי בקרוב ובעגלא, מהתחדדות הריב הפוליטי בארץ ואלי מהחמרת המהומות והטירור הערבי, העלולה לבוא כאחת התוצאות המרות של המדיניות החדשה הנרקמת בימים אלה בדונינג סטריט. המציאות הפוליטית מלאה סתירות וניגודים, הפרק הנוכחי והקרוב של חיינו בארץ יהיה לפי הכרתי רחוק מאוד מאוד מאידיליה קואופרציה יהודית-ערבית - אך גם בסערת-מלחמה עלינו לרקום חוטי-השלום שעלינו לחתור לעומתו בעתיד - הקרוב או הרחוק? לעתיד פתרונות... ג) בהתאבקותנו המרה והנואשת הפעם עם האנגלים היה גילוי חדש. נוסף על הנימוקים המרובים שאנו משתמשים בהם מדי פעם בפעם - מצוקת ישראל, קשרינו עם הארץ, ברכת מפעלנו, התחייבויות אנגליה וכדומה (ונימוקים אלה לא השפיעו ולא היו עשויים להשפיע הפעם - כי האוזן אטומה לצלילים אלה בשעה טורפה זו) - נשמע הפעם בפינו נימוק חדש שעשה את שליחותו: נימוק כוחנו בארץ. אף פעם לא שמעו האנגלים נימוק זה, ולפני "שיחות" לונדון, כמדומני, לא הוכנס אצלם בחשבון כלל. והנימוק נשמע בתוקף ובבטחון שהפתיע והדהים את האנגלים - וגם הרעים והרגיז אותם, אבל נקלט במוחם ובלבם. האנגלים לא רק שמעו דברים על כוחנו בארץ - נדמה לי שהם חשו כוח זה בכל התנהגותנו ועמידתנו. כוח-דברינו אמר להם לא פחות מאשר דברינו על כוח. זה היה, נדמה לי החידוש העיקרי, ואולי היחיד, בשיחות אלה שבינינו ובין {0188-112} האנגלים. נתגלה לממשלה שיש כוח יהודי בא"י - עדיין לא כוח מכריע, אבל כוח שאין להתעלם ממנו ואין לעבור עליו לסדר היום. יתכן שגילוי זה הטיל עליהם פחד - לרעתנו. יתכן שגילוי זה חיזק בלבם את הנטיה להפסיק את גידולנו. הם בעצמם אמרו שהם רוצים להעניש אותנו בעד יכלתנו למנוע הקמת מדינה "עצמאית" (כלומר ערבית) - ולהעניק לערבים זכות ויטו על עליתנו, תמורת הויטו שיש לנו, בתוקף היותנו כוח בארץ, על מתן "עצמאות" לארץ. אין אני מאמין ביותר באמתלא מחוכמת זו. הגזירות שיגזרו עלינו - יבואו לא בגלל הכוח שיש לנו אלא למרות הכוח שיש לנו, וכמה גזירות נקרע או נבטל אך ורק הודות לכוח שיש לנו. ובגלוי כוחנו - אני רואה חיוב לא קטן של שיחות לונדון. והכוח שלנו עשה שליחותו לא רק כלפי האנגלים. מובטחנו שגם בשביל כמה מהשליחים היהודים, ביחוד מאנגליה, היו בגלוי כוחנו זה - הפתעה גדולה ונעימה. נדמה לי שפשר האחדות שנשתמרה עד סוף הועידה במשלחת היהודית יש לזקוף לא מעט על חשבון גלוי כוח הישוב. אפילו יהודי מתבולל, חבר בית הלורדים ואדיר בחברת נפט ניהנה בעומק לבו כשהוא שומע שבאיזו פינה בעולם יש קיבוץ יהודי שאינו תלוי לגמרי בחסדי אחרים אלא סומך על כוחו ותקפו וחסנו הוא - ומדבר עזות עם ממשלת האימפריה הגדולה בעולם... איני יודע אם בורסטד נהפך לציוני - אבל ברי לי שכבודו של הישוב עלה בעיניו, כאשר לא עלה כבודו של שום קיבוץ יהודי אחר בעולם. {0188-113} אולם כל שלושת החיובים האלה אינם אלא עוללות - ואין שכרן יוצא בהפסד העצום והנורא שהפסדנו במערכה זו. בגודל ההפסד קשה להגזים. את המידה המלאה והמדויקת של האבדה נדע כשיתפרסם "הספר הלבן" שבו תצהיר הממשלה על מדיניותה החדשה. מובטחנו שהמדיניות החדשה לא תתקיים - לא תכנית חמש השנים ובוודיא לא תכנית העשר. אבל אני מזהיר נגד אופטימיות קלה. השיגרה הבטלנית: "מיר האבען איבער געלעבט המנן, מיר האבען איבער געלעבט פאספילדן" - ולכן - "וועלען מיר איבערלעבען מאקדאנאלד'ען" היא להג תפל ואווילי. האמת המרה והטרגית היא שלא קברנו את המן - אלא המן חי וקיים, ובכל דור ודור הוא מתגלה בגלגול חדש ומענה את ישראל ענויי-גיהינום. וכשהרומאים החריביו את ארצנו - החורבן עמד בעינו קרוב לאלפיים שנה - אלפיים שנה! והאסון הצפוי לנו עכשיו - בארץ - הוא גדול ונורא, כי מאחוריו עומדים כוחות הרס ומשטמה הרוצים לטרוף אותנו ולהשמידנו מעל פני האדמה. ונדרשת מאתנו עצה ותושיה, התבוננות ומתאזרות, חכמה וגבורה, סבלנות ועקשנות, התאמצות נואשת והתלהבות-אמונה - למען עמוד בשער, למען החזיק מעמד, למען הגבר חיילים עד יעבור זעם. --------------------- בפגישתנו הראשונה עם ראש הממשלה - ביום 16.2.39, בטרם גילתה לנו הממשלה את כל מזימותיה - אמרתי לצברלין בשם הישוב שלושה דברים : {0188-114} א) שהיו לנו הרבה אכזבות מהפקידות הבריטית וביקרנו אותה לא פעם קשה, וחוששני שנצטרך לבקר אותה קשה גם בעתיד. אך אם אנגליה תצטרך, חלילה, להלחם על קיומה - יעמוד מאחוריה כל הישוב. ב) שאם כי איני מקווה שהפעם נגיע לידי הסכם עם הערבים - הרי נוסיף תמיד לחתור לקראת שלום ערבי-יהודי, ועם תגבורת כוחנו בארץ נגיע לידי ברית יהודית ערבית, לא רק בארץ גופה, אלא גם בארצות השכנות. ג) שלמרות כל התלאות שמצאו את הישוב והצרות הצפויות לו בעתיד - מלא הישוב אמונה בכוחו, ביצירתו ובעתידו והוא בטוח שיבצע, על אף כל המכשולים את שליחותו ודבר הגאולה בוא יבוא. בשלושת סיעפים אלה אני רואה גם עכשיו את עקרונות הפרוגרמה הפוליטית של הציונות בתקופה זו: 1) מלחמה ללא פשרות במדיניות האנטי-ציונית של הממשלה האנגלית (- והפקידות בארץ) - אבל אוריינטציה פרו- בריטית בהתגוששות הכוחות העולמיים. 2) עמידה ללא חת נגד הטירור הפיסי והפוליטי של הערבים - אבל חתירה מתמדת לקראת הבנה הדדית בארץ ובארצות השכנות. 3) תגבורת כוחו של הישוב - כאבן הפינה של כל הבנין הציוני. כוח הישוב הוא גם האמצעי וגם המטרה של {0188-115} המדיניות הציונית. וכל מחשבתנו ומרצנו בימים הקרובים צריכים להיות קדושים להאדרת כוחו של הישוב - כוחו המשקי והארגוני, המוסרי והצבאי, הכמותי והאיכותי; בכוח זה נהדוף אחור את ההתקפות והסכנות, ובו נבנה וניצור, בו גם נחזק את התנועה ונרכז סביבנו את העם - וגם נרכוש את דעת הקהל באנלגיה ובעולם. האדרת כוח הישוב - זהו עכשיו עיקר העיקרים, צו הצווים. ישוב זה שנוצר במאמצי העם - הוא עכשיו כמעט המשען והמגן היחיד של תוחתל העם. כי רק הישוב יוכל לעשות לאל את המזימה שחורשים עכשיו בלונדון (ובברלין ורומא, ואולי גם בקהירו ובבגדד) לחסל את "הבית הלאומי". שלום רב לכולכם ולהתראות בקרוב ד.ב.ג.