יומנים > יומן - מלא 07/10/1938

{P001} {0143-34} לונדון, 7.10.38 גאולה, עמוס, ורננה - ילדים יקרים - שלחתי היום לאמא מכתבי להנהלה הציונית, שבו נסיתי לנתח את מצבנו לאור המצב הפוליטי בעולם וביהדות. תקראו את המכתב. על מסקנתי העיקרית כתבתי רק ברמז - כי הדבר שאני מתכוון לו עושים ואין מדברים עליו, ואני מניח שאתם די חכמים להבין הרמז. הניתוח של המצב הוא די פסימי - אבל לדעתי נכון ואמתי. עלינו תמיד לראות את הדברים כמו שהם, גם אם הם מרים כמוות. הדבר הגרוע ביותר הוא מנהג בת-היענה. הסתרת העינים בחול למען המנע מראות הסכנה - אינה מעבירה את הסכנה, אלא סותמת הדרך להצלה. העובדות הן עובדות, ובמידה שהן רעות וקשות בה במידה עלינו לראותן בכל מערמיהם, ללא כל טשטוש, וללא כל חציצה. פחדנות שכלית ומוסרית אינה טובה מפחדנות גופנית. - המצב כמו שהוא הוא לא טוב, ויתכן שיורע. ואל נשלח נפשנו. ובמצב קשה יש להזהר מתרופות אליל. החזות הקשה שאני רואה במכתב ההוא יתכן - שלא תתקיים. יתכן שנבואתי השחורה תתבדה, והלואי שתתבדה. אנו עושים עכשיו כל מה שאפשר למען תתבדה. רק היום דיברנו ממשרדנו טלפונית לשלושה חלקי-תבל: אפריקה הדרומית, אמריקא הצפונית, אירופה המזרחית. טלפנו ליוהנסבורג, ניו-יורק, וורשו. הזהרנו על הסכנה ודרשנו פעולת עזרה. אנו מגייסים פה באנגליה כל ידידינו הפוליטיים בפרלמנט, בעתונות, בממשלה. בעתון אחד, מנצ'סטר גרדיין - העתון הכי הגון באירופה - כבר הופיע היום מאמר נגד התכנית העיראקית" - כלומר נגד בטיול המנדט והחלוקה והפיכת א"י למדינה ערבית.את הצהרתנו בענין זה שפרסמנו אתמול כאן וודאי קראתם היום ב"דבר". בעוד ימים אחדים יופיע מאמר מאת אחד מידידנו בטיימס - העתון הפוליטי הכי חשוב באנגליה (ובעולם). עתון זה אינו כל כך הגון כמנצ'סטר גרדיין, ואינו שומר לנו אמונים. אבל הרבה פעמים עמד לימיננו. לעתון זה יש משקל פוליטי רב. כיוונו הפוליטי הכללי הוא לא {0143-35} טוב. זהו עתון שמרני, נוטה בשנים האחרונות לנאצים, ומגין על הפוליטיקה של צמברליין שהביאה לידי רסוק ציחוסלובקיה והשלטת היטלר בכל אירופה המרכזית. גם הכתבות שלו מירושלם אינן לטובתנו. אבל מאמרי המערכת הם לרוב לטובתנו. לפני ימים אחדים הדפיס מאמר רע מאוד. אבל במערכת העתון יושב גם אחד מידידינו המכיר היטב את עניני א"י, והוא הבטיח לכתבו בימים האלה, ואם כי המאמר לא יהיה ציוני במאה אחוז - יהיה בעיקרו לטובתנו. ויש ערך רב למאמר בעתון זה. אנחנו דואגים גם לעתונים אחרים. אנו מפעילים את חברי הפרלמנט שילחצו על הממשלה, ואנו מנסים כמובן להשפיע על חברי הממשלה. מלבד הפעולה פה, באנגליה, אנו משתדלים לגייס עזרה פוליטית בחוץ. קודם כל עזרת הנשיא של ארצות הברית מאריקא. אתמול הברקנו לאמריקא קריאה לעזרה, והפעולה שם כבר החלה. מנהיגי הפולים היהודים באמריקא כבר טלגרפו למנהיגי הפועלים באנגליה. היום דיברנו טלפנוית לראשי הציונים באמריקא - ליפסקי, ווייז, בן כהן. הם הגידו לנו שכבר נתקשרו עם הבית הלבן בוושינגטון. טלפנו ליוהניסבורג (אפריקא הדרומית) שיתקשרו עם סמוטס - אחד מהשרידים המעטים שחיברו את הצהרת בלפור ועמדו כל השנים לימיננו. ויתכן שמאמצים אלה ואחרים אשר לא יפסקו יעבירו את רוע הגזרה. אבל - אין בטחון בכך. אמש הגיע הנה הנציב עליון בלווית אחד הפקידים שלו. פקיד זה אינו ידידינו, וכוחו להרע אינו קטן. גם הנציב עצמו אינו אוהב אותנו ביותר. וקשה להניח שהוא יהיה "מליץ יושר" שלנו. הלחץ של הערבים הולך וגדול היום היה צריך להפתח "הקונגרס" של ארצות ערב למען ערביי א"י, ואני חושש שמחר יהיו העתונים פה מלאים ידיעות מקונגרס זה, שבקהירו. {0143-36} יתכן מאוד שמי שהוא בממשלה בלונדון מאמץ את התנועה הערבית נגדנו. היטלר ומוסוליני וודאי שאינם מרפים את ידי הערבים. ידוע לנו וידוע לממשלה שסוכנים נאצים פועלים במרץ במצרים, בא"י, בעיראק, בסוריה ובארצות ערביות אחרות. הערבים פועלים גם בכוח עצמם. אם כי אינני מאמין שלהמונים בעיראק או במצרים נוגע במאמת ענין א"י - אבל קרבת דת ולשון ותרבות אינה מיתא זוטרתא. והרדיו, והאווירון, והמכונית והעתנות מקרבים את הארצות זו לזו. וכל עסקן ערבי שרוצה לעשות קריירה יש לו ענין להופיע כמגין ומציל הערבים בא"י. ומי יודע מה יכריע הכף? אם ההתחייבויות וההבטחות שנתנה לנו אנגליה, אם הצדק והמאור של מפעלנו בארץ, אם המצוקה האיומה של היהדות בגולה וחתירתה לחדש מולדתה העתיקה - או הפצצות והמוקשים של הכנופיות הערביות והאיומים וההשפעות של מדינות ערב הנעזרות בשנאת ישראל המתגברת בעולם. בעוד שבוע או שבועיים יחתם הדו"ח של ועדת החלוקה (יתכן שבעיקרו הוא כבר מוכן ומזומן). יש שלוש אפשריות: א) הועדה תמצא ששום תכנית חלוקה אינה "מעשית" ואינה "צודקת". שאי אפשר לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית מבלי לקפח את הערבים, או שהמדינה הערבית בלי יהודים ובלי עמק החוף לא תוכל להתקיים, או מסיבה אחרת - פוליטית, כספית, צבאית או אדמיניסטרטיבית - אי אפשר לחלק את הארץ. ב) הועדה תציע תכנית של חלוקה שאי אפשר יהיה לנו לקבלה. רבים בטוחים שמה שתציע הועדה יהיה גרוע ממה שהציעה ועדת פיל (לדעתי היתה הצעת ועדת פיל ביסודה טובה- אילו היו מגשימים גם את הטרנספר (העברת הערבים) מכל העמקים כפי שהציעה הועדה המלכותית). אם אנחנו נדחה את ההצעה - אין מי שיתמוך בה, כי הערבים מתנגדים (בגלוי בכל אופן) לכל תכנית של חלוקה, והממשלה נדמה לי לא תוציא לפועל חלוקה גם מתוך התנגדות יהודית וגם מתוך התנגדות ערבית. ג) הועדה תציע תכנית של חלוקה שאפשר יהיה לקבל. כמעט ברור שהיא לא תעמוד על תכנית פיל, אבל שנוי תכנית פיל אינו מוכרח להיות תמיד לרעה. אין כל יסוד לקוות {0143-37} שועדת החלוקה תהיה יותר ציונית מועדת פיל. לדעתי לא היתה אף ועדה אנגלית אחת שחדרה כל כך לעומק הרעיון הציוני והעריכה כל כך לעומק המפעל הציוני כועדת פיל. גם הניתוח הפוליטי שלה, ניתוח המצב בארץ, הוא לדעתי קולע ונכון ביסודו, אם כי לא הנחותיו מדויקות. אנשי ועדת החלוקה אינם מסוגלים כלל לחדירה מעמקת שנתגלתה בועדת פיל. אין גם ל"חשוד" בהם שהם ידידים לעם היהודי יותר מועדת פיל. אבל, להלכה בכל אופן, יתכן שהשינויים שהם יציעו בתכנית החלוקה יהיה לא כולם לרעתנו, ואם החיוב שבשנויים יעלה על השלילה - יש לדון בהצעתם. אבל אפשרות שלישית זו היא מסופקת מאוד. בקרב הממשלה אין בכלל כל רצון עכשיו להקים מדינה יהודית, ואם כי אין להגיד עדיין בהחלט שתכנית החלוקה ירדה כבר לגמרי מעל הפרק - הרי קרוב לוודאי שבעוד שנים שלושה שבועות נעמוד לפני עובדה שהועדה, הממשלה או אנחנו נסלק את החלוקה. מה אז? כאן יש שתי סכנות: א) שהממשלה תסתלק למעשה מכל פתרון. המצב הנוכחי ימשך. במצב הנוכחי איני מתכוון למהומות. איני מפחד מהמהומות. הפחד שלי הוא שהממשלה תהסס ותפקפק ותפסח על שניים שלושה סעיפים או יותר, ובינתים לא תהיה עליה, המצב הכלכלי יורע, היאוש במחננו יגדל, וגם הישוב וגם התנועה הציונית יסבלו הפסדים קשים. מצב זה לא יוכל להמשך הרבה זמן. כי גם הערבים לא ישקטו. מה שהם רוצים - זהו שלטון עצמי, ממשלה ערבית. וכאן אני בא לסכנה השניה : ב) מו"מ בין אנגליה והערבים על יסוד מדינה ערבית; למען הנוחות יקראו לכך לא מדינה ערבית אלא "פלשתינא עצמאית" אבל אין הבדל בין שתי אלה. עצמאות לא"י עכשיו - פירושה מדינה ערבית, כי הערבים הם יותר מרוב של שני שלישים. זוהי לכאורה הסכנה הגדולה ביותר, כי פירושה - הפסקת עליה, שיתוק ההתישבות היהודית והסגרת הישוב הקיים לידי הערבים. {0143-38} בעיני - אין סכנה זו חמורה, אם כי עכשיו אין היא דמיונית, ורבים באנגליה - לא רק בארצות ערב - חושבים על זה, ואולי חושבים על זה כמה מאנשי הממשלה האנגלית. אם נניח שהממשלה תנסה להגשים עכשיו מדינה ערבית בא"י - מוכרח הדבר הזה להביא לידי חלוקה, אם רק הישוב היהודי בארץ לא יכנע. היה זמן שכוחה של הציונות היה בעיקר בתוך העם היהודי, זאת אומרת בגולה. הישוב לא היה עדיין נושא ( סובייקט ) מדיני, אלא נשוא (אובייקט). הציונות נשענה לא על כוחנו בארץ - אלא על רצון העם בעולם. אילו היה רצון זה יותר חזק, יותר פעיל, יותר מכוון בשנים הקודמות - היה מצבינו בארץ אחר לגמרי. לא ארבע מאות אלף, אלא מליון יהודים יכלו כבר להיות בארץ (ואולי היו פורצות המהומות האלה קודם ? - בכל אופן, לא בכוח זה. כי המהומות עכשיו מתפרנסות לא רק מהתנגדות הערבים לגידולנו אלא מגורמים ומאורעות חיצוניים : איטליה, גרמניה, קרבה מלחמה ועדומה. בעצם היתה לתנועה הציונית פרוגרמה ברורה וקבועה רק בשבע השנים האחרונות, מזמן שהנהלת הענינים הפוליטיים בירושלים עברה לידינו, לידי תנועת הפועלים החלוצית, ויותר מחצי הישוב נכנס לארץ בתקופה זו. כמובן סייעו לכך גם גורמים חיצוניים, כגון השתלטות היטלר וגזרותיו. אולם גורמים אוביקטיבים בלבדם לא היו מביאים תוצאות חיוביות אילו לא היה רצון מכוון היודע להשתמש בהם ולנצל אותם. אבל אפילו בשנים אלה לא נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. ההתישבות החקלאית פגרה לעומת העליה העירונית, ופעולת הים היתה מוזנחה כמעט לגמרי. העם לא נתן האמצעים הדרושים לעבודה יותר רחבה. התנועה הציונית ידעה לדבר הרבה יותר מלפעול. אולם עכשיו מונח הכוח העיקרי של הציונות בישוב עצמו. צבור של ארבע מאות אלף (ועוד חמישים אלף אולי) הוא כוח גדול בארץ קטנה זו. ויש לקחת בחשבון לא רק הכמות אלא האיכות. בערים העיקריות - ירושלים, ת"א, חיפה, אנחנו הרוב. רוב נטיעות ההדר בידינו. התעשיה כמעט כולה שלנו. נמל אחד הוא לגמרי שלנו, והנמל השני - חיפה - נעשה יותר ויותר יהודי. יש לנו חלק הגון בקרקעות הטובים ביותר של הארץ - בעמקים. החשמל וים המלח הם בידי יהודים. כוחנו הצבאי גדל - ויש לנו {0143-39} כעשרת אלפים איש מגויסים מטעם הממשלה. יש לנו הסתדרות עובדים שאין בדוגמתה אולי בשום ארץ. יש עוד פירוד פנימי בתוכינו, המחליש הרבה את כוחינו אבל אפשר להתגבר על כך בהנהגה תקיפה ונבונה. לגבי כוחות עולמיים כוחינו אפס, אבל מבחינת הכוחות הפועלים בארץ אנו כוח גדול, ואני בטוח שנגד רצוננו אי אפשר לעשות שינויים יסודיים בארץ. השאלה היא רק : הישנו הרצון ? הנדע לגייס בשעת צרה את מלוא כוחינו ולהשתמש בו למען הצלת עתידנו הקרוב - מבלי להרתע מכל אבדה והפסד. מבלי להרתע מכל דבר ? ואם מישהו ינסה להפוך את א"י למדינה ערבית - אני רואה את מרכז הסכנה לא בערבים הדורשים הקמת מדינה כזו, ולא באנגלים הזוממים את הבגידה הזאת - אלא באפשרות של כניעת הישוב. אם רק הישוב ידע לא להיכנע, ויעמוד נגד המזימה הזאת לא במחאות, לא בדברים, לא בהפגנות - אלא במעשים ממשיים - יש לי בטחון גמור שהמזימה לא תקום. ובמוקדם או במאוחר תקום מדינה יהודית עצמאית. אנחנו בעצמינו נקים אותה - ואנגליה תהיה מוכרחה להכיר בה כל זמן שבאנגליה אין משטר פשיסטי-אנטישמי (דבר זה הוא אפשרי, אם כי רחוק מאוד מאוד), וכל זמן שאמריקה נשארת ארץ חופשית - איני יכול להעלות על הדעת שהאנגלים יעיזו או ירצו לדכא אותנו בכוח ולהכניע אותנו לפני שלטון ערבי. דעת הקהל באנגליה ובאמריקה תתקומם נגד כל נסיון להסגיר אותנו בכוח צבאי לערבים. יש פתגם רוסי : צ'ם הוז"ה - טים לוצ'שה ( ) במידה שרע ביותר, טוב ביותר. לא תמיד פתגם זה נכון. אולם במקרה שלנו יש אמת באימרה זו. במידה שתגדל הבגידה של הממשלה והעוול כלפינו יהיה יותר בולט - יותר קל יהיה ל עמוד נגדו ולעשותו לאל, אם רק ימצא בנו רצון לא-יחת שלא יעמוד בפני שום קורבן במלחמתו נגד חורבננו. ואם כי אין עדיין לדבר על נכונות הממשלה להסגיר אותנו לערבים, ולא על נקלה תגיע הממשלה האנגלית לידי מסקנה להפוך את א"י למדינה ערבית (דעת הקהל באנגליה, העתונות והפרלמנט לא במהרה ישלימו את הבגידה כזו בעם היהודי) - אבל סכנה כזו {0143-40} ישנה, ואני רואה משום כך את תפקידנו הראשוני והמרכזי בשעה זו להכין, להכשיר, לארגן ולצייד את הישוב למען שיוכל וירצה לעמוד על נפשו בכל האמצעים והיכולת אשר בידו. אנו עומדים לפני קרב מכריע אם לא אחרון. אין קרב אחרון בהסטוריה. ועלינו להתכונן לו - בכוח ובחומר . לנוער היהודי בארץ יהיה אולי בתקופה הקרובה התפקיד העיקרי בהצלת תקוותינו, ונוער - זה לא רק בני 20-18, אלא גם בני חמישים ומעלה. וגם אני לא יצאתי עוד מכלל נוער, אם כי בעוד ארבעה ימים אהיה בן ב"נ. ותשמרו את הדברים האלה בלבכם. ברגע זה יש לזכור את האמת הפשוטה והעמוקה : בגולה - ההסטוריה שלנו נעשית ע"י אחרים. בארץ - על ידינו אנו. ויזמו אחרים אשר יזמו, יעשו זרים אשר יעשו - אם אנחנו נדע גם בתנאים הרעם והמסיבות האיומות ביותר לעשות הסטוריה לא יוכלו לנו. ומשום כך אין אני מצטרף לכל האלה הסבורים, שאם מסקנת ועדת החלוקה או החלטת הממשלה תהיה עכשיו נגד הקמת מדינה יהודית - יורדת המדינה מעל הפרק. היא לא יורדת והיא לא תרד - אם נרצה ונדע להילחם על רצונינו. על ידי האנגלים והערבים בלבדם לא תפתר שאלת א"י. איני מזלזל בכוחם, איני מפחית ערך התנועה הערבית והתנגדותה לנו. וודאי שאיני מקטין את אפשרות התכחשות של אנגליה כלפינו, ופחות מכל - אני מבטל את כוחה ועצמתה של האימפריה הבריטית. אילו היתה השאלה : הקמת מדינה יהודית או קיום הצי הריטי - היתה כפו של הצי מכריעה, אולם ביחס לעתידה הקרוב של הארץ אין לאושרינו ניגוד בין קיום הצי הבריטי ובין קיומינו. האינטרס שיש לבריטניה בארץ אינו אינטרס של חיים ומוות, וגידולינו בארץ אינו כרוך במוות האימפריה אולי להיפך, למרות מה שחושבים כמה ממתנגדינו באנגליה. וגם הערבים וגם האנגלים שכרגע השלטון בידיהם - לא יעמדו בפנינו אם נדע לעמוד בשער. כי מלבד כוחינו בארץ יש לנו גם אהבה וידידות בחוגים רחבים וחשובים באנגליה ואולי קצת גם בתוך הממשלה. רק הכניעה שלנו, רק פחדנו, רק רפיון רוחנו עלולים להיות בעוכרינו. {0143-41} ואם עסקנינו, בעלי-ביתנו, הפקחים ואנשי המעשה שלנו יבהלו ויכנעו - יקום הנוער, הנוער בגיל והנוער ברוח, וירים נס המרד וילחם. בנוער זה משני הסוגים אני בוטח. הוא לא יכזיב את תקוות העם. ומשום כך איני פסימי - למרות הערכתי הפסימית של המצב כרגע. ומשום כך אני מפחד יותר מלא-פתרון מאשר מפתרון רע. העתונות האנגלית אומנם מתריעה על סכנת דיחוי הפתרון. אולם אין גבול להיסוסים ולכשרון הדיחוי של האנגלים. בכל אופן בעוד שבוע או שבועות מספר נדע. דיברתי על שתי סכנות. תתכן גם סכנה שלישית : נסיון להכריח אותנו להסכם יהודי - ערבי. הסכם יהודי-ערבי הוא בעצם פתרון אידאלי, רצוי מאוד. וכל ימי בהנהלה שאפתי להסכם זה וגם חיפשתי דרכים להגשימו. גם בימי הגיאות, כשהעליה רחבה וגדלה וכוחינו בארץ עלה בטמפו מהיר, וגם בימי המהומות ניסיתי לבוא בדברים עם מנהיגים ערבים ולחפש דרך בהבנה הדדית. אולם בשעה זו, לאחר שלושים חודש של פרעות ורציחות, כשמצידינו נפלו מאות קורבנות, ומצד הערבים אלפים, כשמשקנו סבל הפסדים קשים, ומשק הערבים אולי חרב, כשהשנאה בקרב הערבים נתחדדה ונתחרפה, ויד הערבים הקיצונים, אויביינו בנפש, רוממה ואימתם מוטלת כמעט על כל ערבי א"י - קשה להניח שהערבים יסכימו לתנאים מתקבלים על דעתינו. במצב שנוצר אני רואה אפשרות של הסכם רק לאחר שתוקם מדינה יהודית (או מין דבר הדומה לה). רק אם הערבים יראו שאנו כוח, שאין אנו עזובים לגמרי על ידי ממשלת המנדט, שאין הם יכולים להתעלם מקיומינו מכוחינו ומרצונינו, ושיש לנו מה להציע להם - רק אז יוצר הרקע להסכם יהודי ערבי, זהו אחד הנימוקים שלי בעד הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. כי אין אני רואה במדינה זו את המטרה הסופית של הציונות, אלא רק אמצעי להשגתה. כשתהיה לנו מדינה כזו אנחנו יכולים לדון עם הערבים על יצירת פדרציה (ברית-מדינית) ערבית עם א"י בתוכה, בתנאי שנוכל להתישב בחופש מלא בכל חלקי הארץ ומדינתינו תהיה עצמאית בכל הענינים החשובים בשבילנו. {0143-42} בלי היות לנו מדינה איני מניח - קשה בכל אופן להניח שהערבים יסכימו לעליה יהודית הגונה לא"י. כי יודעים הם שעליה זו פירושה רוב יהודי בכל ארץ ישראל במשך מספר שנים, ואם הם יסכימו רק לעליה קטנה שתבטיח השארות רוב ערבי תמידי בארץ, כלומר שתדון אותנו להישארB תמיד מיעוט - אנו לא נוכל לתת יד לסיבוב זה. ודברים אלה ניסחתי שלשום בהצהרה שנתפרסמה מטעם הנהלת הסוכנות : "The jewish people remain ready to cooperate with the Arabs for the general welfare of the country, but they can consider neither the inposition of minority status nor anyarbitrary in limitation of their Binalienable right toreturn to their homeland. יש יהודים שיסכימו אולי לאחד משני הדברים האלה - אבל אם הישוב יעמוד נגדם והתנועה הציונית תתמוך בו איני מאמין שאפילו הממשלה האנגלית תוכל להטיל עלינו גזירה של מיעוט. אומנם היא יכולה לקצץ את העליה, ובכוח לא נוכל להכריח אותה שתתן לנו עליה. יותר גדולה. איני גם מאמין שנוכל בעצמינו, בלי ידיעת הממשלה ובלי רשיונה, לסדר עליה גדולה . והסכנה הגדולה ביותר הצפויה לנו היא לא מדינה ערבית, לא ביטול המדינה היהודית בחלק מן הארץ - אלא המשכת המנדט וקיצוץ העליה . זאת לא רואים לצערי "השוללים". זהו בעצם הדבר הקל ביותר בשביל הממשלה והרע ביותר בשבילנו. אבל במקרה זה אני סומך על "עזרת" הערבים. וודאי תתפלאו על דברים אלה : איך זה ולמה יבואו הערבים לעזרתינו ? אולם יש דברים משונים בהסטוריה, ויש שלא מדעת, בכוונה הפוכה לגמרי, עוזרים לצד שכנגד. כמו שהרוויזיוניסטים עזרו כמה פעמים לכנופיות ולמופתי, לא מפני שהתכוונו לעזור להם. להיפך, חשבו שהם נלחמים נגדם - והרגו ערבים חפים מפשע, ועל ידי כך הגבירו את הטירור וסייעו ללכוד המחנה הערבי - כך גם המופתי וחבריו עוזרים לנו במעשים המכוונים לרעתנו, אבל בפועל הם מסייעים לנו."בעזרת" המופתי (על ידי השביתה ביפו) {0143-43} רכשנו לנו נמל. ב"עזרת" המופתי הרחבנו העבודה העברית במושב (לפי שעה בעזרת הכנופיות - נאלצה הממשלה לאמן ולזיין את בחורינו. כך אני מקווה נוכל "בעזרת" המופתי לשים קץ למשטר המנדט המקצץ בעליה. איך ? הערבים לא יסתפקו רק בקיצוץ עליה. מה שהם רוצים קודם כל, על מה שהם נלחמים - זהו שלטון עצמי, והערבים לא יחדלו לדעתי להילחם על שלטון עצמי גם לאחר שהממשלה תודיע (אם תודיע) שתכנית החלוקה בטלה. הערבים ילחמו נגד קיום "המנדט" - כלומר נגד קיום שלטון אנגלי בארץ. כן המנדט יש בו תוכן כפול : כשאנו אומרים מנדט - אנחנו מתכוונים לעליה יהודית ולהתישבות יהודית. "מנדט" כזה, מסופקני מאוד אם ימשך. אם מנדט כזה ימשך הרי הדבר מבחינת האינטרסים שלנו בסדר. אבל "השוללים" טועים כשהם חושבים שהמשכת המנדט כרוכה ממילא בעליה גדולה ובהתישבות בכל הארץ. ותתכן המשכת המנדט - בלי עליה ובלי התישבות. אבל הערבים לא יהיו מרוצים גם ממנדט זה. כי מבחינה ערבית - מנדט פירושו שלטון אנגלי. עליה או לא עליה. בעיראק היה מנדט אנגלי. שם לא היתה שאלת עליה יהודת - ואף על פי כן נלחמו העיראקים נגד המנדט, כי הם רצו בשלטון עצמי. גם בארץ יוסיפו הערבים להילחם במנדט - גם אם לא יהיה מלווה בעליה יהודית רחבה. ואנגליה לא תוכל זמן רב לעמוד בפני מלחמה זו. במוקדם או במאוחר תתעורר שוב שאלת השלטון בארץ. וכל שלטון עצמי כשאנו מיעוט - פירושו מדינה ערבית וכשאנגליה תבוא לתת שלטון עצמי - תלוי הכל בעמדתינו. אם אנחנו לא נסכים ולא נשלים - לא תקום מדינה ערבית, - ויהיה שוב הכרח לבוא לידי רעיון החלוקה, ובמובן זה אני אומר שאני סומך על "עזרת" הערבים. ולכן אני אומר : גם אם תכנית החלוקה תתבטל בשבועות הקרובים - היא תצוץ שוב כעבור איזה זמן, ומן ההכרח יהיה להקים מדינה יהודית בחלק מן הארץ - אם רק הישוב ידע וירצה לעמוד על נפשו ולא יכנע בשום אופן לשלטון ערבי בארץ. ושוב אני אומר : זה תלוי יותר מכל בנוער שלנו, ומפני כך אני כותב לכם את כל הדברים האלה. {0143-44} תכתבו לי דעתכם אתם - ואם אתם מוכנים, ואם לדעתכם החברים שלכם יהיו מוכנים כשתבוא שעת הצורך. ואתה עמוס - תכתוב לי רשמי המסע שלך במצרים. מה ראית ומה למדת. נשיקות רבות לכולכם ולאמא - אבא.