יומנים > יומן - מלא 10/09/1935

{P001} {0125-24} טרוגן בירגנשטוק, י"ב אלול תרצה. ערפל שמן, כעין חלב אפור, תלוי הבוקר על הר ויער. מקהלת פעמוני פרות עולה מן הגאי. האויר מצונן ומלוחלח. צוקי ההרים הרחוקים שטיפסו אתמול על מרומי האופק נתכסו בצעיף דק דק מן הדק כמעט סמוי מן העין. הטיול הקצר שעשינו ביער גם רענן וגם עיף. נזכרנו גם בך , גאוליק', שלפי החשבון האירופאי ימלאו לך עכשיו 17 שנה - וטלגרפנו לך ברכה. ושוב אני בחדר הנמוך וממשיך ספורי. אני ציינתי בפתיחתי שתנועתנו הגיעה עכשו לנקודה שחתרה לקראתה ביודעים ובלא יודעים כמה שנים: נעשינו לכוח המכריע בציונות. מהתנהגותנו תלוי יהיה הדבר אם ההסתדרות הציונית תעשה לארגון רב-אונים ופעלים של העם היהודי או תהיה לפיקציה עלובה מחוסרת כוח ועקרה. תכנית פעולתנו בארץ אינה דורשת שנוי ובקורת. מה שעשינו עד היום עלינו להמשיך להבא - וביתר שאת, אבל דרכנו בתנועה הציונית טעונה בדיקה חדשה. אנו נעשינו להסתדרות הציונית - אנו העם. ועלינו לדגול בכלל ישראל. אין אנו עוד מיעוט ואופוזיציה (מפלגה מתנגדת). ועלינו שומה לאחד וללכד את כל הכוחות שבעם בתנועה הציונית והסתדרותה. ולשם כך - תיקונים הסתדרותיים, ולשם כך קואליציה רחבה. שיתוף כל המפלגות באחריות ובהנאה - כי יש כבד עכשיו הנאה מהציונות. לא שיתוף בכל מחיר. לא נעשה קואליציה במחיר עבודה עברית, כי זו יותר חשובה מקואליציה. ואף לא במחיר עליה עובדת, או במחיר זכיות הפועל והסתדרותו. קודם כל עלינו להשאר נאמ- נים בלא כל תנאי ושיור לעיקרי ציונותנו. ומתוך נאמנות זו - שיתוף כל הכוחות. בכל לב ונפש נשליט שלום בציונות ובעם. קריאתנו תהיה "שלום על ישראל". ורק אם אחרים לא ירצו, אם אחרים יכריזו מלחמה על עיקרי אמונתנו ועבודתנו - נגיד "לא!" - ואז יהיה ה"לא" שלנו קדוש. בדבר הרכב ההנהלה קבעתי עוד בארץ, בישיבות המרכז והמועצה המפלגתית שתי הנחות - ועל שתי הנחות אלו עמדתי בסיעה ובמו"מ עם המפלגות. הנחה א': האחריות על הענינים נופלת עכשיו עלינו, {0125-25} ומשום כך מן ההכרח שכוחנו בהנהלה יהיה מספיק לשאת באחריות, כלומר שיהיה לנו בהנהלה כוח מכריע. לאו דווקא רוב ולאו דווקא אפילו חצי. כוח ההכרעה אינו רק ענין מספרי, דרוש רק שההנהלה תהיה מורכבת ככה שבכל השאלות העיקריות יקום דברנו. הנחה ב': שיתוף כל המפלגות בהנהלה בצורח הוגנת. לא בתורת חסד, אלא בתורת זכות המגיעה להן. שיתוף בעול, באחריות- וגם בהנאה ובחדוות היצירה. בסיעה היה וויכוח גדול. רבים חלקו גם דעתי בשאלת הקואליציה וגם על דעתי בשאלת ההסתדרות הציונית האחידה בארצות. גלילי (מהשה"צ הרוסי), בן אהרן וכל אנשי הקבוץ הארצי של השה"צ התנגדו לקואליציה רחבה. המזרחי (ברובו) וציוני ב' הם רוויזיוניסטים ועוד גרועים מהרוויזיוניסטים, שונאינו המעמדיים - ויכשילו את פעולת ההנהלה כשיהיו בפנים, ולא ישאו באחריות ולא ייטיבו דרכם גם כשיהיו בקואליציה. חזן אמר: אפשר רק להכניע או להכנע. עד עכשיו היינו אנחנו הנכנעים - עכשיו עלינו להכניע. חברינו לא נקטו בעמדה ברוטלית וגסה זו, אבל טענו שכציונות ובעם אי אפשר בלי מלחמה. ובמקום קריאתי "שלום על ישראל" תבע טבנקין להכריז מלחמה בישראל. וכמה חברים ניסו להוכיח על פי המרכסיזם שלא יתכן שלום, כי יש ניגודים מעמדיים. ובן אהרון הביא ראיה מהמצב בישוב: סמילנסקי, עירית תל-אביב וכו'. הנוכל להשלים אתם? וגם אתה עמוס, בפתקתך הקצרה והיחידה ששלחת לי, מתפלא למה לא דיברתי על מלחמת מעמדות - וקראתי לשלום. וטוב שאסביר גם לשניכם מח שהסברתי בסיעה (ומה שהסבירו חברים אחרים: ברל, רמז ועוד) - והסיעה הבינה וברוב מכריע קיבלה את עמדתי בשאלה זו. הציונות אינה מדינה, ואין בה שלטון. תנועתנו שונה ביסודהמתנועות פועלים אחרות: למעמד הפועלים של כל עם אחר יש כבר מדינה, ויש כבר ארץ ויש כבר משק ויש כבר תרבות - ויש כבר מעמד. והם נלחמים לא על הקמת המדינה, המשק והחברה - {0125-26} אלא על כיבושם, והפיכתם למדינת עבודה ולמשק עבודה. אנו לא נלחמים עדיין על כיבוש חיש ושנויו, תעודתנו אנו היא יצירת יש מאין יעודנו ההיסטורי בציונות הוא - בנין מדינה, יצירת משק, הקמת חברה, יסוד תרבות. כל אלה לא יוקמו בלי מאמץ כללי ומשותף של כל כוחות היצירה בעם, בלי גיוס הכוחות הטמורים הגנוזים בעם. יש הבדל עמוק בין המצב בציונות ובין המצב בישוב. הישוב קיים, ובישוב הקיים יש ניגודי האינטרסים ויש מלחמת מעמדות, וניגודים אלה לא יחדלו עד שהישוב כולו לא יהיה לישוב עובד ועד שמ מד הפועלים לא יהיה לעל ם פועלים. אבל גם שם עושים אחרים מלחמה בנו. שוללים מהפועלים העברים עבודה, עושקים זכיות בחירתו, מתנקשים בארגונו. לא אנו רוצים במלחמה - אנו מוכרחים להשיב מלחמה. גם שם אין המלחמה בשבילנו אידיאל - אלא הכרח מר. אחר הוא המצב בציונות. משגה הוא לראות בציונים של מפלגות אחרות רק שונאים, יש גם שונאים, אבל בכל מפלגת יש נוער, שדרכו הוא דרך עבודה בארץ. בכל מפלגה יש יהודים חרוצים בלב שלם שהציונות תקום, כל אלה אינם אויבינו - אם כי לא תמיד הם מבינים אותנו, ולפעמים אנו אשמים באי-הבנתם. הפועלים שבארץ לא חיו פועלים בגזלה. הוריהם היו בעלי בתים, בגי מעמד בינוני, חנוונים סוחרים, בעלי מלאכת, קבצנים. רק מעטים היו פועלים. והמונים המונים בגולה, שאינם פועלים עכשיו עתידים לחיות פועלים כשיבואו לארץ - אז הם בעצמם או בניהם. והם בני בריתנו, אם כי הם אינם מבינים עדיין את ערך העבודה ואת ערך הפועל - עלינו להסביר להם, לא במלחמה, אלא בשלום, באהבה, באורך-רוח, באמונת, עלינו לקרבם אלינו, לשתפם בעבודתנו, ומשום כך - קואליציה, שלום, כלל ישראל, ואם למרות רצוננו הטוב ימצא מי שהוא שילחם בנו - נענה כמלחמת, במלוא בוחנו, בכל התלהבותנו, אז ידע העם שהצדק אתנו. שאנו רצינו בשלום - לטען תעם, למען הציונות, אך מתנגדינו קראו מלחמה. מלחמתנו אז תחיה צודקת - ואמיצה, ללא כל פשרה. זו תהיה מלחמה בעד עניני העם, בעד עניני הציונות, ולא רק בעד ענינונו אנו - במלחמת זו ננצח אנחנו. . המשך יבוא. אבא.