יומנים > יומן - מלא 26/11/1958

{P001} {0010-20} 26.11.58, יום ד' בר-יהודה התרתח על חליפת המכתבים בין נבון והרב נסים. ודרש "בדחיפות" ישיבת ועדת השלושה, (רוזן, הוא ואני) נתתי לו העובדות כפי שהן, בכתב, והודעתי שישיבה אוכל לקיים רק מחר או ביום ו'. - באו אצלי אשכול וגיורא. אשכול מתאונן עלי שבדברי בכפר הירוק הדגשתי רק מציאות הגוש. לדעתי חוששים למשה דיין שיעשה הפכה צבאית. מי חושש? לבון, זיאמה ועוד. לא האמנתי למשמע אזני. הסברתי לו האבסורד שברעיון זה. גם אילו נמצא מישהו שינסה לעשות את - לא צהל יעמוד לרשותו. בררנו במה תסתיים המסיבה בכפר הירוק? הגענו לידי מסקנה שיש לדחותה לשבוע {P002} {0010-21} ימים, ולהכין בינתיים הצעה על מטה בחירות שיתקבל על כולם, ובו ישתתף אלמוגי, ולדרוש מהחברים להפסיק הטיפול במועמדות לכנסת ולממשלה עד בוא הזמן הנכון. החלטנו שבישיבת חברינו אה"צ נברר שאלה זו. - בא אצלי ש. דיין. עומד להוציא שנית ספרו שפרסם לפני כעשרים שנה על "בימי חזון ומצור" וביקש ממני לדעת אם נפגשנו בימי המלחמה עם רופין בקושטא ואיך באנו לאמריקה וכיצד נוסגה א"ה. אמרתי לו כי בואו של רופין לקושטא (או גלותו לקושטא) בא אחרי גרושנו מהארץ. אני באתי לגושטא בשנת 1912, לאחר שתחילה נסעתי לסלוניקי ללמוד תרכית ומשפטים, ואחרי כיבוש סלוניקי ע"י היוונים עברתי לקושטא. בתחלית אבגוסט 1914, בגמר הלימודים שבתי לירושלים, ובדרך שמענו על רצח זורס, האולטימטום לסרביה והתפרצות המלחמה. האניה הרוסית שבה נסענו נצטוותה לכבות אורות (כי באלכסנדיה חנו שתי אניות מלחמה גרמניות: גבן וברסלו) וללכת לקהירו. אתנו היו כשלוש מאות עולים וגם פניהם מועדות ליפו. האניה הרוסית נשארה באלכסנדריה, ובקושי מצאנו אנית משא פרסית נוסעת לקושטא ובה חזרנו ליפו, אבל לא הורשינו לרדת, כי אסור לנסוע באנית משא. נשלחו טלגרמות לקושטא להשיג רשיון (נעזרנו בקושטא בשגריר האמריקני, מורגנטו, אביו של הנכרי מורגנטו), כשהרשיון לא בא - הפליגה האניה לבירות; בינתיים נתקבל הרשיון, והעולים רצו לרדת לבירות ולנסוע משם ליפו - אבל השלטונות טענו כי הרשיון ניתן רק ליפו ולא לבירות, ורב-החובל סרב לשוב ליפו בטענה שלא יספיק לו הפחם להגיע לקושטא. בקושי אספו יהודי בירות כסף מספיק לשחד את רב החובל והוא חזר ליפו - וירדנו. {0010-22} זו היתה האניה האחרונה שהגיעה לארץ עד סוף מלחמת העולם השניה. תרכיה נכנסה כעבור זמן למלחמה על צדה של גרמניה, ורוב יהודי א"י היו נתינים רוסים, יסדנו ועד להתעתמנות (ענתבי, ילין, הרב הראשי פנוז'ל כמדומני ועוד) ושנינו - בן צבי ואני - שידענו תרכית עסקנו במלאכה זו. גם הצעתנו למפקד התרכי זכי ביי להקים גדוד יהודי לשמור ולהגן על ירושלים, והוא הסכים, וחברינו במפלגה - בתוכם גם ברנר, התנדבו, וכבר התחלנו באימונים. אבל פקודה מגמאל פאשא בדמשק ביטלה הרשיון. גמאל פאשא התנגד לכל תנועה לאומית, ערבית והיהודית, והוציא הוראה שכל ציוני ומי שיש אצלו בוליק"ר הוא בוגד. אני ובן צבי נחקרנו ע"י חסן-ביי, לבסוף נאסרנו וגמאל גזר עלינו גלות "על מנת לא לשוב לעולם". נשלחנו באניה לאלכסנדריה - ושוב נאסרנו כנתינים אויבים (עותמנים). בעזרת הקונסול האמריקני שוחררנו, ונסענו לארה"ב - כעבור 3 שנים חזרנו בלגיון העברי. במצרים נפגשנו עם הגדוד שבא מא"י. הגיע לידי ספר לעבודה ובו מאמרו של ברל. קראתיו - וראיתי שאנו תמימי דעה בכל. הלכתי ליבנאלי ואמרתי לו: מדוע לא נתאחד. אמר לי: נלך שנינו לברל. הלכנו ואמרתי לברל אותו דבר. גם ברל הסכים - אם לא במהירות כזו של יבנאלי. הוסכם לסדר פגישה מצומצמת מהמעטים של חברי הפה"צ שהתנדבו לגדוד, בניגוד להחלטת מפלגתם, מהבלתי מפלגתיים ופועלי ציון. הפגישה הראשונה נדמה לי נתקיימה באהלו של שקולניק וסברדלוב - חברי הפה"צ. פתחתי, היה וויכוח טוב, והוחלט על אספה פומבית. הרציתי על האחוד - תמך בי ברל, והדבר נקלט. ממדבר סיני הגיע הדבר לארץ - {P003} {0010-23} ונתעוררה תסיסה. כשקיבלנו חופש ללכת ארצה - נפגשתי עם שפרינצק, וכשש שעות דנתי אתו על איחוד. לאחר שסתרתי כל טענותיו (כיאלו פוע"צ אידישיסטים וכדומה) אמר בסוף: לנו יש סגנון אחר משלכם, ונו רוצים לשמור על סגנונו (או נוסכנו). נסתתמו טענותי... אבל בארץ היתה תסיסה. כשהגדודים חזרו ארצה - נקראה ועידה כללית חקלאית (עד אז התקיימו שלוש הסתדרויות חקלאיות - ביהודה, בשומרון ובגליל) וברל הרצה על האיחוד. השאר כתוב בקובץ "אחדות העבודה" יפו תרעט. שיין ביקש ממני הספר - אמרתי לו כי הוא בת"א בספריה שלי, ואם יבוא לת"א מחר אתן לו. - בארבע ישיבת חברינו. דנו איך לסיים השיחה בכפר הירוק - לתת בטוי לליכוד הפנימי. הוצעה הצעה שהמסיבה תבחר מטה בחירות, והטלנו על גולדה, אשכול, זיאמה וגיורא להכין הצעה שתוגש ביום ו' למזכירות. ירדתי בערב לת"א.