יומנים > יומן - מלא 14/07/1936

{P001} {0131-31} לונדון, 14.7.36 בעשר בבוקר ברומה, בעשר בערב בלונדון, וזה לאחר שעמדתי במילן, בפרנקפורט, בקלן, באמשטרדם, ברוטרדם - מהלך של 1928 קילומטר. מכל הנסיונות שלי באווירון היתה טיסה זו המענינת ביותר, ביחוד השעה וחצי של המעבר בשוויצריה. כחצי הדרך מרומא למילנו כיסו העננים את פני האדמה, ודומה היתה כאילו סובנה יפה יפה ועטופה גלי קצף לבן. רק זעיר שם נשקף מתחת אי ירוק ומיד נעלם. וכך עברנו על פני פירנצה מבלי לראותה. אך בהתקרבנו לברכת הפו נתבהרו פני - לא השמים, אלא האדמה, ונתגלתה צפון איטליה בירקרקותה בפורחת. הגבעות, המדרונים, העמקים והגיאיות - הכל עטוף דשא, בר, עצי פרי. אף זרת אחת אינה קרחת ובלתי מעובדת. זרמי הפו מפצלים את כל האדמה, ומגוונים את הנוף. אך זו היא רק הקדמה למה שבא אחרי מילנו. כל ההדר השופע של הררי-השלג, האגמים המבהיקים בחבלתם הירוקה, משבצות-היערות בצלעי ההרים, התהומות האפלות הרובצות בין רוכסי-סלעי מגור, הרצועות הצחורות של אשרות מתפתלות ונעלמות במדרונים תלולים, וערים וכפרים טובעים - זעירים כצעצועי- ילדים - בתוך שטיחי-עצים שנראים כגג ירוק אחד רצוף, הפרוש במרחקי העומק, ושוב אגמים וראשי צוקים ולבנת שלג וירק-יערות וצהלת-שדמות ופה ושם קומות קומות של עננים פורחים בגיא ובצלע ההר ועל ראשו - וכל זה תחתך, כשמעליך פרושים אדי תכלת ירקרקת של שמים גבוהים, רחבים רבי-אופק, ואתה טס מעל ראשי-השלג של ההרים השכובים, ואף רגע-נוסף אחד אינו דומה לחברו, ובטרם {0131-32} בלעת תמונת-הוד אחת והנה שניה דואה לקראתך, ותוך כדי מבט - איננה, כי אגם חדש נמתח מתחת והרים חדשים עוטרים אותו ומבהיק לובן שלג בנקיקיהם ויערות מוריקים, והר רודף הר וגיא מאחרי גיא מסתתר, והעין לא תשבע המראה הגדול הבורח ומתחמק וחוזר כשהוא חדש ונחבא מיד ומופיע שוב כהרף עין בלבוש מחודש של הרים ושלג וירק-ערים ותכלת אגמים ואפלת-תהומות - - - והנשימה קצרה - כאילו אין אוויר לנשום, כי האווירון ממריא על ראשי הרים בגובה של שלושת אלפים מטר ויותר, ואם כי משק המוטורים מחריש אח אזניך נדמה לך שדומית נצח נסוכה על מראה נורא-הוד זה המגמא מתחתיך כצלילי שירת קסם שאינם נשמעים אלא מרננים בלב... הנה לוקרנו בקצה "האגם הגדול" ועוד מעט - לוצרן ותיכף אחריה צוריך, ומיד קונסטנץ - וההרים נגוזים - והמישור הגבנוני של גרמניה מתגולל לפניך - ואין עוד שלג, ולא תכלת האגמים, רק שדות ירוקים וכפריםונהרות ורצועות דקות של פסי רכבת - עד בואך פרנקפורט. נמוג הקסם - ואתה זוכר רק את היטלר, וצר לך על צהלת-השדות הברוכים אשר נטמאו בצלב הקרס, ורק לאחר שאתה משאיר מאחוריך את הדוב המזדקר על שפת הריין החוצה את קלן - ומתקרב לאדמת השפלה של תעלות-הולנד אתה נושם ברווחה, וברגש יותר קל אתה יוצא בתחנות אמשטרדם ורוטרדם, לא כבפרנקפורט וקלן. בדמדומי ערב אנו עוברים את התעלה, וכשאנו מגיעים לחופי אנגליה מנצנצים כבר הכפרים והעירות באור חשמל, ולפני קרודון נחרזת האדמה המבהיקה עדיין למרות אפלולית הערב {0131-33} בירקרקותה המרגעת - מחרזות-אור אדמדמות של פרברי לונדון, ואגדת-קסמים חדשה משתרעת לאין סוף כאילו, ביפעת אורה הצומח ברקיע התחתון. נזכרתי בים-האשים של ליל ניו-יורק - לא זהו המראה בלונדון. אין כאן מחול-להבות סואן של מרקיעי-שחקים בוערים כאילו בתוך ים של אש, כבניו-יורק ושיקגו, אלא מחרזות עגולות ואלכסוניות של אורות שקטים וצנועים, מרגיעים ומלטפים על רקע של דשא ירוק זרוע ביתנים-צעצועים, שאינם מסתירים ומבליעים אלא להיפך, מבליטים ומדגישים את שפע הירק והדשא והעצים הנוהרים ביפעת האור הרך השפוך על פניהם.