יומנים > יומן - מלא 06/03/1939

{P001} {0188-62} לונדון,6.3.39 פוליה יקרה - זה שלושה שבועות לא כתבתי לך. במשך שלושה שבועות אלה לא לקחתי העט בידי. לא יכלתי לכתוב . ואין בכוחי עכשיו לתאר מה היו שלושה שבועות אלה. כבר עברו עלי בחיי הרבה הרבה מצבים בלתי רגילים. אני זוכר כשנאסרתי בפעם הראשונה ע"י שוטר רוסי בוורשו בשנת 1904 או 1903, בהיותי עוד נער, ובעירה שלי היו בטוחים (ללא כל יסוד, כמובן) שיתלו אותי. הייתי כשבועיים במאסר - בפעם הראשונה בחיי, והייתי מתוח לקראת הנעלם האישי הצפוי לי. אני זוכר שבוע של מתיחות בין אחר לגמרי - בסג'רה בפסח, כשעובר אורח יהודי הרג ערבי מתוך הגנה עצמית. את הפרשה הזאת סיפרתי כבו פעם בזכרונותי שנתפרסמו ב"יזכור" ובספרי "אנחנו ושכנינו" אני זוכר פרק אחד של מתיחות קשה כשנאסרתי בירושלם בימי המלחמה, לאחר שנתפרסמה פקודה נגד הציונים, ורבים ממכירי וידידי מקרב הבעלי-בתים הירושלמיים החלו להתרחק ממני בפחד: הד"ר מזיא, ד.ילין ואחרים... לבסוף נאסרתי בסריה (אני ובן צבי), ונמצא רק אדם אחד שלא מחברי המפלגה, שהעיז לבוא אצלנו למאמר, וזה היה דווקא יהודי ספרדי, ענתבי שמו(גם הוא הוגלה אחר כך). ועד שיצא גזר-דינינו להגרש מהארץ לא ידענו מה יהיה גורלנו. {0188-63} ואני יכל להעלות על זכרי כמה ימים קשים ומתוחים מאמריקא, מהגדוד, מימי הפרעות מראשונות, מימי תל-חי, הפוגרום ביושלם, ועוד ועוד - אך אף פעם לא עבר עלי מה שעבר במשך שלושת שבועות אלה. הדבר טרם נגמר, אם כי נדמה הוא מתקרב לקצו, אך אין ביכלתתי עכשיו לא לתארו ולא לסכמו, ורק הודות לעובדה שאני כבר היום השלישי קשור לחדר (נחקרתי קצת, ועלי להשאר במיטה) - שאני יכל עכשיו לקחת העט בידי. לא רק איני מסוגל לתאר לך מצב נפשי במשך שלושת השבועות האלה - אלא שאיני יכל גם לספר במכתב את העובדות, כי איני בטוח שאת תהיי הראשונה שתקראי את המכתב. קפלן הודיעני שהוא ממציא לך העתק מהיומנים שמתקבלים מפה, וכשאבוא הביתה (ואני מקווה שזה יהיה בקרוב) תקראי את כל החומר השמור אצלי - כל השיחות הפרטיות עם ראשי הממשלה וכל הפרוטוקולים של הישיבות הרשמיות. חומר זה אינו נותן עדיין תמונה נאמנה, ממצה וחיה מכל מה שהתהווה כאן, כי אינו דומה הנייר הקר והאותיות הדוממות לחויה האנושית ולהגות הבלתי אמצעית. הפרוטוקולים הם גם מקוצרים ותמציתיים אולם מושג-מה מהקרב הבלתי שווה, הקרב הידוע בתולדותינו מימי דוד בהתנגשו עם גלית הפלישתי, שהתחולל כאן בארמון סנט-ג'יימס, בין נציגי עם עני, נטול-מולדת, חדל-ישע ובין "ממשלת הוד מלכותו" - שלטון האימפריה האדירה בעולם - מושג כל-שהוא מההתאבקות הנואשת יתנו גם הנירות הקרים והדוממים. אבל עלי לסמוך על התעודות עצמן - ולא אקח על עצמי עכשיו את התפקיד {0188-64} לסכם אותן. המערכה טרם נגמרה - אם כי תוצאותיה כמעט ברורות. "הועידה" תגמר כמובן, בלי כל הסכם; לא יהיה הסכם יהודי -ערבי; לא יהיה הסכם יהודי אנגלי; לא יהיה אפילו הסכם ערבי אנגלי. הערבים אמנם קיבלו כאילו מהממשלה את העיקר - הבטחה לעצמאות, עצמאות פלשתינאית שפירושה עצמאות ערבית. אולם ההבטחה אינה מוחלטת, היא מסויגת בכמה סייגים וכפותה לכמה תנאים, וברור לי שערבי א"י המקבלים הוראות מהמופתי - לא יסכימו לסייגים ותנאים אלה. הממשלה דורשת עכשיו מהערבים שיסכימו לערובות ידועות בשביל "הבית הלאומי העברי" בתוך "פלשתינא העצמאית" - ואיני יכל להעלות על דעתי שהמופתי יסכים לאילו ערובות (גרנטיות) שהן, הוא לא יסכים להכיר שיש "בית לאומי עברי". ומדוע יסכים ? הוא יאמר לנפשו: אם אני אסכים לגרנטיות - הרי אני נותן כבר עכשיו דבר שסרבתי לתת כל השנים, ועדיין איני מקבל תמורתו כלום. "עצמאות" מבטיחה הממשלה בעתיד. מי יודע אם היא תקיים או לא תקיים הבטחתה . בינתיים - אני אביר בבית הלאומי, הכרה זה תהיה עובדה. למה אעשה זאת ? ולכן ברור לי שהועידה תגמר בלי שום הסכם, אם כי המדינות הערביות (שהן הגורם העיקרי כלפי הממשלה האנגלית ------------------- בשיחות אלה) יסעו מכאן בסיפוק ידוע, אם הממשלה האנגלית תעמוד בהבטחתה לתת לא"י "עצמאות". אנו עומדים, בלי ספק, לפני ימים קשים בארץ - ---- אבל אין אני רואה כל יסוד ליאוש ולפניקה. אם רק אנחנו {0188-65} בעצמנו לא נעשה משגה; אם פה ובירושלם נעמוד בעקשנות, בעקביות, בלא כל מורך והימום, על העמדה שנקטנו עד עכשיו - ונסרב להשתתף בכל מעשה,מפעל,מוסד ונסיון המכוון להקמת מדינה "עצמאית" (ערבית!) בא"י - וכשתוקם - לא נכיר בה ונצא נגד ביד רמה; אם פה ובירושלם נוסיף להיות מאוחדים ואיתנים בשמירה על מלוא זכיותינו שבמנדט - או תמורתו היחידה מדינה יהודית - אין אני רואה כל יסוד ליאוש. לא האנגלים ולא הערבים מסוגלים לחסל את תקוותנו בארץ. למרות רצוננו לא יסגירו אותנו האנגלים לשלטון המופתי, והמופתי בכוח עצמו לא יוכל להשתלט עלינו. דבר זה הסברתי והבהרתי לא פעם לממשלה במשך השיחות האלה. אם צפויה לנו סכנה - הריהי רק מבפנים: מהיסוסים, מבוכה, כניעה של יהודים. רק יהודים יכלים ומסוגלים לאפשר לאנגלים ולערבים להפוך את א"י למדינה ערבית. ואני רואה את תפקידנו הפוליטי העיקרי בתקופה הקרובה בארגון החזקת הפנימית. על תנועתנו לדעת מה היא רוצה ומה עומד לפניה. ------- משיחות שלי עם אנשים הקרובים ביותר אני רואה בצער ובתמהון שגם לטובים ביותר שבתוכנו המצב לא ברור והדרך שלפנינו מעורפל. זוהי הסכנה הגדולה ביותר שנראית לי בשעה זו. מהידיעות המעטות שהגיעו אלי מהארץ בימים האלה אני רואה שמצד אחד אינם יודעים היטב את כל חומר המצב, ומצד שני - הם תפוסים לבהלה מוגזמת. אני מתנגד בהחלט לכל המחשבות ע"ד סידור שביתות והפגנות, כל הצעות אלו הן בעיני סימן של חרון-אין-אונים. {0188-66} אין אנו חדלי-אונים כלל וכלל, ואם יש מזימה - והיא ישנה להפוך את א"י למדינה ערבית - יש בכוחנו למנוע את הדבר הזה: ---------------------------- בשלב הראשון ע"י "שב ואל תעשה", בשלב השני - ב"קום ועשה". הדבר לא יקום אם אנחנו נעמוד נגדו. ולא דרושות שביתות - שביתות מזיקות לנו, ולא לאחרים. ולמה נזיק לעצמנו ? -- ולא דרושות גם הפגנות שאין הן דרושות לגוף המעשה. ההפגנה היחידה הדרושה - היא למנוע השתתפותנו במוסדות המכינים של המדינה הערבית. אולם על כל ענין זה כתבתי כבר בפרוטרוט במכתב ארוך לילדים לפני חמשה חדשים (המכתב ברובו נתפרסם בכנסת) כי סכנה זו נתגלתה לפני עשרה ימים בשיחות - היתה גלויה לפני במשך הרבה זמן, ונתחדדה ביחוד לאחר מעשה ציחוסלובקיה. וברור לי שאם אנחנו לא נעשה את המשגה של ציחוסלובקיה - הגורל של ציחיה לא יעבור עלינו. ----------- יש סיכוי שהשבוע הזה יגמרו "השיחות" - ואם בינתיים לא יצוף דבר מה בלתי צפוי יש בדעתי לשוב מיד לארץ. כל אופן בפסח אהיה בבית. שלום, שלום ונשיקות - דוד מדוע אין רנה'לה כותבת ? לי לא היתה כל אפשרות נפשית לכתוב במשך כל השבועות האלה, אבל מדוע אין הילדים כותבים ? אבא.