יומנים > יומן - מלא 16/03/1938

{0140-08} לונדון 16.3.38 ברל - לא כתבתי לך עד עכשיו - אם כי דבריך הממו אותי, כי הייתי נטרף ונטרד במושב הוה"פ . כל הימים האלה הייתי שרוי בהרגשה מרה ואיומה . "השביתה" שערכו חברינו השוללים יחד אתך ואת טבנקין היתה בשבילי מהלומת אכזרית שאי ש אפשר לי למצוא לה כל הסברה והצדקה . חילוקי הדעות בינינו לא נתגלו רק עכשיו . היינו מחולקים לפני הקונגרס ובקונגרס, ואע"כ הצלחנו למצוא שפה משותפת ומוצא משותף. אם הקונגרס לא נתפלג - למרות ניגודים יסודיים בתפיסה הפוליטית המתפרנסים במפלגות אחרות גם מקנאה ותחרות ותמרונים דימגוגיים בריב הסיעות - הרי אין זאת אלא מפני {0140-09} שסיעתנו הצליחה מתוך מאמץ נפשי ושכלי גדול למצוא את המוצא היחיד האפשרי לתנועה . אני ראיתי במאמץ משותף זה אח שיא הכוח המוסרי של אחדותנו הפנימית. . ידעתי שבמאמץ זה יש לשוללים חלק לא קטן מלמחייבים והרגשתי שחילוקי הדעות הפוליטיים לא רק שלא ערערו אלא הגבירו את הליכוד הפנימי . כמוך לא הייתי תמים כל כך כדי לחשוב שההחלטה המשותפת שקיבלנו במועצת האיחוד ואח"כ בקונגרס - פירושה ביטול המחלוקת הפוליטית בתוכנו או בתוך ההסת' הציונית . אמנם קוויתי שהוויכוח לא יתחדש עד שלא ישתנה המצב הפוליטי ונוכל לדון בתוכנו על תכנית מסוימת. וחשבוי למשגה פוליטי וחינוכי את המשך הוויכוח האקדמי שעמדו בו חברי הקיבוץ. נראה לי שזהו וויכוח-סרק ואין בו אפילו כדי הארה יתרה של השאלה, ומה גם - לא כדי הכרעה מוסרית ועיונית . אולם החברים האלה חשבו אחרת - ולא רק שלא תמכתי בתרעומות של מחייבינו כנגד המשך הוויכוח, אלא גם בלבי לא היתה כל טינה על וויכוח זה, אם כי מוחי לא תפס אותו . לא ראיתי את ההגיון שבטענת השוללים כי הפעולה הפוליטית נתונה בידי המחייבים, ויש דואג למעשה להקמת המדינה, בשעה ששוללי המדינה משוללים יכולת פעולה, ואין להם אלא להוסיף ולהסביר את עמדתם למען לרכוש אח דעת הקהל הציונית . לשלילת המדינה העברית (כמובן מאליו לא לשוללים משלנו) קמו כוחות איתנים שלחמו בנו . ידעתי כמוך וכיצחק שאתם לא רוצים ב"עזרת" שוללים אלה בדיוק כמוני, אולם אפשרות הקמתה ואי הקמתה של המדינה היהודית מותנה לא רק מכוונות סובייקטיביות אלא מגורמים וכוחות אובייקטיביים, ובעובדה נלחמו במדינה היהודית שחלק גדול של התנועה ושל העם מתפלל להקמתה - כוחות ערבים, אנגלים ובין-לאומיים השקולים פי כמה כנגד הגורם של המחייבים שלנו . והטענה שאין השוללים והמחייבים שווים בתנאי=המלחמה היא מבחינה אוביי טיבית מופרכת . אולם - גם אם לא ראיתי כל הצדקה מוסרית ומעשית בהמשך הוויכוח - לא גניתי אותו אף פעם בפה או בלב . המאמץ שהייתי שותף לו בציריך לשמירת האחדות הפנימית - בתנועתנו ובהסתדרות הציונית - נשארתי נאמן לו אחרי ציריך, כל הימים, עד היום הזה . והיה שכר למאמץ זה - עד המושב האחרון של הוה"פ . אם אוסישקין נעל אח המושב הזה בדברי סיום אלה שדיבר, {0140-10} ואם כל המושב היה רווי רצון לפעולה משותפת ולהבנה הדדית דווקא עכשיו, כשההחלוקה נעשתה שוב אקטואלית, נדמה לי שיש לי חלק בכיבוש זה (אוי ואבוי אם אנו צריכים לראות בכך כיבוש,) . והדבר לא היה קל ביותר . לא רק מצד השוללים - אלא גם מצד המחייבים . לא השתייכתי אף פעם ולא אשתייך - אני מאמין - לסיעת מחייבים . והיתה לי מלחמה בהנהלת ומחוץ להנהלה לא רק עם התפרצויוח ונטיות מזיקות ומסוכנות מצד השוללים אלא גם עם אלה שמהצד השני . והמחייבים בארץ ובחו"ל (ונושא דברם בוה"פ היה קליינבום - אגב צעיר יקר וחשוב) האשימו אותי לא פעם שאני מקריב את המדינה היהודית על מזבח השלום והאחדות . איני רואה אותך כשולל ואני יכל להניד לך שלא הייתי בשום תנאי מוכן להקריב את המדינה על מזבח השלום . אולי טועה אני - אבל כאז כן עתה אני רואה באפשרות הקמת מדינה יהודית את האפשרות הגדולה ביותר שנחנת לנו ההיסטוריה לביצוע ראשית גאולתנו המלאה . ודווקא מתוך"החיוב" של המדינה נעשיתי עור יותר אדוק ב"שלום על ישראל" מאשר עד כה . יש אולי "מחייבים" תמימים הסבורים שלהקמת מדינה יהודית דיים הרצון, ההסכמה וההחלטה של הממשלה האנגלית . אין - חלקי בין שוטים אלה . מדינה יהודית לא תקום, ואם תקום לא תתקיים ולא תבנה בלי המאמץ העליון וליכוד הכוחות המכסימלי של העם היהודי, גם בארץ וגם בגולה . אם יש שוללים המתנגדים למדינה מתוך שהם חוששים שקיום המדינה יחייב שלום פנימי וקואופרציה לאומית - הרי הם צודקים בהחלט . הם רק טועים אם הם סבורים שמשטר המנדט - אם הכוונה אינה רק שלטון בריטי, אלא עליה והתישבות יהודית בקנה מידה רחב - יתכן בלי כל אלה . במושגים של הקלייגלעך הסוציאליסטיים היהודים בליטה פולין ורוסיה משנח 1905 אי אפשר לבנות ארץ בשנת ,1938 ובוודאי לא ארץ של עבודה עברית. בלי מכסימום של שלום פנימי, בלי מכסימום של קואופרציה ציונית, בלי מכסימום של כשרון הפשרה, בלי מכסימום של אחריות ממלכתית וגישה ממלכתית לכל הפחות מצד הפועלים - בין שהם ברוב ובין שהם במיעוט - לא יבוצע הדבר הציוני . מדינת צרפת קצת יותר חזקה ומבוססת מהישוב הארצישראלי ומההסת' הציונית גם יחד, ובמדינה זו הצביעו הקומוניסטים בעד חובת בוררות בסכסוכי עבודה. {0140-11} רבים מחברינו, ולא רק אנשי השה"צ, עדיין דוגלים בסיסמאות ליברליות לבושות מחלצות סוציאליסטיות, ומ- faire laissez עברו ללא שוב . המדינה נתבעת וחייבת להתערב בכל שטחי החיים הכלכליים, ואם מדינה קיימת ובנויה כך - הציונות (ואחת היא אם זוהי ציונות "מנדטורית" או ציונות של מדינה יהודית) על אחת כמה וכמה . הציונות תובעת ומוכרחה לתבוע הרבה מכל יהודי, כפועל, כסוחר כבעל הון (כל עוד סוגים אלה קיימים) . בלי מדינה - התביעה היא מוסרית ואפלטונית בלבד, בתוך מדינה התביעה מלווה כוח כפיה . אבל שום כפיה ממלכתית לא תספיק לנו אם נקיים בתוכנו משטר של מלחמת אזרחים להלכה ולמעשה . וקיומה של ההסת' הציונית ומפעלה בארץ מוכיחים שהקואופרציה הלאומית - למרוח הניגודים האידיאולוגיים והסוציאליים, המדומים והאמתיים - אפשרות . היש ספק בהכרחיותה? התקום עבודה עברית, התקום התישבות עובדת, התקום אדמה לאומית - בלי קואופרציה לאומית? ברל - לא תחשוב אותי שאני מכוון דברים אלה כלפיך . יודע אני שאנו תמימי דעה בשאלה זו, כמו - אני מאמין - בכל השאלות היסודיות של תנועתנו, לרבות השאלה המדינית. ואם לגבי השלום הציוני כך - לגבי "השלום" הפנימי בתנועתנו על אחת כמה וכמה . אם בזבזתי בישיבות ההנהלה ומחוצה לה הרבה כוחות על שמירת האחדות והאמון ההדדי - הרי וודאי שאין לחשוד בי שאני מקל ראש ביחסים הפנימיים בתנועתנו. ואחרי ציריך לא עשיתי דבר בהנהלה ולא הכרזתי הכרזה בוה"פ המצומצם - בטרם הבאתי דברי לדיון המרכז שלנו . לא רק שלמות המפלגה אלא שלמותה של תנועת הפועלים בזלת . "עדיין" מוחזקת בלבי, במוחי ובנפשי כמצוות=ה-המצוות של יעודנו ההיסטורי, כצו ראשון של גורל חיינו . ואיני יכול לתאר לעצמי, לא רק בהגיון אלא בהרגשתי הפנימית, פעולה ושליחות שלא על דעת התנועה ובשמה . ואילו היתה אמת בהכרזת השוללים שגם שמך חתום עליה, כי "במשך הזמן נמסרו הכרזות פוליטיות, ניתנו פירושים להחלטות הקונגרס מעל במות צבוריות, בוה"פ הציוני המצומצם ובכינוס הישוב, שלא על אחריות {0140-12} משותפת" הייתי חושב את האיש - אם יש איש כזה בתוכנו - שעשה את המעל הקשה הזה לאיש שאין לו מקום בתנועתנו, לא רק מקום כנציג אלא מקום כחבר . איני יודע חטא כבד מזה לתנועה - במצב שבו עומדת התנועה עכשיו . והנה איני יודע למה מרמזות המלים "הכרזות בכינוס הישוב" . ברגע זה איני יכול לזכור שום הכרזה בכינוס הישוב שיש לי איזו אחריות עליה . אבל כל שאר ההאשמות שבפיסקה זו - כל ההכרזות והפירושים להחלטות הקונגרס "שלא על אחריות משותפת" - אני מכוון אותן כלפי עצמי - כי אני עשיתי אותם . אניח לרגע שקטרוג כבד זה הוא נכון - היש בו כדי להצדיק את "השביתה" שסידרתם לגבי מושב הוה"פ? אני יודע שהיה וויכוח על מושב זה, אם הוא בכלל נחוץ או לא, ואם יהיה בלונדון או בירושלם . (נניח לרגע שצדקו "שוללי" המושב או צדקו חסידי ירושלם. איזה ענין מיוחד יש כאן ללמחייבים ושוללים? מדוע דווקא השוללים נמנעו מלבוא? אני מוכן בשובי לארץ להסביר מדוע עמדתי על קריאת מושב זה, ודווקא בלונדון . ידעתי שלא יתכן שברגע זה יעזבו ארבעים איש את הארץ . אבל לקיום המושב לא היה צורך שיבואו דווקא כל חברי הוה"פ הארצישראליים . היה מספיק בהחלט אילו באו רק 4 או 6 חברים מהארץ . ידעתי גם שמשה מסרב לבוא - ודעתי היתה שאין בשום אופן לוותר על השתתפותו, נראה לי צורך מיוחד הפעם שחברי הוה"פ מאמריקא ומאירופה ישמעו מפי משה על ההתאבקות הקשה שלנו עם הממשלה במשך חצי השנה ועל מצב הבטחון והתכונה בקרב הערבים, כי לא ראיתי עצמי מוסמך לכך, לאחר שהייתי רוב הזמן מחוץ לארץ . והייתי מוכן לשוב לארץ שבוע לפני המושב על מנת שמשה יוכל לבוא - אבל נשמעתי לדרישתכם להשאר למושב, והבינותי שבתנאי זה לא יוכל משה לזוז, ביחוד לאחר שנתחלפו הנציבים באותם הימים. הבינותי את ההתנגדות למושב זה בכלל בימים האלה - אם כי לא חששתי למה שחששו מתנגדי המושב . הבינותי את ההתנגדות למקום המושב - אם כי איני מקבל את {0140-13} הדוגמא שלא יתכן מושב הוה"פ מחוץ לירושלם, כשיש צורך בכך . אולם לא הבינותי ועדיין איני מבין עכשיו מדוע יש לשוללים שבינינו עמדה מיוחדת בשאלה המושב - ומדוע הם באופן קולקטיבי החליטו להחרים אה המושב? אני יכול להבין שלכל אחד מכם היו נימוקים אישיים מכריעים, וכל אחד מכם לא יכל היה לבוא . ולא הייתי רואה בזה שום פגיעה, אם כי לדעתי היה הכרח בהשתתפותך אהה או בהשתתפותו של יצחק . סוף סוף אין זה ענין אישי - אתה, יצחק וכל חבר אחר של וחה"פ הוא שליח צבור, ואין לכם הרשות להמנע מקיום השליחות הזאת כשזו נתבעת . אבל אילו היה הדבר אישי בלבד - היה אפשר לבוא בטענה אישית, ולא הייתי רואה בכך אסון מפלגתי . אבל איני מבין מדוע השוללים באופן קולקטיבי לא באו, ולא באו באופן מאורגן ומתוך נימוק והכרזה קולקטיביים. זהו בעיני מעשה הפוך מהמעשה שעשו בצוריך, שעשינו בצוריך. הארגומנטציה שלכם נגד המושב - יכלה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה . לדעתי - אינה נכונה . חששותיכם נתבדו, וידעתי שיתבדו, ואני בטוח שאתם תשמחו לכך בדיוק כמוני . והחששות נתבדו -למרות העדרכם . אי-בואכם לישיבה לא הקל על המלאכה, בכל אופן על הקיל עלי את המלאכה . לא כל מה שדרשתם בסוף מכתבכם ("לחברי סיעת האיחוד בוה"פ, לחברי מרכז המפלגה ולחברי משרד האיחוד" - וכנראה גם לאוסישקין) - נתקיים. וויכוח פוליטי נוסף על "החלוקה" לא נמנע כמובן, ולא רק באשמת המחייבים . אבל אף פעם לא היה וויכוח חברי כזה כבפעם הזאת . שותפות פעולה - עד כמה שהיא יכולה להיות מובטחת ע"י נאומים והחלטות-------והשראות שבמושב הוה"פ - הובטחה הפעם ביתר שאת. הפניה התנועה למלחמה במשבר, להרחבת שטחי הכיבוש וכו' - נעשתה, לא במידה מספיקה, כי דווקא לענינים אלה קשה להפנות את לבם של ציונים . אבל ה.וויכוח הפוליטי וחילוקי הדעות המדיניים לא החלישו במשהו הפניה זו . כבר מזמן לא היו מסיבות ציוניות רוויות אחריות ציונית ורצון להבנה הדדית ולפעולה משותפת כמושב זה של הוה"פ . רק אנשי השה"צ העיבו במקצת את האטמוספירה הטובה - אבל גם הם היו הפעם {0140-14} יותר אחראים וחבריים. - אולם איני יודע אם נתקיימת משאלתכם הראשונה - "מניעת כל פירושים וכו' - בניגוד לרצון כל אחת מהדעות שבתוכנו" . המשתתפים במושב זה, בין מחייבים ובין שוללים, יאמרו כולם שדבר זה לא היה . לאחר שהכרתי עוד פעם בשם ההנהלה - מה שהכרזתי ראשונה מיד בשובי לארץ בישיבת המרכז, ומתוך הסכמת המרכז - גס בוה"פ המצומצם - על קו פעולתנו המדינית נתקבלה כמעט פה אחד (השה"צ נמנע מפעמים אחרים לגמרי, שאין להם שייכות כל שהיא לעמדתם בשאלת "החלוקה") ההחלטה (או הדקלרציה) על אחדות פנימית ושיתוף פעולה . ההכרזה שלי באה עוד פעם על פי דרישת השוללים . אולם איני יודע אם אתם לא תראו בהכרזה זו - "תזוזה בניגוד לדעותיכם," לאחר שקבעתם במכתבכם שעוד לפני מושב זה נעשו הכרזות ופירושים "שלא על אחריות משותפת." אולם אני דוחה בכל הכרתי המוסרית האשמה איומה זו . אני עשיתי את ההכרזות ו"הפירושים" - אבל עשיתי אותם על האחריות המשותפת של כל חברי מרכז המפלגה . תקראו הפרוטוקולים של ישיבות מרכז המפלגה לאחר שובי מלונדון לארץ (לאחר ציריך) . היה בירור, היה וויכוח; אין הפרוטוקולים תחת ידי . איני זוכר את הנוסח ואיני זוכר אם היו חילוקי דעות . אבל הודעתי למרכז - לפני המושב הראשון של הוה"פ המצומצם - שנתעוררה בהנהלה השאלה על קו הפעולה ועל פירוש החלטת הקונגרס, והסברתי את דעתי ודעת משה וקפלן בהנהלה, והודעתי שעל דעה זו אנין בוה"פ המצומצם, ולא שמעתי מאף חבר אחד, ולא היתה לי הרגשה שיש בלב אחד החברים התנגדות לכך - שפירוש זה סותר את החלטתנו המשותפת בקונגרס. רק לפני צאתי ללונדון, בשיחה הארוכה שבינך ובין יצחק במעמדי אוי - נתעורר בלבי החשש שיצחק אינו מרוצה מהכרזתי . אבל הוא לא אמר זאת אף פעם בישיבת המרכז, והיו הרבה ישיבות שבהן נידונה שאלה זו . והודעתם המשותפת, בחתימת אחד-עשר חברים וחברות מקרב השוללים, שבה נשמעת האשמה כבדה זו באה לי כרעם-זוועה ביום בהיר . ואני שואל: מדוע לא נשמעה האשמה זו מקודם? מדוע לא נעשה שום בירור {0140-15} חברי בענין חמור זה? אימתי נכרתה התהום הזו שמנעה מכס האפשרות להציג ל"מכריזים ולמפרצים" שלא על אחריות משותפת - טענה גלויה במסיבה חברית של התנועה . כולה? מה פשר השביתה הזאת - שהיא בעיני פסק-דין חמור שהוצאתם לא רק על אחדות התנועה כולה - אלא על חברים שדעתם שונה מדעתכם ושהגורל המר הטיל עליהם את התפקיד הארור לשמש כשליחים הפוליטיים של התנועה? זה כחמש שנים אני שבוי בהנהלה הציונית . בתחילה הכנסתי עצמי בעול זה לשנתיים, כשנוסדה הקואליציה הקטנה התלויה בשערה של רוב קטן, כי לא יכולתי לראות בצערם של משה וקפלן שנפלה עליהם אחריות כבדה בתנאים קשים בפעם הראשונה בחייהם. היותי חבר להנהלה הציונית הוא בשבילי ענוי מוסרי ואנושי . עינוי כפול . ניתוק מוכרח מהתנועה - ושימוש באיצטלא שאיני סובל . לאחר ששמתי את ראשי בחבל זה - לא יכולתי עוד להוציאו משם . כשנוסדה הקואליציה הרחבה הייתי שוב אנוס להשאר בהנהלה . בציריך הודעתי לחברים - בסיעת האיחוד, לפני ההצבעה על ההחלטה הפוליטית, שזוהי הפעם הראשונה שיש לי רצון להיות בהנהלה - למען הלחם על הקמח מדינה יהודית. חצי שנה לפני הקונגרס היתה דעתי בשאלה זו ידועה לחברים . לא רק דעתי היתה ידועה. בענין זה היה לי יותר מעמדה "אידיאולוגית" בלבד . אולי אני אחוז רוח עועים - יתכן . אבל כל הוויתי יוקדת לקראת אפשרות תקומת ממלכת ישראל.- זה יותר משנה אני חרד שמא חלילה יתבדה "החלום" הזה שמסיבות אובייקטיביות ולא מקריות לגמרי הכשירו את בואו . וגם לאחר שראיתי שחור על גבי לבן שועדה מלכותית בריטית וקבינט בריטי מכריזים על הקמת מדינה יהודית - לא סר פחדי שמא דבר זה יתבדה, כאשר התגרו ויתבדו כמה וכמה החלטות והכרזות אחרות של הממשלת האנגלית (וממשלות אחרות) . ומהרגע הראשון ועד היום, אני משנן וחוזר ומשנן גם לחסידי המדינה וגם לחסידי המנדט - שעלינו לשמור על המנדט כעל בבת עינינו כל עוד אין עוד מדינה . ולפני פרסום הדו"ח של פיל ולאחריו עמדתי על הצורך של מלחמה כפולה: {0140-16} שמירה על המנדט ומו"מ על מדינה . קו זה נתקבל בסיעתנו, קו זה נתקבל בקונגרס. לא כל חסידי המדינה העריכו חשיבות וחיוניות המלחמה על המנדט, ורבים מחסידי . המנדט שללו אח התועלת, או ראו הנזק, של מו"מ בדבר הקמת מדינה. חברינו השוללים - ויש ביניהם שוללים יותר מעמיקים ויותר נמרצים מאשר במפלגות אחרות - לא קיבלו את הקו של דחית מו"מ על מדינה למפרע . והקו הכפול, הדואליסטי, נתקבל בתוכנו פה אחד, ובקונגרס ברוב גדול . לא כל המחייבים ולא כל השוללים נאמנים או שלמים בלבם לקו דואליסטי זה, אבל התנועה לא יכולה לקבל קו אחר, גם מפני המצב הפנימי, וגם מפני המעמד הפוליטי . בשבילי אני אין בקו זה כל שניות. לבי שלם בהחלט גם עם המלחמה על "המנדט" - על זכויותינו בארץ - וגם עם המלחמה על הקמת מדינה עברית ששטחה, גבולותיה וסמכותה עלולים להבטיח לנו אפשרויות יותר גדולות ממשטר המנדט כפי שהוא אפשרי בתנאים האובייקטיביים שהיו עד עכשיו ושיהיו להבא . אם אנגליה תסכים להקמת מדינה כזו - איני יודע . לא ידעתי לפני הקונגרס, לא ידעתי כשנתפרסם הדו"ח של פיל והספר הלבן הראשון, איני יודע גס עכשתו, גם לאחר שהתנאים נשתנו בשבועות ובימים האחרונים לטובת המדינה (או "החלוקה") . ומשום שאיני יודע - ואין איש בעולם יודע, - ואיני ציוני המדינה כשם שטבנקין אינו ציוני המנדט, אלא אני כמוך וכמו כל חבר שלנו ציוני בלי תנאים, אני חרד למה שיש לנו ולמה שהובטח לנו לע"ע, ויש להלחם עליו כאילו לא היתה כל אפשרות וכל תקווה למדינה. וכששמעתי מאנשי מפלגת "המדינה היהודית" ולהבדיל מאנשי השה"צ שאין אנו נלחמים לעליה ול"מנדט" מפני שאנו בעד "חלוקה" בזתי ללעז זול זה . אבל כשקיבלתי ממך מכתב, ובמכתב זה נאמר: "במרי הימים האלה יש לי נחמה - שאחת רואה את המלחמה . לעליה במרכז המדיניות הציונית - חשכו עיני . דברים אלה הממוני . ובכן גם אתה - ואם אתה יכול לחשוב ככה - מדוע לא יחשוב זאת טבנקין, אידלסון, בנקובר וכל "שולל" אחר - העלית על לבך שמכיוון שאני רוצה במדינה - אין לי עוד אותו הענין בעליה שהיה לי ולך ולכל חבר שלנו בטרם היות תכנית המדינה. {0140-17} עד היכן הגענו? לא הבינותי את נימוקי השוללים שלנו - לא את ספקותיך וספקות חברים אחרים בוונות הממשלה: ספקות אלה הם גם ספקותי . אבל לא הבינותי את ההתנגדות למדינה גם במקרה שהדבר באמת יקום, וציונים כמוני, כמוך, כאליהו,כברץ, כמשה, כהרצפלד יסכימו לה. הבינותי את ההתנגדות "המטפיסית" לחלוקה של אוסישקין, אבל עד היום לא ירדתי לסוף דעתם של טבנקין ושאול ושאר השוללים שלנו . אולי משום שאני אחוז רוח עועים של מדינה ושל חלום שבתאי צבי . אולי . אבל דבר אחד ידעתי: התנגדותם נובעת מחרדה ציונית עמוקה . האמנם נבצר ממך ומהם לדעת שגם מלחמתי למדינה נובעת מחרדה ציונית? ורק עכשיו היית צריך להווכח שעדיין אני נאמן לעליה עברית - גם בטרם היות מדינת יהודית? אס יש "מחייבים" שאין העליה במרכז נפשם עכשיו - ויש מחייבים כאלה - כלום אינך יודע כמוני שבטרם היות תכנית מדינה לא היה דבר העליה בוער בנפשם גם אז? ופתאום נתגלתה לך זכותי שעדיין אני רואה את דבר העליה במרכז מדיניותנו הציונית - - - ולאחר כל זה - השביתה הקולקטיבית של "שוללינו" והודעה שנעשו הכרזות ופירושים שלא על אחריות משותפת. אני דוחה בכל כוח הכרתי אשמה נוראה זו . אילו לא היתה תנועתנו והקונגרס הציוני מאפשרים פעולה בעד הקמת מדינה - לא הייתי נוקף אצבע בעד המדינה, אם כי אני רואה בהקמתה את הכיבוש ההיסטורי הגדול ביותר של העם היהודי לאחר החורבן - וגם כיבוש גדול מכיבוש יהושע בן-נון ונחמיה ועזרא בשעתם . אבל מסופקני אם הייתי לוקח על עצמי שליחות התנועה. אבל להוסיף ולשמש כשליח התנועה כלפי חוץ ולדעת שהחברים, חלק מהחברים, שאי אפשר לי לתאר לעצמי את מציאותם ומציאותי כהוויות צבוריות נפרדות, סבורים {0140-18} שמעלתי בשליחותם ופעלתי שלא על אחריותם - ואני מבחין בין אחריות משותפת ובין דעת פוליטית משותפת - דבר זה הוא למעלה מיכולתי המוסרית. אתה יודע שאני שבוי, אם אני ארצה ואם לא ארצה - איני יכול במצב התנועה הציונית בשעה זו להסתלק בגלוי מההנהלה . בשבילי היתה הסתלקות זו גאולה אישית - ולא רק בגלל ענין זה . אבל מה עלי לעשות עכשיו - לאחר שאתה ועוד עשרה חברים אתך הוציאו גזר-דין זה ועשו מעשה על יסוד גזר-הדין? אתה סבור שאפשר לי להיות שליחה של תנ@עתנו - כשאתה ויתר החתומים על המכתב תושבים ששליחות זו פועלת בלי אחריותכם? כלום לא היה אפשר להדבר בטרם שנעשה צעד ראשון זה להפגין להסתדרות הציונית כולה שיש קרע במפלגתנו? כלום לא היתה חובת חברים לשמוע את הנאשם או הנאשמים בטרם שמוציאים גזר-דין? וביחוד כשידעת שאין לי בתנאים הקיימים חופש הפעולה, ואיני יכול להסיק המסקנות שעלי להסיק מקביעה זו שכל כך - ובאופן פתאומי - מיהותך לקבוע הלכה למעשה - - - קרה איזה דבר איום - ואיני מבין פשרו. שלך דוד.