יומנים > יומן - מלא 05/11/1929

{P001} {0082-15} ב' בחשון 5 בנובמבר יום ג' על-פי דרישה תכופה של רוטנברג נסעתי הבוקר יחד עם ברל לירושלם. רוטנברג ספר לנו על המו"מ של מגנס עם פולבי והערבים. הוא מסכים ליסוד ממשלת "לאומית" - פרלמנט ומיניסטריום אחראי - על יסודות פרופורציונליים בתנאי של הכרת המנדט מצד הערבים. לנציב יהיה זכות ויטו והשלטון הצבאי. רוטנברג דבר על לבו שלא יעשה כל צעד אחראי בענין זה, ולמרות הבטחתו נודע לר. מפי הנציב שמגנס דבר עם הנציב על ההצעה הזאת, והנציב הודיע על הדבר למשרד המושבות, מגנס רוצה להפגש עם שנינו. בשתים וחצי סרנו שנינו למגנס. הוא מקודם ספר לנו על אסירי הקומוניסטים, נוסדה לפני שנים אחדות ועדה לטפל באסירים. הוא בין חברי הועדה (גם בנטוויטש ועוד פקידים אחדים, כמו כן ערבים ונוצרים אחדים), אך עד היום לא היה פעיל. הוא בקר את הסוהר. התנאים הם נוראים. הלקו את האסירים. הבחורות שוכבות על הקרקע, עושות כל הצרכים באותו החדר. הואא רוצה להפגש עם אנשי ההסתדרות המטפלים בענין זה. אמרנו לו שיסרנו ועדה לחקור את תנאי הסוהר וכבר שלחנו תזכיר בענין זה למפלגת העבודה. אחר כך ספר לנו על מחשבותיו בשאלת הפרלמנט. זה עשר שנים שאינו אקטיבי. אין הוא פוליטיק. בימי המלחמה הוציאו אותו מההסתדרות הציונית. הוא דרש אז סוכנות, מבלי קרוא בשם הזה. לדעתו מרשל, זלצבורגר, שיף שהיו אז ועוד - הם יהודים טובים, ואם {0082-16} כי לא היו משלמי שקל היה מן הצורך למשוך אותם לעבודה. אז לא שמעו לו. הדבר השגי שדרש אז - התחשבות עם הערבים. לדעתו היה נזק רב בהצהרת בלסור. הוא הוציא אז חוברת, ודרש בשביל היהודים: חופש הגירה, חופש התישבות, חופש התפתחות קולטורית. זה היה מספיק. הצהרת בלפור הקימה את הערבים נגדנו והולידה לפני זמנה תנועה ערבית לאומית. עלינו לטפל עכשיו בילד הזה, אם טוב ואם רע. אין לבטל הצהרת בלפור, לאחר שהיא קיימת כבר עשר שנים, אולם מוכרחים לתת לערבים שלטון עצמי. כל הזמן לא התערב בארץ בשאלות פוליטיות, אך הפעם הוא מרגיש, כמו אז בימי המלחמה, שאיני רשאי לשתוק. לפני ימיםאחדים הגיעה לידו תעודה אחת = כתובה ע"י פולבי. באותו הזמן הוא עבר את ירושלם אך לא ראה אותו, הזמין אותו (או מי שהוא אחר הזמין אותו) לשוב ונפגש אתו. פולבי הוא ידיד לערבים, חבר מפלגת העבודה, לא אימפריאליסט, היה אנטי=ציוני, אך גלוי, לא כמו . אחרים. בימי המלחמה חיה ממצדדי אבן סעוד. ונגד חוסיין. התנגד לפוליטיקא של הממשלה האנגלית, אך עשה זאת בגלוי, ומפני זה פטרו אותו. הוא ידיד קרוב לאבן סעוד, והאירופי היחיד שהורשה להכנס לחגז'. הוא מאמין שאבן סעוד יאחד תחת שבטו את כל ארצות ערב. גםעירק וגם עבר=הירדן ואולי גם סוריה. מגנס כתב לו (או אמר לו) שא"י אינה שיכת לא לערבים ולא ליהודים, כי אם לעולם כולו. זוהי ארץ סואי גגדיס, ולא יתכן שהיא תעמוד תחת ממשלת מי שהוא, פולבי הסכים אתו, אך יתכן שברא קשר פדרטיבי בין א"י ובין ממלכות אבן סעוד. פולבי דבר עם הוה"פ הערבי. הם מאמינים לו, כי הם בטוחים בידידותו הנאמנה. הם מסכימים להצעתו שישאר המנדט, ויהיה חופש {0082-17} הגירה ליהודים ולערבים, לפי כשרון קליטת הארץ, בתנאי שיוסד פרלמנט וממשלה לאומית באופן פרופורציונלי. היה וכוח על הכרת השפה העברית. הערבים אמרו שהם למעשה יכירו בזכיות השפה העברית, אך אינם יכלים להכריז על כך. מגנס הציע להסתפק בהכרזה על הכרת המנדט, הכולל ממילא את השפה העברית. באחד הימים (הכול קרה בשבוע שעבר) נזדמן מגנס אצל הנציב בעניני האוניורסיטה. מגנס דרש בטחון לתלמידים ולמורים למען יוכל לחדש הלמודים. הנציב הבטיח לעשות הכל. בסוף השיחה שאל הנציב את מגנס מה דעתו על השאלה הפוליטית. הנציב חושב על עניןזה יומם ולילה והוא מתענין לשמוע את דעתו. מגנס ענה לו שאין הוא מתענין בפוליטיקא, ואם הוא רוצה דוקא לשמוע דעתו יש הרבה לדבר על זה. הנציב הפציר בו, הוא אמר לו שיש לחלק את הציונות לעניניה הכלכליים, התרבותיים, הישוביים והפוליטיים. הוא יכל לחוות דעתו על כל השאלות שעסק בהן, אך בשאלות הפוליטיות לא עסק. הנציב אמר שדוקא שאלה זו מענינת אותו. הוא ספר לו אז על דעותיו והמו"מ עם פולבי (פולבי בהיותו פה לא נפגש עם אנשי הממשלה). הנציב הקשיב בתשומת לב, ואמר: שאלה זו שייכת רק למיניסטר של המדינה. אין תפקידו של הנציב לחוות דעה, אלא להגשים הפוליטיקה של הממשלה בלונדון. אולם הוא לעצמו מסכים עם דעתו של מגנס. הוא נפגש אתו שנית ושוב שוחח אתו על הענין. פולבי לפני נסיעתו מאנגליה התראה עם וב. פולבי הוא תלמידו של וב. וב בקש ממנו לשלוח לו חוות דעתו על השאלה הפוליטית, ווב יתחשב מאוד בדעתו. {0082-18} על שאלתי ענה מגנס שאם ההסתדרות תזמין את פולבי לשיחה בשאלה זו - ודאי יענה ויבוא הנה. הוא נמצא כבר עכשיו בג'דה. מגנס מתכונן לפרסם את התעודות ואת דעתו. הוא יגיד בהקדמה שהוא מגיש את דעתו כאיש פרטי בעניוות רבה, מבלי פרטנזיה. ומבלי לדבר בשם מי שהוא. אך אינו יכל לשתוק. הוא יודע שיש שלשה גופים שהם צריכים להחליט: ההסתדרות הציונית, הועד הלאומי והסתדרות העובדים. הוא דבד עם רוטנברג, רוטנברג לא מסכים אתו. הוא הודיע (או יודיע) גם לויצמן. הוא עכשיו מדבר אתנו כעם באי-כוח ההסתדרות. לגופים האלה הפעילה - אבל הוא לא יוכל להעלים את דעותיוהוא בא בדברים גם עם ורבורג, ורבורג אינו מסכים אתו. לא יכלנו להמשיך את השיחה, כי חיינו צריכים לשוב לת"א לישיבת הוה"פ ומרכזי המפלגות בשאלה זו גופא, וגם רוטנברג . חכה לנו לפני נסיעתו לחיפה. אמרתי לו לפני הפרידה: השאלה הזאת קובעת את גורל הישוב והציונות. האחריות היא עצומה, לא רק לפעולה, כי אם נם להבעת דעה פומבית ולמו"מ פרטי. אנחנו תמימי דעה אתו בשאלת השלום וההסכם עם הערבים היא שאלה חיונית בשבילנו, וגם שאלת הכבוד ואבן-כוחן מוסרי של הציונות. אולם בפוליטיקה מעשית אולי יש בינינו חלוקי דעות, ואנחנו מבקשים ממנו שלא יעשה מעכשיו שום צעד עד שתהיה לנו אפשרות לברר אתו את השאלה באופן הכי יסודי ומקיף. לשם כך דרוש זמן הרבה יותר רב מאשר לשיחה חטופה, ועליו להקדיש לכך יום שלם. הסכים, קבענו שיבוא ביום הששי לת"א לשם כך. בררנו עם זמורא הצו החוקי של סגירת דבר בגלל פרסום הרשימה השחורה. על יסור החוקים שהראני זמוראנוכחתי שאין כל {0082-19} בסיס חוקי לפקודת הנציב. אין גם לתבוע את דבר למשפט לפי פקודת פרסום סודות הממשלה. הבעתי דעתי שאין אנו מחוייבים למלא פקודה לא חוקית ויש להוציא דבר מבלי לחכות לרשיון. זמורא הסכים אתי, אך ברל מפקפק. בינתיים נפגש רוטנברג עם בנטוויטש. זה הציע לפנות לממשלה במכתב לבאר איך הדבר הגיע אלינו ואז אולי יבוטל כל הסכסוך. לפני הפדרנו מסר לנו מגנס שתי תעודות בלתי חתומות. הראשונה בצורת מאמר, נכתב כנראה בידי פולבי, המאמר מתחיל מלגלוג ציני לא מסותר ביותר על הדבד שלאתר בוא ועדת החקירה, "היהודים והערבים יהיו עסוקים במשך חודש או חדשיים במטרה להוכיח לסיפוק עצמם שהאשמה העיקרית על מאורעות אב מוטלת על הצד השני". אין לקנא בועדה שתצטרך להסיק מסקנה ע"י ראיות סותרות זו את זו . אולם הועדה תעשה שרות חשוב בקיימה את תפקידה שני: להציע הצעות על מניעת המהומות בעתיד. הכותב אינו מעלה כלל על הדעת שיש צד שלישי שאף הוא יושב . על ספסל הנאשמים. הצד השלישי הזה הוא כנראה מזוהה לגמרי בהרגשתו של הכותב את עצמו. בעל המאמר שואל מה הוא, איפוא, הפתרון. לא יתכן פתרון המתנה את בטול הצהרת בלפור ועזיבת עמדת בריטניה בארץ. כמו כן לא יתכן פתרון המתנכר "לזכיות המשפטיות והמוסריות שאינן מוטלות בספק של הערבים". מבלי התאמת שני האינטרסים המתנגדים apparently לכאורה אין דרך אתרת לאנגליה אלא אדמיניסטרציה של מושבת כתר כמו בעבר המחזיקה את כף המאזניים של שני הצדדים הנלחמים ונשענת על כוח צבא מספיק למנוע כל התפרצות. לכך נדרש כוח צבאי הגון, אשר אינו הולם {0082-20} בהחלט את חשבונה של הממשלה האנגלית. ויש למצוא, איפוא, פתרון הערבים נשענים על הבטחות מק מהון משנת 1915, שקדמו בשנתים להצהרת בלפור, ודורשים בטול ההצהרה, עזיבת המנדט והקמת ממשלה לאומית בלתי תלויה. אולם אין לחשוב על בטול ההצהרה ואין להעלות על הדעת עזיבת המנדט. אך אין להסתלק מהקמת ממשלה לאומית. בעירק יש ממשלה לאומית מבלי בטול המנדט. מדוע לא יהיה כדבר הזה בא"י ? ממשלה זו לפי טבעה תהיה אורגניזציה רפופליקנית דימוקרטית. כל התושבים ישתתפו בה במדה שוה בהתאם למספרם. הזכיות המיותרות של היהודים ושאר המעוטים יוגנו באופן פשוט ע"י הויטו של הנציב העליון. הנציב ישמור את שלטונו על הצבא. חופש עליה לפי כשרון קליטת הארץ יקבע בתור תנאי קודם להקמת ממשלה זו. הערבים לא יתנגדו אפילו להמשכת הסוכנות היהודית להגן על אינטרסי היהודים. היהודים יקבלו באופן זה חופש להתישב בארץ כמו עד עכשיו )will realize( ויימנו מזכיות פוליטיות שוות עם שאר התושבים וישיגו שהחלום של הציונות הפוליטית לשלוט בעתיד על הארץ הקדושה הוא מת לעולם ועד. דבר זה דרוש לטובת הארץ. א"י לא תמשיך יותר את האלמנט הציוני השואף לשלטון, אולם היא תמשוך אלפי יהודים בכוח משיכה מעשית ורוחנית, בארץ מכורתם ואמונתם. אלה יבואו לארץ - בלי מחשבה להשתרר על הערבים - לשם למוד באוניוורסיטה, לפתח את תרבותם ולעבוד על אדמת מולדתם העתיקה. עם הציונות הפוליטית לא תרצה תכנית זו יש להזכירה שהצהרת בלפור ניתנה לטובת היהדות בשלמותה ולא לטובת היהודים בעלי אמביציה פוליטית. הערבים אינם אנטישמים וחיו מאות שנה בשלום {0082-21} את היהודים כמו שמעידה ההיסטוריה של עירק, סוריה ותימן. כך היה גם בימי שלטון תרכיה, וסימן לכך - מושבות היחודים שנוסדו אז. ואם אלה סבלו עכשיו מהמהומות, הרי זו רק בגלל האמביציות הפוליטיות של המהגרים הציונים החדשים. הגיע חומן להפסיק תנועה שרק אסון צרור בכנפה. ועל הממשלה הבריטית לפעול מיד... התעודה השניה מכותרת בשם "בסיס להסכם ערבי יהודי בא"י", ויש בה 15 סעיפים. 1) בא"י חיים שני העמים, ערבים ויהודים על-פי משפט ולאעל-פי חסד. 2) פלשתינה מוכרת כמדינה בלתי-תלויה, כמו עבר-הירדן. ממשלת הארץהיא דימוקרטית ורפרזנטטיבית. הנציב העליון הבריטי הוא ראש המדינה כדין המושל הכללי בדומיניונים. הוא ממנה את הקבינט, האחראי בפני הפרלמנט. בקבינט יש מיניסטרים לחקלאות, חנוך, בריאות, מסחר ותעשיה, חבור, כספים, משפט, פנים ועניני היהודים. האחרון עובד יחד עם הסוכנות היהודית והוא ב"כ הבית הלאומי בקבינט. 3) לפני הכרת אי-תלויותה של פלשתינה נכרת חוזה עם אנגליה ומעובדת קונסטיטוציה שניהם צריכים להתאשר ע"י הפרלמנט הפלשתינאי ברוב של שלשה רבעים וע"י חבר הלאומים. תקון לקונסטיה אפשרי רק ברוב של שלשה רבעים בהסכמת אנגליה ומועצת חבר הלאו מים. 4) הפרלמנט נבחר בהצבעה חשאית וישרה של כל אזרחי הארץ מבני 20 ומעלה. ועדה מיוחדה תחליט על כל שאלות הבחירה. להבחר יוכלו כל אזרחי הארץ מבני שלשים ומעלה היודעים קרוא וכתוב. {0082-22} נבחר אחד לכל 15.000 תושבים קבועים, חזק הבחירות יבטיח רפרזנטציה מתאימה של המעוטים כמו בעבר הידדן. הנציב ימנה ב"כ של הבידוים בהתאם למספרם. 5) בחוזה ובחוקה יובטח חופש הגירה ליהודים ולערבים בהתאם לכשרון הקליטה הכלכלי של הארץ, מדור העליה ימסר לועדה מרכבת מארבעה ערבים, 2 יהודים מהפרלמנט עם 3 אכספרטים לא פלשתינאים שימונו ע"י חבר הלאומים. 6) כל מהגר יוכל להיות לאזרח אחרי ישיבה בארץ של שתי שנים במשך שלוש שנים. אין ההתאזרחות תלויה בהחלטה ארביטרריה של השלטון במקרה של סרוב המתאזרח יפנה למשפם ואחר כך לנציב. 7) ערבית ועברית הן השפות הרשמיות של הארץ. שתיהן שוות בפרלמנט ובכל מחלקות הממשלה המרכזית. במחוזים ובאדמיני- סטרציה הלוקלית משתמשים בשתי הלשונות. אם במחוז יש מעוט של לא פחות מ10%-. 8) הערבים והיחודים יש להם אבטונומיה קולטורית בכל בתי הספר ובכל עניני התרבות. רשות בחה"ס של כל עם מתנהל ע"י ועדחנוך לאומי. מיניסטר החנוך רק מתאים ומפקח על הצד התכני. הקהלית המקומית תכלכל ב"ס עממיים, ועד החנוך הלאומי יכלכל בתי- ספר בינוניים, המדינה תתן עזרה כספת במקום הדרוש. חובת למוד כללית בגיל של 14-6, 9) ערבים ויהודים בני פלשתינה יכוהנו בכל משרות הממשלה לפי מספד אוכלוסיהם בשימת לב להכשרתם. לא פלשתינאים יכוהנו רק בחוזים לתקופה ידועה. זכות בכורה לבריטים. לכל מיניסטר ולכל {0082-23} מושל מחוז יהיה יועץ אנגלי בחוזה לחמש שנים שאפשר לחדשו לתקופות של חמש שנים. 10) עניני חוץ. רפרזנטציה של פלשתינא בחו"ל, בטחון כללי בתוך הארץ ועל גבוליה ימצאו לחלוטין בידי הנציב העליון בלי רשות התערבותו של הפרלמנט. 11) החוזה הפלשתינאי הבריטי יגדיר שאד הזכיות של אנגלי, ביניהן הקונסוליה האכסכלוזיבית של דרכי האויר, חבורי הרכבת והדרכים, הנמלים, השיטה הפיננסית ונתינת קונצסיות. 12) כל החוקים טעונים אשור הנציב לפני התפרסמם. האישור לא ינתן אם החוק מתנגד לחוקה או לחוזה. לפרלמנט יש במקרה זה נכוח הערעור לקבינט הבריטי, ואחר-כך - לחבר הלאומים. 13) כמו בלבנון אין בארץ דת-המדינה. יוקם חופש מלא של דתות. 14) המקומות הקדושים של הנוצרים המושלימים והיהודים הם אכסטריטוריאליים, רק הנציב אחראי על הנהלתם בפני חבר הלאומים בעזרת גופים דתיים מסוימים שיאורגנו למטרה זו, Union 15) כניסת א"י לחבר הלאומים או הצטרפותה למדינות שכנות תוחלט ברוב של 4/3 מהפרלמנט בהסכם אנגליה וחבר הלאומים. במקרה של יוניון ישארו כל העיקרים הקונסטיטוציוניים בתקפם בחור החלקה של האדמיניסטרציה האבטונומית של א"י. מלבד שתי התעודות הללו, נתן לנו לקרוא תעודה {0082-24} שלישית, הגרועה עוד הרבה מזו האחרונה, שנערכה כנראה ע"י פולבי אחרי שיחתו עם הערבים. לפנות ערב שבנו לח"א. בערב התאסף בחדרי מרכז המפלגה המאוחדת ומסרתי באופן כללי על הסכנה הפוליטית המתרקמת במו"מ של אנשים פרטים בעלי שם ובין הערבים והממשלה. הואר גס המצב הפרוע של ההנהלה הציונית. בטרם הגענו לאיזו מסקנה שהיא הודיע (באחת בלילה) שהמשטרה באח לדפוס דבר להפסיק את העתון. מהרתי לדפוס והאספה נפסקה. בדפוס מצאתי אח מקום ופיש. הוא הביא פקודה למנוע הדפסת כל עתון או חוברת עד שנראה לו רשיון לכך מהממשלה. שלחנו אנשים לחפש רשיונות לעתונים שבועיים, ובשלוש בלילה גלינו את הרשיון של ידיעות הקפאי והחלט להוציא את העתון בשם זה.