יומנים > יומן - מלא 1920

{P001} {0178-01} עבודתי הספרותית התחלתי בתור עורך. בפסח תר"ע בועידה הששית של מפלגת פועלי-ציון בא"י, החלטנו להוציא לאור עתון בשם "אחדות". הועידה בחרה במערכת של שלשה : רחל לישנסקי, י.בן-צבי ואנכי. אני עבדתי באותו זמן בזכרון- יעקב, ובאתי לועידה ביפו רגלי. אחרי הרעידה שבתי לזכרון והוספתי לעבוד עד שקבלתי הזמנה מחברי בירושלם שהכל מוכן להוצאת העתון. בקשי רב עלה בידי לנסע לירושלם, כי לא היו לי הוצאות הדרך, כמובן. גם באוצר המפלגה לא היה כסף רב, ולא רציתי לקחת מחספי המפלגה להוצאותי. כשבאתי ירושלימה מצאתי שכמעט אין שום דבר מוכן בשביל העתון, מלבד כמות מעטה של אותיות עם מכשירי דפוס אחדים. חפשתי שעורים לשם פרנסה, אך בקושי רב מצאתי שעור אחד, ונאלצתי לחיות בדחק עוד יותר גדול מאשר חייתי בתור פועל. בירושלים שבתי לקדח, והודות לקדחת נפתרה אצלי שאלת האכילה, יותר נכון אי-האכילה, באופן רצוי מדי זמן לזמן. אולם בימים שהייתי בריא היה הרעב מענה אותי, ובמשך חדשים אחדים לא אכלתי אלא פעם אחת ביום. כשני חדשים התכוננו להוצאת הגליון הראשון של האחדות. מחו"ל בא עוד עורך ועוזר אחד בשביל העתון הח' זרבבל. סוף סוף יצא הגליון הראשון - כמדומני בי"ז תמוז. כל הגליון היה פרי עטם של ארבעת העורכים. משלי באו באותו גליון שתי רשימות בשם המערכת, בלי חתימתי, ומכתב מזכרון יעקב. אלה היו הדברים הראשונים שכתבתי בימי חיי לשם פרסום. בגליון השני והשלישי הופיעו מאמרים בחתימת שמי. שלשת הגליונות הראשונים יצאו חדשיים. כצאת הגליון השלישי, בחדש אלול, נזדמנו חברי המערכת וגם זאב אשור, מנהל הדפוס שלנו, לדון על עתידות העתון. מקופתנו אזלה הפרוטה האחרונה, {0178-02} ולא ידענו מה לעשות להבא. משלשת הגליונות הראשונים נוכחנו שעתון חדשי אינו מספיק את צרכי המפלגה. להוציא את העתון פעמים בחדש - כמו שעשה הפועל הצעיר - לא נוכל מחסרון אמצעים. אחרי שקלא וטריא ארכה באנו לידי החלטה להוציא את האחדות מדי שבוע בשבוע; מכוון שבין כך ובין כך אין לנו כל אמצעים להוציא את העתון - לא לעתון חדשי ולא לעתון שבועי -, ואנו מוכרחים להוציא את עתוננו בלי כל אמצעים שהם, הרי מוטב כבר להוציא עתון שבועי. בהחלטה זו באנו למועצת המפלגה שנזדמנה בסכות תרע"א. המועצה אשרה את הצעתנו, ואחרי חג הסכות הוצאנו את הגליון הראשון של השבועון שלנו. זה היה השבועון הראשון בא"י, והשבועון הסוציאליסטי היחיד בלשון העברית. חברינו בא"י התאמצו בכל כחותיהם לעזור לחברי המערכת להוציא את העתון, אולם בלי עזרת בעל החנות המכלת, יוסף גורזי, שנתן לנו צרכי אכל בהקפה,] אי-אפשר היה להוציא את העתון אפילו לשבוע אחד, כי הכספים שנתקבלו מאת החברים לא הספיקו אפילו בעד הוצאות הניר, ההדפסה והפוסטה; ומשכרת חברי המערכת - כי משהחלטנו להוציא את העתון מדי שבוע בשבוע, קבענו לעצמנו משכרת (עד אז עבדנו במערכת חנם, מלבד זרבבל, שקבל משכרת בתור אדמיניסטרטור) - נזקפה על-הכשבון של לעתיד לבוא. באותו חרף נגשתי לתרגום ספרו של זומברט ע"ד הסוציאליות והתנועה החברתית במאה הי"ט,שהחליטה המערכת לתתו באחדות פרקים פרקים ולהוציאו בספר מיוחד אחרי גמר הדפסתו בעתון. זה היה הספר הראשון ע"ד הסוציאליות שהופיע בשפה העברית. בישיבתי בירושלם ועסקתי בעבודה ספרותית היה לי סיפק להתבונן יותר למצבנו המדיני בארץ ולתנאי חיינו בתור מועט בקרב עם זר. ואז נתגברה בקרבי עוד יותר ההכרה, שהתחילה להתבשל ברעיוני עוד בימי היותי פועל, שתלושים אנחנו לגמרי במובן האזרחי, החברתי והמדיני, מהארץ שאנו מתאמרים לעשותה לארץ {0178-03} מולדתנו. ראיתי שבשום מקום אחר שבעולם אין הישוב היהודי כל כך קרוע מחיי המדינה, כל כך זר לעם הארץ, לשפת המקום, וכל כך ריק מידיעת חקי הארץ ונמוסיה, כמו בא"י, שלמרות היותנו נעלים בלי ערך בהשכלתנו על פני ילדי הארץ, נופלים אנו מהם במובן האזרחי. ראיתי שהזרות האזרחית ועוד הבערום האזרחית מפריעות בעד התבצרותנו בארץ וגורמות לחולשה מיוחדת על שדה הפעולה המדינית. ואז החלטתי בנפשי ללכת לקושטה ללמוד הלשון התרכית ולהשתלם בידיעת המשפט העותמני, על מנת להיות לעורך-דין, ובתור כזה להקדיש את חיי להתבצרותו האזרחית והמדינית של הישוב העברי בא"י. ידעתי הקשי הרב שיש בדבר, אבל ידעתי בלבי שעלי המלאכה לגמור, דוקא מפני שהדבר הוא קשה מאד ורב האחריות ודורש כשרונות מיוחדים. האמנתי שיש בי אותם הכשרונות והתכונות הדרושים לכך. בכדי לאפשר תכנית זו הצטרכתי לנסוע שוב הביתה ולראות את אבי. ברעידה השביעית בפסח תרע"א בחיפה נבחרתי להיות ציר המפלגה בועידה העולמית של פועלי ציון שהיתה עתידה להתאסף בוינה באותו קיץ, ולפני נסיעתי לוינה הלכתי לרוסיה, לראות את משפחתי. אבי הבטיחני לעזור לי בכל יכלתו להוציא לפעל את מחשבתי, ובתחלת חרף תרע"ב הלכתי לסלוניקה על-מנת ללמוד הלשון התרכית ולהתכונן לכניסה לבית-המדרש למשפטים. לקחתי לי שם למורה אחד הצעירים היהודים, מתלמידי בית המדרש למשפטים הסולוניקי, יוסף סטרויסה, ללמדני תרכית. בהתמדה רבה נגשתי ללמוד שפה זו, ובמשך שלשה חדשים הצלחתי לרכש לי ידיעת הלשון במדה כזו שהייתי מוכשר לתרגם משירי ביאליק לתרכית, כמובן לא בסגנון מעולה, אבל באפן המובן ליודע תרכית. {0178-04} בחרתי בסלוניקי במקום קושטא מפני הישוב היהודי הרב ותנועת הפועלים העברית הגדולה, שבמרכזה בסלוניקי. חשבתי שיחס היהדות הספרדית לתנועה הציונות חשוב מאד מבחינה מדינית, ובתנועת הפועלים העברים הספרדית ראיתי הכח היותר חיוני רב-הערך ביהדות הספרדית. אמנם למודי לא נתנו לי להקדיש זמן רב לעבודה צבורית, גם אי ידיעת השפה הספרדית המדברת בסלוניקי הפריעה בעד חדירה לתוך התנועה, אך בכל זאת עלה בידי לברא שם קבוצה קטנה של פועלי ציון מקרב בני הנעורים הידועים ומבינים השפה העברית. מנהלי הפידירציה הסוציאליסטית שכמעט כל חבריה היו יהודים התיחסו לעבודתי באיבה, מלבד "גוי" אחד, סוציאליסט בולגרי ש סלוניקי בפרלמנט התרכי, דמיטרי ולחוב, שהתיחס לדעותי הלאומיות ברצון. הוא היה ה"פועל ציון" היחיד בקרב הפידרציה . . . בתחלת קיץ תר"ע נצטרכתי לנסע לקושטא בכדי להתראות את החבר קפלנסקי שהלך לא"י מטעם ועד הברית העולמית של פועלי- ציון ליסד בא"י לשכת עבודה. בהיותי בקושטא נוכחתי שהמקום יותר מוכשר מעיר סלוניקי ללמודי, והחלטתי לעבור לשם. בסוף הקיץ הוצאתי החלטה זו לפעל. כבר התכוננתי אז להתקבל לאוניברסיטה, והנה פתאום פרצה המלחמה, והאוניברסיטה נסגרה ואז הלכתי שוב לא"י. שוב עזבתי הלמודים ושבתי לעבודת המערכת.