יומנים > יומן - מלא 13/11/1931

{P001} {0090-08} ג' כסלו 13 נובמבר יום ו' אחרי בקור בשכונת ברוכוב נסעתי לעתלית. יותר משזוהי נקודה הרי זהו מחנה. יש כאן 3 צבורים: קבוצת החוצבים, {0090-09} היומיים, פועלי המלח, הקבוצה רוצה ישיבה מיוחדת לדון על עניניה. הערב נקראה אספה כללית לשיחה על המצב בהסתדרות ובציונות. החברים התאוננו על הירידה בהסתדרות, דוגמא - פועלי הבנין בחיפה, מציאות מנצלים בתוכה, בעלי בתים שמשכירים חדרים. אי-השתמשות הפועלים בתוצרת תנובה. החבר אין לו אמון במוסדות. קבלו בעיקר על המצב במושבה, על סבלו, חוסר דאגה לו, מה עתידו גם בעיר רע - אין הידוק, אין הרגשה משפחתית בצבור. הזכירו בגעגועים סו"ב - עכשיו אבן סיד והמשרד הקבלני. בארגונים דלדול, דבר ההתישבות לא זז. בפקידות אין אמון. אין הגנה מוצלחת בהסתדרות למאורעות. חברי המוסדות רחוקים מהוי הפועלים. מה סבת המשבר בציונות ומה חושבת ההסתדרות. בדברי עמדתי בעיקר על שאלת אי-האמון. הראיתי בדוגמאות ממצב הענינים במושבה, במועצות העירוניות, במוסדות כמו יכין, קפ"ח, בנק הפועלים, קופות מלוה שהטרוניות מקורן באי-ידיעת הדברים ובתביעות מוגזמות שאינן לפי יכלתה של ההסתדרות. ביחס החברים למפעל ההסתדרות יש חוסר הערכה נכונה של הכיבוש הרב בעבודה, במשק, בארגון, בהנהלת המוסדות, על היכולת המתגברתבהנהלת משק, ואחת הסבות ל"אי-האמון" יש למצוא במועקה הנפשית הרבה שבח נתון הצבור, במקצת לרגל המצב הקשה בארץ, ובעיקר מפני משבר הציונות. אנחנו נתבעים לפעולה בחו"ל - אולם תנאי קורס לעבודה, בחו"ל - סידור ענינינו בארץ, אין לבוא עכשיו לגולה בטיאוריה ובהטפה מופשטת, הנשק היחיד שבידינו - היא אמת הויתנו בארץ. נספר לגולה הנה כיצד אנו חיים, עובדים, יוצרים, נלחמים. מה אפשר לעשות עוד בארץ - ובזאת נצליח.