יומנים > יומן - מלא 10/07/1939

{P001} {0168-30} ירושלים, 10.7.39 יצאתי בבוקר לתל-אביב להפגש עם ד'ר ברט. שוחחנו כשעתיים על עניני האירגון והיחסים בין נשיאות "כופר הישוב" וההנהלה. לאחר בירור יסודי הסכים ברט לעמדת ההנהלה גם בדבר תפקידי האירגון במסיבות החדשות וגם לאפני ביצוע של הפעולות המוטלות עכשיו על האירגון. ------------ בצהרים חזרתי לירושלים. דוד אלברשטט, מהנדס תעופה, פנה אלי בדבר בית מלאכה לתיקון אוירונים, שהוא רוצה להקים בלוד בעזרת חברת "אוירון" הוא מתאונן על חברת "אוירון" שאינה רוצה לסייע לדבר. הנטחתי לברר זאת עם החברים המטפלים בדבר זה. ------------ משלחת התימנים מערערת על גזירת התמונות בבחירות לקונגרס. לדבריהם זוהי גזירה שזקני התימנים אינם יכולים לעמוד בה. הם גם מציעים לבטל את הבחירות ולסדר את המשלחת מתוך הסכם, כי לפי הידיעות שבידם מתכוננים הרביזיוניסטים לעשות ביום הבחירות מהומות בארץ בשביל להביא לידי עוצר. יש להתנגד לדבר זה משני טעמים: א. אסור להרתע מהטירור הרביזיוניסטי; ב. אין לעשות פלסתר את נציגות נבחרי התנועה, ביחוד בארץ. {0168-31} ב5:00- ביררתי עם מ. גורדון את פעולת מרכז הנוער. ב6:30- שיחה עם הרצפלד על הנקודות החדשות: בית עפא, יערות הכרמל, נקודות הצפון. בערב שיחה עם משה, קפלן וג'וזף על התגוננות כלכלית ותגבורת עצמאות הישוב. --------------------------- קיבלתי מהועד הלאומי דין וחשבון על מצב פליטי האניה "אסטיר" שהעברו למחנה ההסגר לסרפנד. ביקרה אותם עובדת סוציאלית ד'ר רות יפה מראשון לציון, והסיפור שלה מזעזע ומחריד. היא ביקרה את המחנה ב1- ליולי ומצאה "400 איש ערומים למחצה, נשים רבות, ילדות קטנים, בוגרים וזקנים. נשים צעירות בעלות שערות שיבה ופניהן פני זקנות. רואים פנים רבים קטנים מן הרגיל, ששומן ובשר נעלמו מהם והעור בלבד כיסה את העצמות הבולטות. אנשים רבים חולים. כ50- איש שכבו בחום גבוה ללא כל טיפול רפואי. יתר האנשים כה חלשים, שאינם מסוגלים לקום ולהתהלך על רגליהם. באוכל שהגישו להם לא נגעו כי נגמלו כבר ממנו. בזמן ביקורי התעלפו 8 אנשים התעלפות ממושכת. מסרו לי שמקרי התעלפות הם רבים. כל אדם שנסיתי להכנס אתו בשיחה התחיל בוכה והיה מסוגל לדבר רק כשנרגע. כולם כאחד מספרים על היסורים הנוראים שעינו אותם באניה והמתוארים בפרטי-כל המצורף. מספרים שהיו נשים באניה שהכריחו אותן לשכב עם אנשי ההנהלה בכדי להשיג פרוסת לחם עבור ילדיהן. צעירות רבות עברו לביתר תחת לחץ בכדי להקל עליהן במקצת את קשי החיים באניה. הובטח להם כי האניה תהיה בדרך, עד לפריקתה, לא יותר משבועיים. אף אחד מהאנשים הנמצאים במחנה אינו מביע שמחה על שהגיע לארץ-ישראל, אף אחד מהם אינו מרגיש ומעריך את הבטחון שימצא בארץ. האנשים הם אדישים לכל דבר, פניהם ללא כל ביטוי וללא רגש תודה. הם מתהלכים באבטומטים. הנשים מתפשטות לפני החיילים האנגלים ומתרחצות ערומות כמעט ללא רגש אפקט ובושה. זיקת החיים נעלמה מהם וכשהבאנו להם בגדים אף לא ניגשו לקבלם מאתנו. האנשים נחרבו בנפשם כליל. באו שבורים והרוסים בגופם ונפשם על ידי הטירור באניה "אסטיר"." {0168-32} ב4- ליולי שוחחה אותה ד'ר רות יפה עם אחדים מפליטי האניה "אסטיר", שיצאה מרומניה ביום 17.3.39 - וזהו סיפור הזוועה: "היינו 700 איש באניה. מהם 423 יוצאי דאנציג, בלתי מפלגתיים, והשאר רומנים, הונגרים, בולגרים ויוצאי ארצות שונות אחרות, שהשתייכו למפלגה הרביזיוניסטית. קהילת דאנציג אירגנה את עליתנו. היא התקשרה עם משרד העליה ושלחה את העולים לרומניה לנמל רמי במקום שחיכתה האניה. הוצאות הנסיעה היו 700 גולדן, ז.א. כ30- לא'י לכל נפש. את הסכום הזה שילמו העולים, ובמקרים של עולים מחוסרי יכולת - שילמה עבורם קהילת דאנציג עצמה. המלחים עובדי האניה היו יוונים וההנהלה התכנית - יהודית רביזיוניסטית. תחילה היו שני מחנות: יוצאי דאנציג הבלתי מפלגתיים ויוצאי הארצות השונות שהיו ברובם חברי המפלגה הרביזיוניטסית ובחלקם השתייכו למפלגה זו מתוך אופורטוניזם. ההנהלה הזאת שלטה שלטון טירוריסטי על הנוסעים. ביום השני לנסיעתנו קרה ואחד הנוסעים מאנשי דאגציג התרחץ במים מתוקים, כעונש על כך - הרעיבו באותו יום את כל אנשי דאנציג. אסור היה להשתמט במלה "שלום". המלה הדרושה במקומה היתה "תל-חי", כל מי שעבר על איסור זה, או מי שזימר שיר פוליטי אנטי- רביזיוניסטי - נענש קשה. האיש הנ'ל נקשר בכבלים ברגליו ונתלה על תורן האניה כשידיו מורמות למעלה, במצב זה תלה לפחות במשך שעה תמימה. כל יום נענשו בדרך זו מספר אגנשם, נשים ואפילו זקנים. מי שסרב לתת אינפורמציות על איזה שהם מעשים, או מי שהכחיש מעשה שהיה - קשרו את ידיו בכבלים עד זוב דם ומי שלא יכול היה לעמוד בפני יסורים אלה "הודה" סוף סוף על כל מה שרצו המענים לשמוע מפיו. כל כך הרביצו להם בפניהם מכות רצח. יש לציין כי כל העונשים הללו לא באו על מעשי פשע אלא על דברים של מה בכך. עונש כזה נענש גם אותו אדם שלקח מספר חתיכות סוכר. מי שהתנגד לטירור זה בכוח קשרו את ידיו ורגליו בכבלים, סתמו את פיו והשליכוהו לתחתית האניה, ואף איימו עליו שירו בו וישליכוהו הימה. {0168-33} המזון לא היה מספיק בהחלט. בכסף שהצליחו האנשים להבריח מארצם היו נאלצים לקנות במחיר יקר אוכל מהנהלת האניה, למרות ששילמו עבור המזון למפרע. הרביזיוניסטים קיבלו במשך כל הזמן כלכלה יותר טובה באיכותה וכמותה, אף אם היה בנמצא לחם טרי לא זכינו לקבלו והאכילו אותנו רק ב"לחם אניה" קשה וישן. החפצים וצרכי המזון שנתקבלו במשך כל זמן נסיעתנו מהקרירות היהודיות בארצות שונות התחלקו בינינו רק בתחילת הנסיעה וגם אז רק בחלקם. בהמשך הנסיעה לא זכינו לקבל שום דבר, אנו אנשי דאנציג, נאלצנו לקנות במחיר יקר מההנהלה את התרומות שקיבלו מאחינו ביון וארצות אחרות, וכשלא הספקנו לקנות, חילקה ההנהלה את החפצים בין חבריה (הרביזיוניסטים) ואת השאר מכרה בנמלים שעגנו. שני הימים האחרונים היו הקשים והגרועים ביותר. 700 איש נאלצו לעבור לאניה שיכלה להכיל 200 איש בלבד. 25 ביתרים מזוינים באקדוחים ושוטרים שמרו על "הסדר"" הם דחפו את האנשים באכזריות ובכוח כחיות טרף לתוך האניה הקטנה, הכו אותם במגלבים ומי שלא רצה להכנס נענש קשה. הסירה היתה בת 3 קומות. שתי הקומות התחתונות היו מחוסרי אור ואויר לחלוטין. הן היו נמוכות עד כדי כך שהאנשים בישיבתם פגעו בראשם בתקרה, הקומה העליונה בלבד היתה ראויה לאכן אנשים, ובה סודרו אנשי הביתר, למטה הוכנסו נשים, ילדים וזקנים. הכניסו אותם שם בצעקות. ביום האחרון וביום שקדם לו לא קבלנו אכל ומים לחלוטין. רק האנשים שישבו למעלה קיבלו כלכלה מספקת. האיניציאטור של הסירוריסטים היה אדם בשם יואכימסון. הוא נאם בכל יום נאומים פוליטיים וכולנו היינו נאלצים לשמוע אותם. המפקד והמנהל התכנית היה אדם בשם משה, כלתו דורה, בחורה יפה מרומניה, בת 17 שנה השפיעה עליו בכיוון האכזרי ביותר. בהשפעתה הוא הרע לנוסעים עד הגבול האפשרי. המוציא לפועל היה אדם בשם זונדרלינג, אדם גבה קומה ובריא. הוא הוציא לפועל את הענשים הקשים ביותר: הכה, אסר וקשר בכבלים. ההנהלה הזאת נעשרה ע'י קבוצה בת 20 איש בערך, ביניהם היו: ברוך פריץ, שפירא גרינברג. ב1.5.39- מרדנו בפעם הראשונה. קראנו לעזרת המשטרה היוונית והיא הגנה עלינו. המשטרה תפסה שני טירוריסטים ושלחה אותם חזרה {0168-34} לארצם. בפעם השניה קראנו לעזרה משטרה זרה. בפעם השלישית כשעשינו זאת - שחדה ההנהלה את המשטרה של קריטה שקשרה אותנו ארבעה-ארבעה והכתה אותנו מכות אכזריות". ------- לפי דברי קפלן מגיע הד הזוועות האלה לחו'ל וגורם ליחס שלילי מצד הציבור היהודי ל"העפלה" בכלל.