יומנים > יומן - מלא 09/07/1967

{0204-101} {0204-101} 9.7.67, יום א' עלינו לירושלים לשם הקונצרט של ליאונרד ברנשטיין על הר הצופים. אלמלא האבק - היה הקונצרט מלבב ומקסים. נפגשתי עם הרבה ידידים ואישים שאיני מכיר במלון דוד המלך. אלמלא המשטרה ושני שומרי ראשי לא היו נותנים אף רגע אחד מנוחה בלחיצת ידים ובבקשת חתימתי. בערב ניגשתי לנשיא לפי הזמנתו. הייתי סבור שהוא רוצה לדבר אתי על רפי ומפאי ושמחתי שטעיתי. דיבר אתי על המעשה שיש לעשות עכשיו בשעה היסטורית זו. סיפר שהציע כמה הצעות על ישוב ירושלים העתיקה ואמרו לו שכל זאת כבר הצעתי אנכי. וביקש ממני שאשוחח על כך עם האמריקנים שנמצאים פה: פינקלשטיין, קלוצניק, יעקב בלוסטיין ואחרים. אמרתי לו שבשעה זו יש לנו שתי משימות גורליות - יהודי ירושלים {0204-102} {0204-102} וסביבתה מבלי לפגוע בישוב הערבי ועליה גדולה מארצות הרווחה. בשובי לירושלים טלפנתי לחיים צדוק שאני בת"א ואם הוא רוצה לראותי שיבוא מיד. בא ואמר ששמע בדאגה שיש ספקות ברפי אם לשוב להתאחד - האיחוד הוא הדרך היחידה לפתור את קשיינו הפנימיים. לא צריך להציג כל תנאים. כשכולם יהיו בפנים - יסודר הכל. אמרתי לו דעתי. אם כי שאיני אופטימי כשמעון ואלמוגי - איני מתנגד לאיחוד, אבל אתן בעצמי לדבר - כשתוקם הנהגה ההולמת המדינה. בעיות השעה הגדולה - הן ישוב ירושלים ומשיכת עליה גדולה וקליטתה. ממשלה זו - בצמרתה - דואגת בעיקר לעצמה ואין לה תחושה ולא אחריות ממלכתית. מעולם לא ראיתי העיקר בשם - אלא בתוכן. מפאי שהוא שם שנתרוקן מתוכנו. אין זה אלא אתא, ולא הייתי אף פעם חבר באתא ולא אהיה. אם תחודש מפא"י - לא בשמה אלא בתכניה - אמצא מקומי שם. לכתחילה הייתי בעד דרך אחרת לתמורה: גיוס וליכוד כל הכוחות הרוצים בשנוי משטר הבחירות, אחר כך ברשימת רשבם - כפי שקרא לה ישראל כהן. פתאום אחדים מחברי חשקה נפשם בחזרה בלי תנאי. עכשיו הם כאילו מציגים תנאים, והם מובטחים שרוב חברי מפאי יעמדו על צדם, אין אני שותף לבטחון זה - איני רוצה להפריע לנסיון, אם יצליח - אשמח, אבל אתן יד אם שוב תקום מפאי לתחיה, ז"א אם תבוא הנהגה מחודשת. חברי טועים ותולים תקוות רבות בעובדה שחברי מפאי עזרו בניגוד לגולדה, אשכול, יגאל אלון וגלילי - לסלק משרד הבטחון מאשכול ולמסרו לדיין. זה הציל את המצב. אבל איני בטוח שאחרי "תום" המלחמה - ולדעתי היא לא תמה כלל - יימצא הכוח בידי מפאי לשנות ההנהגה - והמלחמה לא תמה - כי רוסיה עמדה על מקור כשלונה של מצרים - שהוא כשלון רוסיה, והכירה שאין לסמוך על מפקדים מצריים, ואין זה מן הנמנע שלא רק נשק תזרים למצרים אלא גם מפקדים. צדוק העיר שמשה עשה משגה בדבריו על רוסיה. הסכמתי לדבר זה. אולם נצחוננו לא היה סופי, ומי יודע מתי נעמוד במבחן חדש - בעוד שנה, בעוד חמש או עשר. הנשק כבר זורם למצרים. מצרפת כנראה לא נקבל עוד נשק, ואיני בטוח שנקבל מאמריקה כל מה שדרוש לנו, ורוסיה תתן שגיאותיה, {0204-103} {0204-103} ויחד עם נשק תשלח מפקדים שינהלו את הצבא המצרי. חניבעל היה לו צבא של אספסוף, אבל כאמן ממדרגה ראשונה הפיח אימון בצבאו - וניצח, עד שעמו בגד בו כי פחד מפניו. טיב הצבא תלוי במפקדיו, ואין זה מן הנמנע שרוסיה תשלח מפקדים - לאלפים, ותזרים נשק למעלה משיש לנו ואל נסתמך יותר מדי על נצחוננו המופלא של ששת הימים. ולכן דרושה לנו הנהגה אחראית שתראה שתי הבעיות הגדולות: ישוב ירושלים העתיקה וסביבותיה, מבלי לפגוע בישובה הערבי - וסידור עליה גדולה בשעת רצון, והנהגה שדאגתה הראשית היא שמירת הכסא לא תעשה זאת. השיחה נמשכה שעתיים - וכל אחד נשאר בדעתו הוא.