יומנים > יומן - מלא 18/12/1958

{P001} {0010-61} 18.12.58, יום ה' יצאנו הבוקר לצפון - לישובים המופגזים. מת"א טסנו עד רמת דוד ומשם ברכב. היה נדמה שלא הרווחנו זמן ע"י הטיסה. נסע אתי חיים, יצחק רבין, חב"ד, עליזה ועוד. תחילה ביקרנו בקרית שמונה, ואשר נזרי (עיראקי או מרוקני, צעיר סימפטי) יו"ר המועצה הציג לפנינו הדרישות: יש ברית 14000 נפש, ביניהם כ6000- עד גיל 17. מהם כ3000- בגיל ב"ס יסודי וגן, 2000 ילדים עד גין 4 שנים, 1000 בני נוער. כ9000- נפש עלו בשנים 1958-1956, רובם ממרוקו, משפחות מרובות ילדים. לפני האיחוד המצרי הסורי סווגו כישוב סוג ד', ולא הופעלה הגא ולא דאגו להגנה אזרחית. אמנם לא היו נזקים עד עכשיו. מקלט טוב יש רק בב"ס אחד; בב"ס שני יש 800 ילדים עם מקלט אחד ל50- ילדים. יש עוד 3 בתי ספר בלי כל מקלט. כמו כן 16 גני ילדים. לצרכי הבוגרים אין בכלל מקלטים. רק בשטח המעברה יש 3 מקלטים. כ"א בשבין 40 איש. אבל המעברה התרוקנה. דרושים: מקלטים לילדים, מקלט רפואי, 4 מקלטים מרכזיים צסביבת הקולנוע, על יד אגד, בצפון, בדרום. תעלות מדופנות לאוכלוסיה האזרחית. גנרטור תת קרקעי לשעת חירום. סידור מים לשעת חירום, {P002} {0010-62} סידור מים לשעת חירום, מלאי אוכל, מזון ודלק ותרופות. ציוד נייד לעזרה ראשונה. יש לפנות פקוד לצוות לאמון האוכלוסיה ולהגנתה. יש צורך במאז, מפקד הגא, צוות קצינים ומדריכים לתושבים. משם מסענו לשמיר. אוכלוסין 536 (חברים 170, מועמדים 10, ילדים 172, נוער 26, הורים 20, זמניים 18, גרעין 32, נחל 64, בנים בצהל 24). יש שלושה מקלטים ל90- נפש (75 ילדים + 15 מטפלים ), חסרים 5 מקלטים לעוד 128 נפש (118 ילדים, 20 מטפלים), ועוד מקלט לבוגרים (20 הורים, 18 נשים בהריון, 16 חולים כרונים, 5 מטפלים), לאוכלוסיה בלתי לוחמת (100 נפש) דרושים עוד 3 מקלטים. משם הלכנו ללהבות הבשן, ומשם לגונן. המאז לוין הוא מצאצאי יואל סלומון. זהו הישוב היחיד בגבול הסורי, שמצבו הטופוגרפי לא רע כל כך, והם לא הופגזו, אבל רועה שלהם נהרג. לאחר שאכלנו ארוחת צהרים באילת, נסענו ליסוד המעלה ושמחתי למשוע על דבקותם למקום, ועל מתישבים חדשים מדנמרק, רומניה, קוצין. הם לא דורשים עזרה אלא הלוואה למקלטים. לא סימן של פחד. משם נסענו (קרוב מאוד) לחולתא - מרכז ההרס של ההפגזה. פה נתקיימה שיחה עם אנשי המקום ובני כל שאר היישובים שנסעו אתי עד חולתה דיברו שתי צעירות: חיה גרשוני מחולתה ושרה ברוורמן משמיר. אילו סגרתי עיני ולא ידעתי מאין באו הדוברות הייתי מכיר מיד כי אחת היא {P003} {0010-63} חברת הקבוץ המאוחד, והשניה - הקבוץ הארצי. הצגתי בפניהם הבעיה העומדת לפנינו אחרי ההפגזה המתוכננות: לסורים יש יתרון טופוגרפי, וכשהם יורים ברובים - אין רובים שלנו תשובה מספיקה ויש להשתמש במרגמות או בתותחים. ברור שהם משתמשים אז אף הם בנשק זה, אולם לרגל יתרונם הטופוגרפי, אין התותחים שלנו יכלים להשתיק מוצבי הסוללות שלהם, החבויים מעבר השני של הרכסים שברשותם. עלינו אז להשתמש במטוסים כדי להרוס המוצבים, ויש להניח שהם ישיבו במטוסים - אבל לאו דווקא בישובי הצפון אלא בשדות התעופה שלנו ובערים, ועלינו להיות מוכנים מיד להטיס חיל האויר שלנו להרוס שדות התעופה שלהם קודם - ז"א מלחמה. מאידך גיסא - אם לא נשיב - יירו, יפגיזו ואי אפשר יהיה לצאת לעבודה, למרות המורל הגבוה שנתגלה בכל המשקים ספק אם יוכלו להשאר פה במצב זה. ובכן מה לדעתכם לעשות בתנאים אלה? אנשי הקבוץ המאוחד נתחמקו מתשובה, ענו רק שני אנשי השה"צ, שרה ובחור אחד. יש לדאוג לשולם. הם גם השמיעו נימה של טרוניה כאילו ההפגזה מצדנו לא היתה מוכרחת ובאה כבר לאחר החילוץ. בדרך חזרה שאלתי את רבין אם יש יסוד לתרעומה אנשי השה"צ. הוא מכחיש בכל תוקף. ההפגזה היתה הכרחית לחילוץ האנשים (יצחק לא היה אז במקום אלא נמצא בישיבת המטה, וההוראה באה מאת חיים אצמו), והמשקים כולם הוזהרו בעוד זמן ו"הנסים" של הצלת הילדים ועוד לא היו בגדר נם, כי הוזהרו בעוד זמן. {0010-64} בשבע וחצי בערב הגענו חזרה לת"א, ובשמונה וחצי נדרשתי להרצות ביחדו בפני סניפי ת"א על מדיניות חוץ, בטחון, עליה. האולם היה מלא, צפוף, החום היה מחניק, הייתי עייף - ובמשך שעה וחצי עמדתי בעיקר על בעיות מדיניות בטחון וחוץ - וסיכויי העליה מארצות המזרח והעול הכבד שהוא מטיל עלינו. עליזה רשמה השיחות במשקים ובמועדון, יחדו.