יומנים > יומן - מלא 16/06/1963

{P001} {0197-233} 16.6.63 - יום א' החלטתי סופית לפרום מהממשלה ולהודיע זאת הבוקר לחברי הממשלה. כשהודעתי זאת ליצחק אמר שלא ייתכן שחברינו ישמעו זאת רק בממשלה. ביקשתיו להזמינם לחדרי חצי שעה לפחות לפני הישיבה. באו כולם (אלמוגי נמצא בחו"ל). הודעתי להם על החלטתי. אשכול ומשה דיין ואחרים טענו שהדבר לא ייתכן . אמרתי להם שזוהי אחריות כבדה, ואיני יכול לשאתה. טענו ש"העתוי" אינו טוב ביותר. אמרתי להם שהעתוי הבלתי- מוצלח גרם לכמה וכמה דחיות, אבל נוכחתי שאף פעם לא יהיה עתוי, ולא תהיה לי שעה יותר נוחה. (הבוקר גם קיבלתי התשובה של די-גול, לא כפי שרציתי, אבל כל עוד הוא ישאר בנשיאות - יבוא לעזרתנו אם יהיה צורך בכך. הוא מסביר כי הסכם פורמלי לא יישמר בסוד, ובהוודע הדבר יגביר המתיחות במזה"ת, ואם כי לא נאמר בפירוש כי הוא מתחייב לבוא לעזרתנו - הרי דבר זה משתמע מדבריו, ובמידה שאני מכיר איש זה - אין הוא רומז פל דבר מבלי שיתיחס לכך ברצינות ובנאמנות). בישיבה הציג יגאל השאלה שקראתי עליה ב"חרות" בבוקר - וברור שעתון זה לא חזה מראש השאלה על פי "רוח הקודש." הסברתי למה מתאמנים עשרות אחדות של חיילים בגרמניה - בנשק שישנו רק שם (נשק ג.מ. ונשק נ.ט.). בסוף הישיבה הודעתי שמתוך צרכים אישיים אני מוכרח להתפטר, ושום בעיה ממלכתית או מאורע כל שהוא לא גרם לכך, ואני מצטער על שהתפטרותי לפי החוק גוררת {0197-234} - 2 - 16.6.63 אתה התפטרות הממשלה כולה. ביקשתי מהחברים שיקיימו הקואליציה הזאת ויעשו מאמץ להגיש בראשית השבוע הבא ממשלה חדשה לכנסת. הבעתי תודתי לחברי המםשלה ולכל אלה שהיו חברי ממשלה משאר המפלגות מאז קום המדינה - על האמון ההדדי ושתוף הפעולה שהיו לברכה למדינה והבעתי תקוותי שאלה יימשכו. אחרי הישיבה דיבר אתי יגאל שלפחות עלי להישאר שר בטחון (איני בטוח שאמר זאת בכנות) והביע תימהון על הפתאומיות. אמרתי לו שבאחת השיחות אמרתי זאת לישראל ויש בדעתי להמשיך בשיחות על איחוד. לפני גמר הישיבה ביקשתי מחברי הממשלה שיתנו לי חופש עד שתוקם ממשלה חדשה, כי אין בדעתי להמשיך בעבודה בממשלה. הם הגידו שיתנו לי חופש כמה שארצה, ובלבד שאדחה את ההתפטרות. הודעתי שאחרי הארוחה אצל הנשיא (להיום הוזמנו כל חברי וממשלה ונשיהם לארוחת צהרים אצל הנשיא בצריף), ולכן החופש אקבל רק לאחר ההתפטרות. הישיבה נגמרה בהקדם, ובנדור הביא לי חבילה של מכתבים לראשי הממשלות לחתימה. מסרתי בישיבה תוכן תשובתו של די-גול. בארוחה כבר ידע שזר על החלטתי, אבל הגשתי לו מכתבי רק בגמר הארוחה, כי חפצתי לאכול אצלו הפעם כחבר הממשלה. לאחר הארוחה יעצתי לו להזמין מיד הסיעות ולהטיל על אשכול הקמת ממשלה חדשה. גם קדיש לוז ורעיתו נוכחו בארוחה והגשתי לו התפטרותי מהכנסת. בעצם קיבלתי החלטה זו לפני כשנתיים וחצי {0197-235} - 3 - 16.6.63 כשהעיט הצבוע הצליח לגייס כל המפלגות נגדנו, אך חששתי אז מהריסת המפלגה אם אתפטר בזמן ההוא, והתפטרתי אז למען הביא לידי התפטרות הממשלה על הפרת יסודות הצדק בועדת השבעה שליכדה סביבה כל המפלגות האחרות, גם בקואליציה וגם באופוזיציה . חוסר ראיית הנולד גם של אשכול וגם של גולדה הביאו לערעור אשיות התנועה ולהקמת קואליציה של סחיטה - כי כל אחד משני המיעוטים (אחה"ע ומפד"ל) יכול לערער הממשלה, בניגוד לדעתי להכניס לממשלה "מועדון הארבעה" (אחה"ע: מפד"ל, מפ"ם וליברלים) שמספרם יחד היה כמספר נבחרי המפלגה, אבל צרוף זה היה מונע סחיטות, כי הקואליציה היתה מונה 92 חברים, ושום מפלגה מהמועדון לא היתה יכולה לערער הממשלה, והיינו מובטחים שבשאלות משקיות וחברתיות לא תתקבל שום החלטה בניגוד לצרכי הפועלים, ובמדיניות חוץ ובטחון לא תתקבל שום החלטה "שמאלנית." הליברלים החלו להידרדר בגלל הישארותם באופוזיציה, ואם כי הרוב היה נגד איחוד עם "חירות" - התקרבו יותר ויותר לחירות וגם מפ"ם סייעה ל"חירות," וה"מנהיג" הרגיש שכוחו הולך וגדל וחוצפתו גדלה, ובאלמות החל להשתלט על הכנסת, כפי שהוכח בוויכוח על מדיניות חוץ, והשערוריה שעוררו (בלי רגימת אבנים על-ידי אספסוף מבחוץ הפעם) רכזה סביבם את מפ"ם והליברלים, וגם בשאלת מדענים גרמנים (כשעדיין ישבתי בטבריה) נתקבלה לא החלטה פשוטה שמקבלים לשימת-לב הודעת שרת החוץ - אלא החלטה ש"חירות" נתנה לה הסכמתה, ורק עוור {0197-236} - 4 - 16.6.65 (וכאלה רבים בתוכנו, בתוך אחה"ע ועוד יותר במפ"ם) אינו רואה ראשית השתלטות "המנהיג," ובאופן טבעי גדלה חוצפתו והדפיס מחדש נאום שלו מלפני ארבע שנים שהוכתר באותיות לבנה: "את הנורא במעשים עשית - דמי הקיים שפכת" . - זמני החפשי לאחר הצהרים הקדשתי לעריכת שני הפרקים של אהרוני על ימי בית ראשון. לפנות ערב הודיעו לי שיצחק רבין ומאיר עמית באו לראותי. התחיל יצחק : נדהם ממה ששמע וראה חובה לעצמו להודיע על התפטרותי לאלופי הפיקוד בצפון, בדרום ובמרכז ובחיל הים. אין הצבא מתערב במדיניות, ואינו מהווה גורם ואסור לו ללחוץ. אבל כולם נדהמו. יוחאי אמר לו שזה אסון. כולם שמעו על ההתפטרות בחרדה ובהשתוממות. הוא רואה בכך אסון. שלוש השנים הבאות יהיו אולי הקריטיות ביותר- [ ח ס ו י ] [ ח ס ו י ] תיתכן אחדות עמי ערב, ונעמוד בפני מלחמה מסכנת קיומנו, והוא חושש שבלעדי יהיה קשה מאוד לצבא. יאבדו כל אמון. מאיר הוסיף : שהוא אולי יותר מאחרים מבין לרוחי. הוא רואה מה שנתבשל, אבל הוא חושש מאוד שהעתוי אינו מתאים. יצחק חזר ושאל מה קרה ואיך יתכן להשאיר הצבא. כל שאר החברים כמוהו אינם רואים איך אפשר בלעדי - אי-אפשר. כל האלופים אמרו שלא יתכן הדבר. דבריו נגעו עמוק ללבי, ובקושי החנקתי רגשותי ודמעותי. סיפרתי להם על שתי הפגישות טהיו לי בשבוע שעבר: במדרשה הצבאית כשאחד הקצינים שאל מה לעשות {0197-237} - 5 - 16.6.63 נגד העובדה שכל הטובים אינם נשארים בצבא הקבע,ורק אלה שאינם יכולים ללמוד או לקבל משרה יותר טובה נשארים, באופן שבצבא הקבע יהיו רק הגרועים. ואותו דבר שמעתי כעבור יומיים מקבוצת מנהלי בתי-ספר תיכונים - ביחס למורים: שרק הגרועים הולכים להוראה ורמת החינוך תרד פלאים. הסברתי למורים, כי בלי שנוי הרוח בעם כולו - לא ייטב המצב, ולשנוי הרוח בעם מסוגלת להביא רק אחדות הכוחות החלוציים - אחדות שלוש המפלגות שיסתערו על הדור הצעיר ועל האינטליגנציה. יצחק אמר: אבל מה יהיה עכשיו על הצבא - ומה גרם לצעד שלי - אמרתי לו שאין דבר יותר יקר לי מהצבא, לא מפני שאני מיליטריסט - יצחק העיר מיד: גם אנו לא מיליטריסטים, - אלא מפני שזהו הגוף החלוצי ביותר בעם, ולא רק מעוז הבטחון, אם כי זה העיקר, - אבל איני יכול מסיבות שאינן נוגעות לצבא להמשיך. - לפני בואם טלפן לי ד"ר יוסף: אם נגזר עלי להתפטר - אשאר במשרד הבטחון, מבלי להיות חבר בכנסת או בממשלה. אמרתי לו שלא אוכל לשוחח על ענין זה בטלפון. טלפן גם ברקת וביקש לכנס הלשכה הערב - אמרתי שבענין שאני מבין למה הוא רומז אין תועלת בכנוס הלשכה. חוששי שגם הליברלים יתנו יד עכשיו ל"חירות" להתעלם מהסכנה המצרית, וינסו להעמיד את גרמניה כשונא העיקרי של ישראל. אין זה מן הנמנע שגם אחה"צ תיתן יד - ובוודאי מפ"ם ומק"י - להסטה מסוכנת זו, ואיני בטוח אפילו שגם גולדה לא תיגרר אחרי תמרון זה. [ ח ס ו י ] {0197-238} - 6 - 16.6.65 [ ח ס ו י ] [ ח ס ו י ]