יומנים > יומן - מלא 24/06/1937

{P001} {0185-182} (99-81 נשלחו ב- 25.6.1937). משה - לונדון, 24.6.1937. גם בלי התנצלותך במכתבך ידעתי כמה עמוס אתה עבודה - עדים יומניך - ולא התפלאתי כלל שאינך כותב לי במיוחד. מסירת מברקי להנהלה היה בה מן ההכרח, ולא חשבתי פה אף רגע שדבר זה לא ימסר להנהלה. איני מצטער כלל על "הסערה" - הוויכוח הזה אין להימנע ממנו, וטוב שהחל במקרה זה, שבו אפילו חיים הוא כמעט בסדר גמור. אילו היה יותר זהיר היה צריך להוסיף מלים אחדות על התנגדות הלנועה והיה יכול לציין את החלטות הוה"פ - ואז היה לגמרי בסדר. אולם לגוף הענין נעשתה פעולה זו בהחלט בהתאם להוראות הוה"פ - כמו שהסברת בישיבת הוה"פ וכמו שנסיתי להסביר במכתבי הארוך להנהלה. "הגנוז" הקודם שלי היה מכוון לירושלים, אבל איני מצטער אם אתה כללת גם תל-אביב בגניזה. עם כל התנגדותי לעמדתו הפוליטית של אוסישקין, אני רואה בסיפוק רב שהוא מתנהג גם עכשיו בלויאליות רבה, ובכמה שמיחותי עם חיים עמדתי על התנהגותו היפה והאחראית של א-ן, ונדמה לי, שגם חיים יודע להעריך גילוי זה. אני מקבל את קושיותיך החוזרות ביחס לחששות {P002} {0185-183} שהבעתי לא פעם ביומני. אם תבדוק את יומני במטודים של "בקורת המקרא" תמצא אולי בנקל גם סתירות ותוכל להוכיח שיומן זה נכתב בעצם על-ידי אנשים שונים שחיו בתקופות שונות. אני רושם לפעמים הרהורי-לבי - והם כבדים לרוב - ביומני. אבל אינו דומה הרהור ביומן למברק. כשמצאת לנחוץ להזהירנו בכל חומר הלשון במברק מיוחד - קשה היה לי לרדת לסוף דעתך. אין מבריקים אלא לשם הלכה למעשה, אם כי לא אקבול גם על הרהורים טלגרפיים. אולם הפעם אני רוצה - אני רואה צורך וחובה בכך - לחזור לטענה שרשמתי ביומני (עמוד 59-60) לאחר קבל מברקך על ראיונך עם הנציב ביום 15.6.1937. הבוקר קבלתי את פרשת השיחה - ועלי לחזור לאותו ענין. כל הארגומנטציה שלך בעמוד 7 של השיחה היא לדעתי אנטי-ציונית מבחינה הגיונית, ומה שבעיני גרוע מזיקה מבחינה פוליטית. לשם בחירות אניח רגע ששנינו מתנגדים בהחלט ובכל התנאים לחלוקה. ואתה רוצה להשפיע על הנציב שיתנגד אף הוא. מה אתה אומר לו? שהחלוקה תרבה צרות לאנגליה, מפני שהערבים אשר יעמדו תחת שלטון יהודי ימרדו, ולממשלה האנגלית יהיו צרות קודם-כל מערביי א"י, ושנית - מהמדינות הערביות השכנות. אם להניח שדבר זה נכון - לדעתי אין זה מוכרח, אין זה אפילו קרוב לודאי - אם כי אני מודה שזה אפשרי, - מהי המסקנה ההגיונית, הפוליטית? אתה אמנם מסיק מסקנה ציונית, והיא: עליה יהודית מוגדלת - ובכל הארץ. אבל מי שיקבל את {P003} {0185-184} את הנחתך הראשונה אינו מחוייב ואינו גם יכול לקבל את מסקנתך. יען כי אם הערבים ימרדו כשיעמדו תחת שלטון יהודי, ולעזרתך יבוא ערביי חוץ, ועל אנגליה משום-כך להימנע ממדיניות הגוררת אחריה מרד ערבי בארץ ועזרה ערבית בחו"ל - קל-וחומר שאין אנגליה יכולה להרשות עליה - ועליה מוגדלת (הרי אין אתה מציע כמגנס או כבוורבורג עליה מצומצמת שתבטיח רוב ערבי לעולמים), אשר תביא בהכרח ובוודאות מטמטית לשלטון יהודי בכל הארץ ותעמיד מספר עוד יותר גדול של ערבים ושטח ערבי יותר רחב תחת שלטון יהודי. האמר: שלטון זה יבוא רק בעתיד. אבל אין זה סוד לא לך ולא לנציג ולא לשום ילד אפילו, שהערבים יודעים כבר את החשבון ואת ההשתלשלות ואת התוצאות המוכרחות מעליה רחבה - והם כבר עכשיו מורדים נגדם ומגייסים עזרת המדינות הערביות. תאמר: עליה זו תעשה תחת מנדט בריטי ולא תחת ממשלה יהודית,] אבל איזה ערבי טיפש מאמין בנצחיות המנדט ואיזה ערבי תמים מניח שלאחר שהיהודים יהיו לרוב בארץ - ישלימו עם שלטון אנגלי? המסקנה היחידה שיש להסיק מהנחתך - אם אין הנחות אחרות לסתירה - היא לא חלוקה אמנם - אבל הספקה גמורה של העליה או עליה קטנה כזו (קטנה לא מסיבות או אמתלאות כלכליות, כמו ברגע זה - אלא קטנה על-פי גזרה פוליטית שתיקבע יסוד למדיניות האר"ית) שתשקיט לגמרי את פחד הערבים. ואין לי כל ספק שזוהי המסקנה שהוכרח לעשות כל אנגלי אם הוא יקבל את הנחתך כשיקול היחיד או העיקרי שצריך לקבוע את {P004} {0185-185} מדיניותה של אנגליה בארץ. ואתה יודע כמוני שווקופו- ולא רק הוא - מסוגל להסיק בעצמו מסקנות מדברינו, והוא עלול להשתמש בארגומנטים שלנו - נגד המסקנות שלנו. הנימוק שלךם הוא נימוק טוב נגד המשכת פעולתנו בארץ - אבל מה ענינו דווקא לחלוקה? בוויכוח בתוכנו אפשר להשתמש בנימוק זה - אם כי אני שולל את הגיונו הפנימי - אבל לבוא בנימוק כזה לאנגלי, ועוד לנציב אנגלי, ונציג המתנגד לנו (וודאי לא תחלוק עלי אם אקבע שווקופו הוא עכשיו המתנגד החריף ביותר לציונות, כפי שאנו מבינים אותה, אם כי אינו חייב לראותו כשונא ישראל) - יש בכך משגה כבד לדעתי. הנימוק הציוני (כלפי אנגליה) נגד חלוקה הוא התחייבות אנגליה לסייע להקמת בית-לאומי בא"י, ולא על חוף-הים, שבחלוקה יש סתירה למנדט, שבשטח מצומצם אין אפשרות לפתור שאלת העם היהודי אפילו באותה המידה שנתכוונה נותני הצהרת בלפור, וכדומה. אולם התנגדות הערבים - אנגליה חייבת לעמוד בפניה ולדכא אותה או למנעה. כל שידול מעורר התנגדות ערבית - ומשום-כך אמרו לפני שנה לא לתת לנו שידול. אולם נימוקך, לא רק שהוא אנטי-ציוני ומביא בהכרח הגיוני למסקנה הפוכה משלך - אלא הוא כוזב ביסודו לדעתי. {P005} {0185-186} אני שואל את עצמי: אילו הייתי ערבי, וערבי בכל הכרה לאומית פוליטית, שאינו מוכן לתפשר לא עם העובדה הקיימת ועוד פחות עם האפשרות של יצירת עובדות ציוניות נוספות, אלא מתגייס לקרב, מרד בין שאנצח ובין שלא אנצח - כלום הייתי מתנגד ונלחם ומורד פחות נגד המשכת עליה יהודית בהתאם לעקרון יכולת הקליטה הכלכלית מאשר נגד חלוקה? הייתי ודאי נלחם גם נגד חלוקה, כי היא מעבירה חלק מארצו לרשות היהודים, אבל ביתר שאת וביתר מרירות ויאוש הייתי מתקומם נגד עליה העתידה למסור כל הארץ וכל תושביה הערבים לשלטון יהודי. איזה ערבי אינו יודע חשבון ואינו מבין שעליה של ששים אלף לשנה פירושה מדינה יהודית בכל ארץ ישראל? ואילו הייתי מועמד לפני שתי ברירות גזורות ועלי להיכנע לאחת מהן הייתי - בתור ערבי - בלי-ספק בוחר בחלוקה כרע במיעוטו. אין זה ניתוח הגיוני בלבד - זוהי מציאות. לא תמצא אולי אפילו ערבי אחד, וודאי לחא אף עסקן ומנהיג ערבי אחד שיסכים בגלוי או בסתר לעליה המונית יהודית, אבל מוצא אתה לא מעט ערבים שיסכימו לחלוקה. ומשום-כך אפילו מבחינה אנגלית אין נימוקך נכון, כי האנגלי יודע שכאן יפגוש בהתנגדות ערבית יותר קטנה מאשר בהמשכת העליה, וזוהי הסיבה הפשוטה והבלתי - מפוקפקת של דו"ד הועדה המלכותית, שעשתה חשבון אנגלי זה, והציע חלוקה, {P006} {0185-187} כי גם מבחינה אנגלית זהו הרע במיעוטו - מפני שמבחינה ערבית זהו הרע במיעוטו. כל זה כמובן אינו קובע את עמדתנו אנו. כמו שלערבים יש החשבון שלהם ולאנגלים החשבון שלהם - יש לנו חשבוננו אנו. ואילו הייתי מתנגד לחלוקה מסוגו של אוסישקין, לא הייתי מתענין אם זה יותר טוב או יותר רע לאנגליה. אם אתה כמוני מקבל חלוקה (בתנאים ידועים) - אין החששות שבטאת במברקך חששות. אנגליה לא תקיים החלטותיה? בשום סידור אין לנו ערובה שתקיים החלטותיה. אבל פחות מכל - יש מקום לחשש זה לגבי חלוקה. מדוע לא קיימה אנגליה את הצהרת בלפור? כמובן שהגורם הראשוני היה - יחס הערבים. אבל מדוע יכלה התנגדות הערבים להביא את אנגליה להתכחשות להתחייבויותיה? מפני שההתחייבויות היו סתומות, ניתנות לכמה פירושים. היכן נאמר: עליה גדולה? וגם אם נאמר: לפי עקרון יכולת הקליטה - מי קובע יכולת זו? וודאי לא ניתן הדבר ליהודים. זה ענינה של הממשלה. בהפרת המנדט למעשה לא הור המנדט להלכה - כי ההלכה יש לה פנים לכאן ופנים לכאן. אבל אם נניח - לפי - שעה אין זו אלא הנחה משוערת, כל זמן שלא ראיתי הדברים שחור על גבי לבן - שנאמר בדו"ח ובהחלטת הממשלה שגבול המדינה היהודית יהיה הלבנון אין זה כל-כך קל לאנגליה לחזור אחר-כך מדבר ברור ומסויים זה. איני אומר שזה נמנע בהחלט. אין החלטות בהיסטוריה. אבל אני אומר שזה קשה מאוד, ואילו {P007} {0185-188} הייתי בטוח שבדו"ח נאמר מה שסיפר לי חיים - הייתי מקבל עובדה זו כגורם קובע בשיקולי בעד או נגד. כשיקבלעו גבולין שנמצא אותם לראויים להסכמה לא ישפיע עלי שום חשש שמה תתחכט אנגליה בעקבות מרד ערבי. מקום התורפה "בתוכנית" אני רואה בשני דברים: א) בתקופת- מעבר, ב) במחלטה לא ברורה ולא מסויימת על הגבולות והסמכות של המדינה העברית. ומושם-כך לדעתי אין לקבל שום "תוכנית", אם אין אנו מקבלים מיד שלטון על העליה ואם התחום של מדינתנו אינו קבוע מראש. אבל זה פרק אמר - שפגיע שעתו כשהיה לפנינו מדו"ח של הועדה. ------------------- עוד מעט תתקיים ישיבה בביתו של הנרי לדון על תכסיסנו בימים הקרובים. כשאפנה יש בדעתי לכתוב למרכז באופן מפורט איך אני רואה את המצב ומה הן השאלות הכרוכות ב"תוכנית". לפי-שעה אני רואה את הפועלה הפוליטית האמתית בכיבוש נקודות חדשות. שאלת הגבולין לא תפתר כל-כך מהר - וכל מה שנרבה עכשיו בישובים חדשים אנו מגדילים את סיכויינו. חזקו ואמץ, ד.ב.ג.