יומנים > יומן - מלא 16/03/1939

{P001} {0188-86} לונדון, 16.3.39 פוליה היקרה היום נסתיימה הועידה האנגלו-יהודית. המשלחת היהודית התאספה היום בשלוש אה"צ במשרדנו והחליטה פה אחד שאין אנו יכלים לקבל הצעות הממשלה כבסיס להסכם והמשלחת מפני כך מתפרקת. ובזאת תמה הפרשה של "שיחות" לונדון - עד כמה שזה נוגע לנו. אין ספק שמחר יודיעו גם הערבים לממשלה שהם דוחים את ההצעות. הם ביקשו אתמול מהממשלה שני ימים לעיון. "המדינות" הערביות דווקא היו נכונות לקבל את ההצעות, אבל ערבי א"י מתנגדים בכל תוקף, ולדעתי בצדק. אם כי ההצעות לוקחות מאתנו כמעט הכל - אין הן נותנות לערבים ולא כלום, וברור לי שגם הערבים ידחו אותן. תמצית ההצעות היא זו: א) העליה היהודית תפסק לאחר חמש שנים ולא תמשך אלא אם הערבים לא יתנגדו לכך. במשך חמש השנים יורשו לעלות לא יותר משבעים וחמשה אלף יהודים, מזה עשרים וחמשת אלפים פליטים(בעיקר ילדים וקרובים) מיד כשיתברר לנציב שיש אמצעים מספיקים לסידורם בארץ, להלכה יתכן להעלות את כל הפליטים האלה במשך שנה זו, או אפילו במשך החדשים הקרובים. מלבד זאת יורשה מכסימום של עשרת אלפים לשנה, אם {0188-87} כשרון יכולת הקליטה הכלכלית בארץ יאפשר זאת. בבירור יכולת הקליטה יתיעצו גם עם הערבים וגם עם יהודים. באופן כזה יוכל הישוב היהודי בארץ לעלות במשך חמש שנים עד כדי שליש של כל האוכלוסין. העולים הבלתי לגליים הנמצאים כבר בארץ(הממשלה מעריכה מספרם עד כדי 40.000) יורשו להשאר, אולם הממשלה תאחז באמצעים למנוע להבא עליה בלתי לגלית, ואם מי-שהוא יעלה בלי רשות ואי-אפשר יהיה לגרשו - ינכו אותו ממספר העולים המורשים. ב) לנציב העליון יהיה כוח לאסור על היהודים רכישות קרקע, והוא יקבע באילו איזורים אסור בכלל ליהודים לרכוש קרקע, באילו איזורים רכישב קרקע תהיה מוגבלת, ובאילה חפשית. בענין זה יתנהגו לפי המסקנות של ועדות פיל וודהב. ג) הממשלה מודיעה: שמטרתה הסופית היא הקמת מדינה ארצישראלית, לא יהודית ולא ערבית. אולי פדרלית. המדינה לא תוקם מיד, זה ימשך אולי כעשר שנים. אבל במשך הזמן הקרוב יקימו מועצת מיעצת, ולה זמנו ערבים ויהודים, ---- שני ערבים כנגד כל יהודי וגם יכניסו ערבים ויהודים למועצה אכסקוטיבית. במשך הזמן המועצה תיהפך למועצה מחוקקת, המדינה תוקם רק כשהממשלה תיווכח ששני העמים עובדים יחד. זוהי בערך התכנית שהגישו לנו ולערבים אתמול - וכמובן שדחינו אותה. כשמפשיטים מהתכנית הזאת את הפרטים והקישוטים הרי {0188-88} מה שנשאר ממנה הוא זה: א) היהודים מוכרחים להשאר מיעוט, לא יותר משליש. ב) בלי הסכמה ערבית לא תהיה עליה יהודית. ג) בלי הסכמה יהודית לא תהיה מדינה "עצמאית". באופן זה נוטלת הממשלה מכל צד מה שחשוב לה ביותר. היהודים רוצים בעליה - נותנים לערבים זכות ויטו נגד עליה. הערבים רוצים "עצמאות" - נותנים ליהודים זכות ויטו נגד עצמאות. תכנית זו מוכרחה להרגיז את שני הצדדים - ולהסית עוד יותר את הערבים ביהודים. כי עכשיו יאמרו האנגלים לערבים: רציתם עצמאות; אנחנו נותנים לכם עצמאות, אלא שהעודים מעכבים. וליהודים יגידו: רציתם עליה - תשיגו הסכמת הערבים ותהיה לכם עליה. אי-אפשר היה לבדות תכנית יותר טובה העלולה להגדיל התהום בין שני העמים מתכנית זו. הממשלה אמנם אומרת שכוונת התכנית היא להכריח שני הצדדים לקואופרציה. באמת תכנית זו עשויה רק להגדיל הניגודים בין שני העמים. הממשלה עכשיו הפכה את הצעת פיל. ועדת פיל אמרה: היהודים רוצים שהארץ תהיה להם, והערבים רוצים שהארץ תהיה להם. היות וזה בלתי אפשרי, ואין שום צד יכל להשיג כל מה שהוא {0188-89} רוצה - יהנו לזה חלק של הארץ, ולזה - חלק. באה עכשיו הממשלה והפכה הקערה על פיה: היהודים לא יקבלו מה שהם רוצים - והערבים לא יקבלו מה שהם רוצים, אלא כל צד יוכל להפריע לשני. פוליטיקה יותר מרושעת, אווילית וקצרת-ראי אי- אפשר היה לתאר. ואין לי, כל ספק שמדיניות זו לא תאריך ימים. לפי שעה קיבלנו מכה קשה, כמעט אנושה. הממשלה ביטלה למעשה הצהרת בלפור, ובפעם הראשונה הכריזה שעלינו להשאר מעוט בארץ. אבל איני רואה כל יסוד ליאוש ולרפיון- רוח. התכנית הזאת היא כל כך אבסורדית שאיני חושש כלל להתקימותה. והיה לנו צרות-אבל נתגבר עליהן, אם בינתיים לא תהיה מלחמה בעולם. אולם מלחמתנו פה במשך ששת השבועות האחרונים לא היתה לגמרי לשוא. בפעם הראשונה בתולדות הציונות - ובתולדות העם היהודי לאחר החורבן - עמדנו בהתאבקות קשה עם כוח עצום, ועמדנו לא בתחנונים, בבקשת רחמים או בדרישת צדק בלבד. בפעם הראשונה השתמשנו בנימוק חדש : בכוח שלנו שבארץ. בתחילה האנגלים חשבו שאנחנו מדברים מליצות. כשהכירו באמת טענתנו זו - נתמהו ומלאו המה: כשאמרנו לממשלה בתוקף ובבטחון פנימי שאין הם יכולים להקים מדינה ערבית בא"י ואין בכוח הערבים לשלוט בארץ נגד רצוננו - צללו אזניהם. {0188-90} גם הליפכס וגם מלקולם לא האמינו תחילה למשמע אזנם כשאמרתי להם שאין אנו זקוקים לשום ערובות וגרנטיות בשביל המיעוט היהודי בארץ, כי המעוט הזה ידאג לעצמו. ושום בטחונות על הנייר לא יוסיפו ולא יגרעו. מה שאנו רוצים - שלא נהיה למיעוט. ---------------- ולא ניתן להקים שום מדינה שתהפוך אותנו למעוט. וכשהבינו שדברים אלה נכונים ונוכחו שיש בכוחנו למנוע הקמת מדינה "עצמאית" - שפירושה האמתי הוא מדינה ערבית -, אמרו: מכיוון שאתם יכולים למנוע הקמת מדינה "עצמאית" - ניתן לערבים רשות למנוע העליה שלכם... "עונש" זה לא יפחיד אותנו - והמדינה "העצמאית" לא תקום, אם רק הישוב לא יבגוד בעצמו ובעם היהודי. לימדנו דבר-מה גם את הערבים. היו לנו שתי ישיבות עם באי-כוח המדינות הערביות (עיראק, מצרים, סעודיה). אחת ביום 23.2.39 והשניה ביום 7.3.39. מצד הערבים היה בשתי הישיבות ראש המדברים עלי מהר פשה, בא כוח מצרים. בפעם הראשונה דיבר על היהודים בא"י - כעל היהודים במצרים ועיראק והבטיח להם שווי-זכויות... בפעם השניה כבר לא העלה על הדעת דיבור כזה. הוא הבין שהיהודים בא"י אינם כיהודים במצרים ועיראק. ואם כי עדיין לא רכשנו את המדינות הערביות לתמוך בציונות, אבל הן מבינות עכשיו יותר את הציונות מאשר הבינו קודם, וגם יודעות לכבד אותה יותר. למדו ב"שיחות" אלה גם הלורדים שלנו - יהודי אנגליה {0188-91} הבלתי ציונים : לורד בוירסטד, לורד רדינג, ליאונל כהן וחבריהם. בפעם הראשונה בחייהם שמעו יהודים מדברים עם שליטי-עולם בתוקף, בגאון, באמונה, בעקשנות ובהרגשת-כוח כאשר דיברנו אנחנו הפעם עם באי-כוח האימפריה הבריטית. ואם כי לא תמיד הסכימו אולי בלבם לדברינו - היו מוכרחים ליהנות ולשמוח על התוקף והגאון, ובעומק לבם, אני בטוח, שהם גאים שיש סוף סוף נקודה אחת בעולם שבה מהווים היהודים כוח. כל השנים ראו ב"ישוב" מעין נצרכים, מקבלים ונתמכים. הם ראו הפעם ישוב חדש: ישוב של כוח יהודי, והם יודעים עכשיו לכבד את הישוב ולהשמע לו. בשביל כל בלבד היה כדאי הדבר - אם כי "השיחות" האלו עלו לנו בדמים מרובים - בלשד העצמות והעצבים והמוח. איני יודע אם הייתי מסוגל להמשיך עוד שבועים או שבוע במתיחות איומה זו שבה עמדתי ששה שבועות אלה. ואם כי מערכה זו הפסדנו - כוחנו המדיני והאיסטרטגי לא פחת אלא להיפך עלה, ואני בטוח שנוסיף לעמוד בקרב - וננצח. דרוש רק שהישוב לא יבהל, לא יתרופף, לא יצא מכליו ולא יעשה שטיות. דרוש גם שהעם היהודי ידע לעמוד לימינו ויושיט לו העזרה החמרית והמוסרית הדורשה למלחמה קשה וממושכת - כי הדרך לנצחון עודנו רחוק. {0188-92} לפני שובי לארץ עלי לנוח ימים אחדים אך השבוע הקרוב לא יהיה עדיין שבוע של מנוחה, כי עכשיו עלינו להתכונן לווכוח שיתקיים בודאי במשך עשרה -ארבעה-עשר יום בפרלמנט. אולם לפסח אהיה בבית. בן-צבי ושאר חברי המשלחת הארצישראלית (מלבד ברל) נוסעים הערב לארץ ומהם תשמעי פרטים. הקיבלת החומר ששלחתי לך ע"י י. כהן ? שלום ונשיקות דוד.