יומנים > יומן - מלא 02/09/1930

{P001} {0103-38} ט' באלול 2 בספטמבר יום ג' בשש ננעלה ישיבת הועד האדמיניסטרטיבי. נקבעה הנהלה של שמונה: ברודצקי בלונדון, רופין, קיש ברלין מירושלם (מפיפטי ציוני), ברנרד כהן, סימון, סנטור והקסטר מסיטרא שניה. בשעת ההפסקה נתיעצה סיעתנו בדבר ההנהלה. הצעתי לצאת מהקואליציה לאחר שלא הובטח הביסוס אפילו, וגם סעיפי העליה. ההכשרה והתרבות אינם בטוחים בהחלט, ביחוד לאחר הכשלונות של הסוכנות במשך כל השנה. דעה זו נדחתה כמעט על-ידי כל החברים. אז הצעתי שנוכל להשתתף רק בתנאי ששני חברינו ישארו - בין שאחד ישאר בהנהלה והשני במחלקה ובין ששניהם ישארו במחלקות, בתנאי קודם שרופין נשאר בהנהלה. {0103-39} דעה זו נתקבלה. אולם דרישה זו לא נתקבלה ע"י הציונים, ולמעשה יצא שהושלכנו מההנהלה, מבלי שויצמן יזכיר אפילו בנאום הנעילה שלו אף מלה על חברי השמאל שיוצאים. בארץ קם רעש לרגל ידיעות מסולפות שקבלו מיט"א בדבר הוכוח הפוליטי. ערבבו את הענין עם ראיון ורבורג אצל פספילד נתקבלו טלגרמות מלאות דאגה מהוה"פ, מברל מהוה"ל. שלחתי בצהרים טלגרמה זו לעובדים: "בגמר הוכוח בוה"פ הביע חיים תקוה לרוב אבל התנגד למדינה. נתעורר רעש. קוון הציע שוה"פ לא יסכים לדברי חיים. גרינבוים ומזדחי תקפו. בן-גוריון הצהיר עמדת אגף העבודה, שנשלחה לכם בדואר. חיים הסביר כוונתו בתקופה הקרובה ושוב 500.000 שיסול דרך למיליונים. מזרחי דרש מדינה. חיים המחלק. סוקולוב הצהיר בשם הנה"ל וויצמן הזדהות תשובת סקר בועדת החקירה בשאלת הרוב. וה"פ אישר זאת ברוב עצום ודרש מויצמן להמשיך. אין כל קשר לראיון פספילד ורבורג. אחרי דברי ורבורג לא קרה כלום. ידיעות סטא מטעות. תודיעו לועד הלאומי". בהצבעת התקציב היתה מלחמה מועילה ומאלפת מצדנו. ועדת התקציב של הסוכנות, בניגוד לועדת התקציב של הוה"פ, מחקה תקציב וה"ת, הקציבה רק 3.000 להכשרה וקיצצה תקציב העליה, והציעה להתישבות רק 94 אלפים ועוד 120 אלף לכשירחיב. גם הציונים הצביעו בעד תקציב זה ובתוכם גם טברסקי. החלטנו להצביע נגד התקציב אם הצעותינו לא תתקבלנה, בפלנום הכנסנו הצעה לקבוע 3.200 לוה"ת ולהגדיל תקציב עליה והכשרה בשבעת אלפים בערך, ואת הסכום הזה לקחת מקמוצים {0103-40} באדמיניסטרציה (8-10%). כשהדבר עמד למנין - הודיע ורבורג שזה נפל, אם כי 10 הצביעו בעד 1 - 9 נגד. הצביעו שנית. נוספו קולות של בלתי ציונים ע"י הפרוכסי. אולם הבלתי-ציונים עשו הפסקה להתיעץ בדבר, כי דברינו (דברו קפלן ורובשוב) השפיעו עליהם. מקודם הציעו לקבל הצעתנו "לפי מדת האפשרות", אולם לבסוף קבלו את הצעתנו כמו שהיא. לעומת זאת נדחתה הצעתנו השניה בדבר ההתישבות, והרצפלד הודיע שנמנענו מהצבעה בשאלת התקציב לרגל זה. סכסוך מועיל ומחנך נתעורר גם בבוקר, לרגל הצעה בדבר קריאת ישיבת הועד האדמיניסטרטיבי במקרה שהממשלה תכין תכנית הפוגעת בענינינו. ווסרמן התאונן על הציונים שהחליטו על הכל למפרע. נצטרף לתלונה גם ורבררג. נשמעו דברי רוגז. אוסישקין ורוזנבליט ענו. האחרון הודיע שלפי הקונסטיטוציה הציונית יש אפשרות של הצבעה מחייבת אם כי לא משתמשים בכך. הרוגז גדל וורבורג שאל את ויצמן מה עמדתו בשאלה זו. ויצמן ענה חריפות. כמובן שההסתדרות יש לה הרשות לבוא לסוכנות בהצעות מוכנות, וגם לחייב כל חבריה במקרה של חלוקי דעות חיוניים, אולם דוקא הלא-ציונים באו בהצעה קשורה בשאלת התקציב... מלבד אינצידנטים אלו לא הצטיינה ישיבת הוהאד"מ בוכוחים חשובים, כל ההחלטות שנתקבלו הן כמעט אידנטיות עם החלטות הוה"פ הציוני. הצליח בוכוח בפלנום רובשוב, שדבר ביום הראשון, כמתווכח ראשון. דבר לאנשי הסוכנות דברים כבושים שעשו עליהם רושם רב. הוכוח הפוליטי הגדול היה כמובן בוה"פ - וכאן קפצה שאלת המדינה היהודית. שום דבר לא הוכיח כל כך את אי-בגרות הציונים וחוסר אחריותם כווכוח זול {0103-41} זה. בדימגוגיה תפלה ומחוסרת כל אחריות הצטיינו הפעם לא הרויזיוניסטים אלא המזרחים עם פרבשטיין בראשם. ויצמן כנאום התשובה הפליט דברי שטות מיותרים לגמרי בדבר אי-אמונתו ברעיון מדינת-היהודים, שהאמין בו בסוף המלחמה. ונתלקחה מלחמה. גרינבוים ראה בדברי כפירה אלו קץ הציונות. במה נלך לעם אם המנהיג הרס את מדינת-היהודים, הוה"פ נעשה כמרקחה. כל השאלות ירדו מעל הפרק. נשתכחה גזרת העליה, נמוג המשבר הפוליטי. כל דאגות בנין הארץ הוסחו מעל הלב, פחד הערבים ירד, גנף ולונדון נמחקו כליל - מי יתננו מדינה - זוהי השאלה הבוערת. ברלין הצהיר בשם המזרחי שהכפירה במדינת היהודים היא כפירה בעיקר ופוגעת בקדשי ישראל. קוון - האנגלי - הכניס הצעה שהוה"פ יכריז שאינו תמים דעה את ויצמן, ומצהיר על מדינת היהודים כעיקר הציונות. למחרת בערב - ביום ה' - בא ויצמן והצהיר שהוא דואג בעיקר לא למטרה הרחוקה אלא לפעולה בזמננו אנו, וכל מאמצינו צריכים להיות מכוונים להקים בארץ בדורנו ישוב בן חמש מאות אלף איש - ישוב כזה יסול הדרך למיליונים שיבואו אתריהם, אולם אין הוא מאמין במדינה, כי הערבים אף הם בארץ וזכיותיהם כזכיותינו, ולא נשתלט על הערבים. בישיבת הסיעה שלנו הצעתי שנצהיר הצהרה על עמדתנו בוכוח זה ועבדתי נוסח שנתקבל בסיעה. בתום דברי ויצמן מסרתי את ההצהרה (עברית) : "בשם אגף העבודה אני מביע את צערנו על הוכוח שנתעורר לאחר נאומו של הד"ר ויצמן אמש, אם כי לא לכל דבריו אנו מסכימים, הפועל העברי בארץ ובני בריתו בגולה התמכרו ויוסיפו {0103-42} להתמכר להגשמה המלאה של הציונות מתוך אמונה עמוקה, אשר לא נתרופפה אף פעם, ואשר שום מכשול וכוח בעולם לא יערער ולא יחליש. - ברצונו וביכלתו ההיסטורית של העם היהודי לשוב לארצו ולחדש בה חיי=קוממיות כלכליים, סוציאליים, תרבותיים וממלכתיים, בתור אומה בת-חורין שאין כל עם אחר שולט בה ואין היא שלטת בעם אחר בא"י. מתוך שאיפה כנה ונאמנה לקיים יחסי-שלום ושיתוף-פעולה בינינו ובין העם הערבי, אנו בטוחים שיש באפשרותה של א"י הלאומית של שכנינו הערבים. נלחמנו ונוסיף להלחם נגד בל נטיה המכוונת להמעטת-הדמות ולהנמכת-הקומה של חזון התקומה של העם העברי בארצו. כמו-כן נלחמנו ונוסיף להלחם נגד כל נסיון מכשיל להחליף את הפעולה המתמדת לחיזוק עמדותינו בארץ - בוכוח עקר ותפל על נוסחאות וטרמינים פוליטיים, שאינם כלולים בפרוגרמה הבזילאית, שמהקונגרס הראשון ועד היום הזה שימשה ביטוי מוסמך לתכנית הציונית. בוכוח-מלים זה אנו רואים נזק מוסרי ופוליטי לתנועתנו והתחמקות מהעול הכבד של מפעלנו בארץ. הרצון הציוני האמתי יבחן קודם כל במאמצים בלתי פוסקים לחחשת בנין הארץ, לביצור ישובנו והגדלתו ולהגנה אמיצה על זכיותינו הפוליטיות. רק באלה אנו רואים את הערובה הנאמנה להתגשמות המלאה של הציונות בארץ". ההצהרה נשמעה מתוך שתיקה עצורה בכל האולם הגדול, והיתה הרגשה כללית שנתבטאה העמדה הנאמנה של הציונות האחראית. הציונים הכלליים התאספו. והדעה הכללית היתה להצטרף להודעת אגף העבודה. לפי עצת מרמינסקי החליטו להציע תמצית ההצהרה כהחלטת הוה"פ. כשנודע {0103-43} לי הדבר התנגדתי לכך, כי ראיתי נזק, ביחוד בשעה זו, בהגדרות רשמיות חדשות של שאיפתנו בארץ, הם קבלו את דעתי והסתפקו בהצהרה. נתאספה ההנהלה והחלט שסוקולוב יקריא הצהרה חדשה בשאלת הרוב. במתיחות רבה נתחדשה הישיבה וסוקולוב הקריא את ההצהרה בשם ההנהלה ובשם ויצמן, כי בשאלות הרוב עומדת ההנהלה על התשובה שנתן סקר לועדת החקירה על-פי הוראת ויצמן. שטריקר קפץ וטען שסקר לא ענה על-פי הוראת ויצמן, ויצמן נתרגז וצוה להקריא את הטלגרמה שלו לסקר. נמצא שסקר באמת הוסיף על דברי ויצמן את המלים "אנו מקוים שנהיה לרוב"(בהוראת ויצמן היו רק המלים, "אין אנו בשם המזרחי שאין ההודעה מניחה את דעתם, כי הם דורשים תשובה ברורה אם ויצמן הוא בעד מדינה או לא (נתברר אחר-כך ששאלה דימגוגית זו הוצגה בניגוד להחלטת סיעת המזרחי). ויצמן נתרגז קם והודיע, שהוא רואה שאין דעתו כדעת הרוב והוא הולך, ורק יעזו ר לגמר המו"מ שמתנהל את הממשלה. סוף סוף בא המשבר המוכרח בכל קונגרס ובכל ישיבת וה"פ... המרקחה שבה... הישיבה נמשכה עד חמש בבוקר, היו וכוחים סוערים כמובן , אך בשעה שתים לא היה לי עוד כוח להשאר והלכתי לחדרי. דברו מאתנו קפלן, טברסקי, זלמן והרצפלד. דברו אחרים, כמובן. גרינבום תקף את קפלן והודיע שאין הוא מביע עמדת פועלי א"י ודעתו שונה מדעתי. זלמן ענה על זאת בעקיפין. במצב רוח זה נפתתה בבוקר (ביום ו') ישיבת הסוכנות, אולם בישיבה האחרונה במוצ"ש קמה הסערה לדממה, לאחר שהודיעו על ההחלטה שנתקבלה בישיבת הלילה, שהוה"פ מקבל את הודעת ההנהלה ודורש {0103-44} מויצמן להמשיך. ויצמן ענה בדברי פיוס והישיבה נגמרה במצב רוח לא רע.