יומנים > יומן - מלא 14/09/1935

{P001} {0125-47} טרוגן, טז אלול תרצ"ה, 14.9.35 גאולה ועמוס היקרים - אנסה היום לסיים את פרשת הקונגרסעד תומה. הפעם אספר לכם על ה"לא-ציונים" המשתתפים בסוכנות המורחבת. בקונגרס תט"ז בציריך (1929) הוקמה ה"סוכנות המור- חבת" אשר ויצמן עמל ביסודה כמה שנים ומצא התנגדות חזקה מצד התנועה הציונית. רעיון הסוכנות היה למשוך לבנין א"י את היהודים שאינם ציונים ולתת להם חצי במוסדות המנהלים: חצי במועצת הסוכנות, חצי בועד המנהל וחצי בהנהלת הסוכנות. המו"מ התנהל בין ויצמן ובין מרשל, עורך דין מפורסם בניו-יורק שהיה בעל השפעה רבה באם- ריקא. האמינו או שהרחבת הסוכנות על ידי משיכת לא-ציונים תגדיל באופן ניכר את האמצעים לבנין הארץ. ביסוד הסוכנות השתתפו כל גדולי ישראל: סיר הרברט סמיואל, לורד מלטשט (הזקן שמת), אוסקר וסרמן (בנקיר גדול בגרמנית, מת), ליאון בלום (מנהיג הסוציאליסטים בצרפת), לואי מרשל, אוסקר גרוזנברג ועוד. התקוות ששמו בסוכנות לא נתקיימו. לאחר הקונגרס בציריך פרצו מאורעות אב שהפחידו רבים מהלא-ציונים. כעבור זמן מה מת לואי מרשל, ראש ה"לא ציונים". האמצעים המקווים לא באו. בקונגרס הי"ז כבר באו לא ציונים מעטים למועצת הסוכנות, ולקונגרס חי"ח - עוד פחות. במקום חצי ניתן בקונגרס הי"ח ללא ציונים רק ארבעה מקומות בהנהלה. במשך שתי שנים אלה עלתה קרן ארץ ישראל. ההנהלה הציונית פעלה דברים חשובים, וה"לא ציונים" שלא היה מקודם איכפת להם שאין להם חצי בהנהלה - נתעורר תאבונם, והתחילו לדרוש את החצי המלא המגיע להם לפי החוקה של הסוכנות. לפני כחצי שנה היה וורבורג (ראש ה"לא ציונים" אחרי מות מרשל) בארץ והשתתף בישיבת ההנהלה. אמרתי לו באותה ישיבה שבמידה שאני מכיר את הלך רוח התנועה הציונית בעולם אין להעלות על הדעת שהקונגרס הבא ימסור ללא-ציונים את החצי בהנהלה. לפי החוקה אמנם מגיע להם - אבל החוקה לא נתקיימה אף פעם, כי אותם הגופים והארגונים בעם היהודי שלהם ניתנה זכות זו לא נכנסו לסוכנות, ורק "לא-ציונים" מעטים נשארו בסוכנות ואין להם זכות לחצי זה. מלבד זאת לא מלאו גם המעטים האלה את חובתם, אין זכות בלי חובות. {0125-48} וחלקם של ה"לא ציונים" בבנין הארץ הוא קטן. כשהייתי לפני הקונגרס בניו-יורק נפגשתי שוב כמה פעמים עם וורבורג ואנשיו בשאלה זו. ה"לא ציונים", וביחוד ד"ר קרפף שנבחר עכשיו להנהלה, עמדו בכל תוקף על החצי (פיפטי - פיפטי), ואם לא - איימו בעזיבת הסוכנות ופירוקה. ושוב הודעתי ברורות שאין להעלות על הדעת החזרת הפיפטי-פיפטי בקונגרס זה, אנו רוצים לקיים את ה"סטטוס-קוו" (המצב הקיים) שנוצר בקונגרס האחרון, דהיינו - 3 חברים בהנהלה ללא ציונים. אין בדעתנו לשנות את החוקה - כי אם נתחיל בשנויים וודאי שלא נגיע לידי הסכם, כי נתברר במשך הזמן שהחוקה ביסודה גרועה בתכלית - אולם נסכים למפרע למספר אישים אשר יבחרו להנהלה, גם ציונים וגם לא ציונים, ולא נגע בחוקה ולא נעורר שאלת פיפטי-פיפטי. וורבורג הסכים לרעיון זה - אולם אנשיו לא היו מרוצים. כששבתי מניו-יורק היתה לי גם בלונדון שיחה כזו עם הלא-ציונים, וגמרנו להפגש בלוצרן לפני הקונגרס לנסות להגיע לידי הסכם, ב15-, 16, 17 באבגוסט היו לנו הישיבות עם הלא ציונים בלוצרן. מצדנו השתתפו: ברודצקי,לוקר ואנכימצד הלא ציונים: הכסטר, סנטור, לסקר (מלונדון), ד"ר קרפ, סימון (גרמני מפריס), וולדמן (ניו-יורק, מאנשי וורבורג). לפני ישיבות אלו היתה ישיבת ההנהלה הציונית שבה החלטנו לעמוד בכל תוקף על ה"סטטוס קוו". את הוויכוח בישיבה המשותפת פתח לסקי -עורך דין בלונדון, יושב ראש בועד הקהלות היהודיות באנגליה, איש אמביציות (שואף כבוד), אוהב לדבר הרבה - ולא חכם ביותר. הוא "מיוחס" - יש לו אח מפורסם הרולד לסקי, פרופסור לכלכלה ולתורת המדינה בלונדון, מחבר ספרים חשובים ועתונאי מבריק, אחד מגדולי המחשבה בתנועת הפועלים הבריטית, אולם נוויל לסקי (ה"לא ציוני") נעלב כמובן שמדברים עליו כך כעל אחיו של הרולד לסקי. לסקי זה הציע בפתיחת הישיבה שלוש הצעותבשלוש ברירות: א) בירושלים 3 ציונים + 3 לא ציונים, בלונדון 2 {0125-49} ציונים. ב) ציונים ולא ציונים במספר שווה. ג) ציונים ולא ציונים במספר שווה, אבל רק אחדים מהם יש להם תיקים ברודצקי הודיע שהצעת א' לא תתכן, כי קונגרס זה לא יקטין אלא ירחיב את ההנהלה, למען הכניס מפלגות האופוזיציה. ואי אפשר להסתפק בחמשה ציונים בהנהלה. באשר להצעה ב' - יש התנג- דות גדולה בתנועה הציונית לפיפטי-פיפטי. מה שקווינו בציריך (בשעת יסוד הסוכנות) לא נתקיים. אין אנו רוצים לשנות החוקה, אבל נסכים רק לשלשה לא ציונים בהנהלה. את מספר הציונים יקבע הקונגרס. אני הודעתי שברודצקי מגיע דעת כל הציונים הרוצים בהמשכת הסוכנות המורחבת. הצעות לסקי אינן בגדר של וויכוח. שום ציוני לא יסבול עכשיו פיפטי פיפטי. אילו היו בקונגרס זה מציעים את חוקת ציריך - היתה נדחית ברוב עצום ומכריע, ואיני יודע אם היתה מוצאת אף תומך אחד. בציריך התכוונו לא לצרף אישים חשובים אחרים, אלא למצוא דרך לשתף את כל העם היהודי בבנין מהיר של הארץ. ההסתדרות הציונית היתה בנויה על אידיאולוגיה מסוימת ועל חברות אישית. בהקמת הסוכנות המורחבת התכוונו לארגן את העם לשם בנין הארץ לא על יסוד אידיאולוגיה, כי אם על יסוד של מפעל, ולא על חברות אישית כי אם על חברות של גופים וארגונים (קהלות, הסתד- רויות ארציות ובין-ארציות וכדומה). הדבר לא יצא לפועל, ורק יחידים נשארו בסוכנות המורחבת מ"הלא ציונים". אין אנו רוצים להרחיקם - אבל אין הם יכולים לתבוע לעצמם זכיות רחבות של פיפטי- פיפטי. נקיים את המצב הקיים. ציונים (כאשר יקבע הקונגרס ) + 3 לא ציונים. למען הקל על הלא ציונים אני מסכים שלא נחלים על פורמולה 3+, אלא נדון על אנשים שיכנסו להנהלה (בידענו בלבנו שיהיו 3 לא ציונים). נניח 3 מקומות למזרחי ולקבוצת ב' - כי אין אנו יודעים את מי הם רוצים לבחור, ונברר לעת עתה את הקנדידטים של הלא ציונים, הפועלים וקבוצת אלף. הכסטר טען שפיפטי-פיפטי נחוץ למען לא יוכל שום צד להטיל דעתו על הצד השני. וורבורג טלגרף לו שאינו רוצה להשאר {0125-50} במיעוט, בדיוק כמו שהציונים אינם רוצים להיות במיעוט במועצת המחו- קקת. ידוע שגם הלא ציונים אינם אוהבים את המועצה המחוקקת, אך אם היא בכל זאת תוקם נצטרך להשתתף, זוהי גם דעת ברנדיס ופרנקפורטר. ואם לא יהיו פיפטי-פיפטי מוטב שכל הסוכנות תהיה בידי הציונים. קרפ הציע שחברי ההנהלה צריכים להיות חפשים בהצב- עתם, ולא קשורים בהחלטת הקונגרס. שאלתיו - אם החלטות מועצת הסוכנות מחייבות את ההנהלה. ענה בחיוב. אמרתי לו שהציונים קשורים בהחלטות הקונגרס, ולא רק הציונים, אלא גם הלא-ציונים. אם כי באופן פורמלי אין להם שום קשר לקונגרס הציוני, ורק למועצת הסוכנות, כי אין להעלות על הדעת שמועצת הסוכנות, המתאספת מיד אחרי הקונגרס, תקבל באיזו שאלה חשובה שהיא החלטה השונה מהחלטת הקונגרס. ואם כי באופן פורמלי חפשית המועצה של הסוכנות להחליט או לא להחליט - למעשה היא מוכרחה להחליט מה שהחליט הקונגרס - כי אם באיזו שאלה חשובה יהיו חילוקי דעות בין הציונים ובין הלא-ציונים, מן ההכרח שיקום רצון הציונים, אחרת תתפרק הסוכנות המורחבת. - ולכן אין לחשוש שהלא ציונים הקשורים בהחלטות המועצה והציונים הקשורים בהחלטות הקונגרס יצטרכו להתנגד זה לזה, כי למעשה החלטות הקונגרס והחלטות המועצה הן זהות. קרף שמע דברים אלה בתמהון ובהתמרמרות (אמתית או מדומה?). הוא סבר כל הזמן שמועצת הסוכנות היא חפשית להחליט מה שהיא רוצה, ועכשיו מספרים לו שהמועצה רק מציינת את החלטות הקונגרס הציוני. אמרנו לו - להלכה פורמלית - הצדק אתו, למעשה - לא. בישיבת השניה שנתקיימה למחרת הביאו הלא ציונים שלוש הצעות: א) חברי ההנהלה ה"לא ציונים" יוכלו לדרוש מההנהלה קריאת הוועד המנהל של הסוכנות - במקרה שבהנהלה יהיו חילוקי דעות בשאלה חיונית. עד החלטת הועד המנהל תעכב ההנהלה את פעולתה בשאלה השנויה במחלוקת, ב) לסדר הסכם לא רק על אישים אלא גם על תיקים. {0125-51} ג) לתת אפשרות לארגן את הסקציה (החטיבה) הלא ציונית בסוכנות. אני אמרתי שסעיפים א' וג' מכוונים לשנוי חוקת הסוכנות. אם נגש לשנויים לא נוכל להסתפק רק בשתי שנויים אלה - אלא נצטרך לשנות החוקה ביסודה, ומכיון שודאי לא יהיה אז הסכם בין הציונים ולא-ציונים - מוטב לבלי לנגוע בחוקה. אי אפשר להסכים להצעה או גם לגופה. יש מקרים שקוראים את הועד האדמיניסטרטיבי (המנהל), כמו שיש מקרים את הועד הפועל הציוני, גם ישיבה שלא מן המנין, כשיש איזו שאלה חשובה. אולם אין לתת למיעוט זכות לעכב פעולה, כי יש שעורים ומסכן. ואשר לסעיף ג' - אנו מתנגדים להקמת הסתדרות של "לא-ציונים" - אשר תתחרה בהסתדרות הציונית. הציונות עצמה תוכל עכשיו לכבוש את כל העם. יש לדבר רק על משיכת גופים וארגונים - אבל גם אלה לא רק במתן זכויות, אלא בהטלת חובות. קרפ ענה: - אם אתם אוסרים עלינו לארגן את הלא ציונים, מדוע אתם מתאוננים שאין אנו עושים כלום? לוקר מסביר - שאנו מתנגדים לא לכל ארגון, אלא לארגון מתחרה. אי אפשר לארגן אנשים על יסוד .לא". צריך לארגן על יסוד חיובי. הלא ציונים יכולים למשוך הקהלות. קרפ אומר שהשאלה העיקרית היא ארגון החטיבה ה"לא ציונית". בלי ארגון אין להם מה לעשות. ד"ר ויצמן אמר לו שהסוכנות המורחבת היא כשלון גמור, הוא ענה לויצמן שהציונים אשמים. אי אפשר לארגון החטיבה הלא-ציונית על פי הקווים שקבע ב.ג. מוטב לפרק את הסוכנות. פזמון זה של קרפ שחזר מזמן לזמן על פירוק הסוכנות הרגיז את כולנו, גם את הלא-ציונים. לסקר להפתעתי הרבה נאם אז נאום יפה, מכובד ונבון, הוא הודה שחוקת הסוכנות מנוסחת באופן גרוע ומלאה קושיות ברמון. טענות ב.ג. ברובן צודקות. נכון שאין מארגנים על יסוד שלילי. במקום "לא ציונים" מוטב היה להגיד "חובבי ציון". ההבדל בין ציונים ולא-ציונים הוא א)שהאחרונים עומדים מחוץ לרוב המפלגתי בציונות, ב)שיש להם תפיסה אחרת על החיים היהו- דיים מחוץ לאר"י. הלא ציונים רוצים לעבוד יחד עם הציונים כחברים, לא טוב להסיר חוקה, אבל הוא נכון להכיר בעובדות, ובשנים אלה הוא {0125-52} נכון להסתפק בפחות מחצי בהנהלה. אולם הנחה זו אינה צריכה לפגוע בזכיות הלא ציונים. אם אנו מיעוט בהנהלה - דרושים לנו ערובות להגנת המיעוט. הערובות הן: א)אפשרותנו להתפטר, ב)דיון במוסד עליון. הדבר הראשון - הת- פטרות - הוא צעד אחראי וקשה, נשים לב למצבנו בקרב האומות. נשאר רק ב'. הוא מבין שאם הקונגרס מחליט בשאלה חיונית אין המועצה יכולה להחליט אחרת. אולם יש שהמסיבות משתנות ויש צורך שאפשר יהיה מבלי להתפטר להביא שאלה לדיון לפני מוסד עליון. לע"ע אנו רוצים לא כשויון מספרי אלא בשויון מוסרי. אין אתם רוצים בפירוק הסוכנות - אם כי אתם חושבים שהיא כלי שנתרוקן מתכנו, - מפני הנזק הפוליטי בחוץ. גם סוכנות ריקה יש לה ערך כלפי הממשלה הבריטית. אנו רוצים להשאר - אך לא במעמד מדוכא... אין אנו משתתפים בקונגרס, ואין לנו אפשרות להשפיע על כיוון החלטותיו. ויש לנו מפני כך הזכות להביע דעתנו במועצת הסוכנות. עניתי לו שאני בעד שויון מוסרי ומשום כך לא נוכל להסכים לדרישותיהם. גם הציונים אינם מהווים חטיבה אחת. יש למשל המזרחי, זוהי לא רק מפלגה, אלא השקפת עולם מיוחדת - השקפה דתית, והם רוצים לייצג את היהדות הדתית. בקונגרס זה יש להם 100.000 בוחרים. ואם יצטרכו לריב על שני מקומות בהנהלה. מהי זכות הלא ציונים שהם ודאי פחות מהמזרחי לדרוש יותר? בזכות היותם לא ציונים? כלום בעד זה מגיע להם פרס? הקסטר הסביר שקשה להם לעבוד בתסביך של נחיתות. טובת הפעולה המשותפת דורשת שללא-ציונים תהיה הרגשת שויון. קרפ שוב חזר על רעיונו, שהדבר הטוב ביותר זהו לפרק את הסוכנות. למחרת, במוצאי שבת, נתאספנו שוב. לאחר שחזרנו שוב על הוויכוח ועל בירור זכויות המיעוט דרשנו מהם שיגידו מי הם המועמדים להנהלה. לאחר כמה סרובים הודיע סוף סוף הקסטר על שמונה מועמדים: נויל לסקר - בלונדון, למחלקה הפוליטית. {0125-53} ד"ר קרפ בניו-יורק - לארגון הלא ציונים. נובומיסקי, בירושלים - בלי תיק. ד"ר סנטור, ירושלים - בעליה וארגון. ד"ר הכסטר - התישבות. יוליוס סימון - בלי תיק. וויינר מצ'חיה - לארגון, בלי תיק. גורמן בנטביטש - בלי תיק. לאחר כמה הערות פרטיות ואישיות הודעתי להם שאין אני יכול להביא הצעה זו לחברי. כי אי אפשר לנו לדון על הצעה של שמונה. נפרדנו בלא כלום - ולא נפגשנו יותר עד אחרי הקונגרס. ביום חמשי, ז' אלול (5 ספטמבר) קראו אותי לועדת המינויים של הסוכנות. בראשה ישב מכס וורבורג מהמבורג, אחיו של פליכס וורבורג מניו-יורק. דנו על מספר חברי ההנהלה של הלא-ציונים. וורבורג הציע 4: סנטור, הכסטר, קרפ, לסקי. אך בטרם פירשו השמות הודעתי שלא יעלה על הדעת להוסיף ללא-ציונים על השלושה שהיו להם בשנתים הקודמות, ביחוד לאחר שהקונגרס הקטין את מספר החברים הציונים. כששמע וורבורג הודעה קטיגורית זו כינס את הלא ציונים ודרש מהם שיסתפקו בשלושה. ואז החליטו להציע את סנטור והכסטר בירושלים, וד"ר קרפ בניו-יורק. ואם כי לא היינו מרוצים מהקנדידה החדש - לא רצינו לעשות מלחמה אישית, והסכמנו. למען סיים את לסקי שלא נכנס להנהלה רצו לבחור בו לנשיא הועד המנהל או לנשיא המועצה, אך לכך התנגדנו, כי לא רצינו שלסקי זה תהיה לו משרה בסוכנות שתתן לו האפשרות להתערב בענינים פוליטיים. ובחרנו במקומו את הלורד מלצט. ועכשיו הפרק האחרון שבו אסיים - כניסתי אני להנהלה. בקונגרס האחרון לא עלה על לבי ולא עלה על לב החברים שאני אכנס להנהלה. מפני טעמים אישיים ומפני עבודתי בהסתדרות לא העלית אף פעם רעיון כזה על לבי. וכשבסוף הקונגרס מצאתי עצמי בתוך ההנהלה היתה זו אפתעה בשבילי - ואני בטוח בשביל הרוב הגדול של חברי ההסתדרות. רק חבר אחד דרש מלכתחילה {0125-54} את כניסתי - י. טבנקין. שאר החברים התיחסו להצעה זו בשלילה כמוני. אולם כשהנסיון לקואליציה רחבה נכשל והעמדנו בפני הכרח לבחור הנהלה הנשענת רק על שתי מפלגות - ולשתי מפלגות אלה היה אז רק רוב קטן בונגרס - , עלתה שאלת כניסתי. משה וקפלן, שהם היו המועמדים החדשים חששו - ובצדק - למצב הקשה שבו ימצאו, כי היה ברור שלוש המפלגות האופוזיציוניות - המזרחי, הרוויזיוניסטים וקבוצת ב' - לא יעמדו בפני שום אמצעים במלחמה נגד "הנהלת הפועלים". הרגשתי אז חובה אישית כלפי חברינו בהנהלה להיות אתם במצב קשה זה ולעזור להם עד כמה שידי מגעת, אולם כנכסתי בתנאי - שלא אקבל שום תיק, שלא אעבור לירושלים ושאשאר לעבוד בהסתדרות. התנאי הזה נתקיים - אך לא הקטין את אחריותי בהנהלה. הייתי מוכרח יותר ויותר להכנס לענינים הפוליטיים, ואחר כך - גם לענינים הפנימיים של התנועה. כי ראיתי שאנו עומדים לפני הרס גמור אם מצב המלחמה ששרר בארץ ובתנועה בימי משפט רצח ארלוזורוב ימשך. ומה שנכנסתי יותר ויותר לענינים - ראיתי שהדברים אינם בסדר, ודורשים מאמצים גדולים לתיקונם. הכרחי גם יותר ויותר את הענינים הפוליטיים, וראיתי שהם דורשים טיפול רב. באתי בדברים עם כל המפלגות הציוניות לתקון המצב. וראיתי לממהוני ולפחדי שאני אולי האיש היחידי בהסתדרות הציונית שיש אליו אימון מצד כל המפלגות, אפילו מצד מנהיגי הרוויזיוניסטים דבר זה הבהילני. לשאת באחריות כזו בתנועה הציונית היא למעלה מכוח אנוש, בכל אופן למעלה מכוחותי. נכנסתי בהנהלה באקראי, באופן ארעי וזמני - ואל יכולתי להשאר בה באופן תמידי וקבועה, כי פירוש הדבר הינתקות מהסתדרות למעשה היא בשבילי כמו לעזוב את הארץ כמובן, גם התנועה הציונית אינה זרהלי, אולם מאווי ושאיפותי העמוקים, קשרי הנפשיים והאנושיים, חיי הפרטיים והצבוריים, עולמי האמתי כאדם, כיהודי, כפועל, כבן זמננו, - הכל קשור עם ההסתדרות - יותר נכון עם תנועת הפועלים הארצישראלית ופחדתי - אם אשאר בהנהלה תגדל אחריותי בענינים ציוניים, אבלע בפעולת ההנהלה, ואקרע למעשה מההסתדרות. זה היה נימוק אישי. לזה נוסף נימוק ציבורי. {0125-55} לרגל הוויכוח על ה"הסכם" ראיתי שדעותי שונות מדעת כמה חברים היקרים לי וקרובים ביותר. לא בשאלת ההסכם גופא אלא בכל סבך השאלות שלנו, גם בתנועת הפועלים ןגם בתנועה הציונית, ראיתי שדרכי אינם לגמרי דרך כמה וכמה חברים שהם הקרובים ביותר לכל הלך מחשבתי, כלומר רבים מאנשי הקבוץ המאוחד. לא היה איכפת לי למה הם הצביעו אחרת במשאל - לתנועה מותר גם לשגות. היה ברור שכאן נעשה משגה כבד - אבל בלי כל קושי נפשי קיבלתי את ההכרעה. ידעתי שעלי להכנע לדעת הרוב, ולעשות מצדי הכל שהמשגה אשר הרוב עשה לא ייתנקם בתנועה; אולם מהבירורים שהיו עד אז ואחר כך ראיתי שדרכי אינה דרך רבים מחברי. אני ראיתי לפני לא רק את החזית הפנימית של רוב המפלגות, ראיתי את חזית המלחמה שבה עומד עכשיו העם היהודי, ראיתי את החזית הערבית הקשה שבה עומד מפעלנו בארץ, ראיתי את החזית האנגלית והבין=לאומית שבה עומדת פעולתנו המדינית. ראיתי אפשרויות גדולות - וראיתי סכנות גדולות. וראיתי הכרח של ליכוד החזית הפנימית. ראיתי גם אפשרות הליכוד הזה. ידעתי את המפלגות ואת שיחן, אולם גם ידעתי שלא זבוטינסקי, ולא שמורק, ולא סופרסקי הם הכוח העיקרי האמתי בציונות עכשיו - הוא הנוער. הנוער היהודי שאין לו כל תקווה, כל עתיד, כל סיכוי בגולה - והצלתו וגאולתו היחידה היא בארץ. במה? לא בספסרות, ולא בחנוונות, ולא בפקידות. רק מעטים יסתדרו בכל אלה. עתידו של נוער זה הוא בעבודה ומפני זה איני מפחד מהנוער, ומפני זה אני מאמין בו, ואני בטוח שאפשר לאחדו וללכדו למחנה חלוצי אחד, על אף כל הבדלי הדעות האידיאולוגיים. אני עומדים עכשיו בתקופת ההגשמה - והאידיאולוגיה אינה מכרעת. לי לא חשוב כל כך מה חושב האיש - כי אם מה הוא עושה, מה הוא מוכרח ורוצה לעשות. וידעתי את כל השיטות האידיאולוגיות, שלנו ושל אחרים, אולם בתוך תוכן ראיתי דבר אחד המשתף אל כולם ביודעים ובלא יודעים - את חיי העבודה. ומשום כך האמנתי - ואני מאמין - באפשרות של ליכוד הכוחות, כי התוכן הממשי, החיוני של הציונות המתגשמת, ביחוד בשביל הנוער, - והנוער הוא העיקר והקובע - היא עבודה עברית בארץ. בזאת אני רואה את התורה כולה - גם של הציונות שלנו וגם של הסוציאליזם שלנו. ובעבודה עברית בארץ מוכרחים להודות כולם - {0125-56} ובעבודה יאחז הנוער שילך לארץ, ותהיה מפלגתו אשר תהיה. פה היתה שיטתי תמיד בהסתדרות: כל עובד הוא אח וחבר, ואיחוד העובדים ב כהסתדרות אחת, במפלגה אחת, בהסכם אחד - הוא קודם לכל דבר אחר. ההסתדרות הציונית אינה כמובן הסתדרוח עובדים, אבל גם בה יש קשרי-גורל. יש תוכן הכרחי, אובייקטיבי לציונות המתגשמת, ועל תוכן זה אפשר לבנות תנועה מאוחדת. להביא לידי ליכוד הכוחות למרות חילוקי הדעות, מבלי לוותר במשהו על אמונתנו ועל עיקרינו, להיפך מתוך נאמנות קנאית לעיקרינו הציוניים והסו- ציאליסטיים - שהם חיינו חך - זו חיתה הדרך היחידה שאני ראיתי ורואה. אולם כמה חברים, ודווקא מהטובים שבהם, ראו דרך אחרת - לי אמנם לא היה ברור ולא היה מובן מהי הדרך האחרת, אבל הם לא חשבו כמוני. וראיתי שאין אני מדבר ב.שמם ואין אני פועל בשמם. כשאני אדם פרטי אני יכול לרבר ולעשות מה שנראה לי לנכון. אבל כשאני מדבר ופועל בשם הציבור אין אני יכול לעושת מה שאני רוצה. כי אז אני פועל רק כשליח, ורק כשברור לי שרצון שולחי הוא רצוני, ודעת שולחי חיא דעת' - אני יכול לפעול ולדבר בשמם. כמובן אין הכרח שכל שולחי יחשבו כמוני. בציבור יש דעות שונות. אולם בכל ציבור קובעים אלה המגלמים בתוכם את הטוב שבצבור. מכל הגופים שבהסתדרות ובמפלגח הקרוב לי ביותר הוא הקבוץ המאוחד. לא בכל אני מסכים לו, וכמה ממעשיו בשנים האחרונות הם לא טובים בעיני. קרובים לי גם הגושים האחרים אפילו השומר הצעיר שאינו במפלגה, אולם בקבוץ המאוחד נתגשמו רוב המאוויים הקרובים לי ביותר - ובכמה מחבריו אני רואה את ההתגשמות של הטפוס המובחר של פועל יהודי. ואם ביני ובין חברים אלה יש חילוקי דעות - לא במטרה אמנם, אלא בדרך להגשמה אבל בתקופת ההגשמה הדרך היא הקובעת הרי אין רואה עצמי כשליח הציבור. אלו היו שני הנימוקים אשר המריצו אותי להסתלק מכל שליחות ציבורית למשך זמן מסוים, וקודם כל משליחות בהנהלה הציונית. ובאחד מימי הקונגרס (כמדומני בא' אלול - 30 באבגוסט) נזדמנו בחדרי כמה חברים: ברל כ., טבנקין, רמז, ברל {0125-57} רפטור, זיאומה, בת שבע, ציזלינג, בנקובר, משה שרתוק. הסברתי מדוע אין אני יכול להשאר עוד בהנהלה. ברל הסכים למחצית דברי - לתכנית הפנימית בתנועתנו, לסטיות של הקבוץ המאוחד, לחוסר ליכוד ורצון לאיחוד בתנועתנו, והכיר בקושי של השארי בהנהלה. אולם - לדעתו - קרני אסון - ואי אפשר להחליף אותי בהסתדרות הציונית בשום איש אחר. גם בשביל הנהלת הפוליטיקה החיצונית וגם בשביל הנהלת הפוליטיקה הפנימית. ולא תתכן עכשיו שום הנהלה ציונית בלעדי. גם החינוך הציוני של ציבור הפועלים דורש את כניסתי להנהלה. היותי בהנהלה מגביר את האחריות של ציבור הפועלים לענינים הציוניים. אולם אם התנועה דורשת השארי בהנהלה הכרחי אסון. טבנקין אמר שיש אמון גמור. אם כי יש חלוקי דעות, יש התחבטות בנוגע לדרך, אך לא נפגע אף פעם האמון, אפילו לא בימי הוויכוח הגדול על ההסכם. והתנועה כולה נושאת באחריות. משה הודיע לי שבלעדי לא ילך להנהלה. מהוויכוחים שהיו בניניו בשאלות השונות ראיתי שוב - שלא טעינתי. שי שחלוקי דעות בנוגע לדרך ההגשמה, והגדתי לחברים שאני יכול ללכת בדרך שאני מאמין בה; כחייל אוכל ללכת עם אחרים גם בדרך שנראית לי מוטעית. ואקבל תמיד דעת הרוב, אך להוליך את התנועה אני יכול רק בדרך שאני מאמין. אבל איני יכול לגזור על חברי שאינם מאמינים בדרכי. דברי לא הועילו. ידעתי שהפעם יהיה זה צעד מכריע. אם כי באופן פורמלי אשאר גם אחרי קונגרס זה בתל אביב ובמזכירות הועד הפועל של ההסתדרות - אבל אם אהיה בהנהלה אבלע כולי בתוך הענינים ה"ציוניים". אבל חברי לא ריחמו. התנועה לא ריחמה. ולא היה בי כוח לעמוד בפני הלחץ האכזרי. ולחץ זה בא לא רק מתוך סיעת הפועלים. זה היה כמעט לחצו של כל הקונגרס. אף פעם לא הרגשתי מועקה אכזרית כזו - ולא יכולתי שלא להכנע. הימים יראו אם צדקתי אני או צדקו חברי. זוהי הפרשה האחרונה. ואם היתה סבלנות לקרוא את המגילה הארוכה הזאת - תכתבו לי דעתכם אתם על כל הענינים האלה. רוגן, טז אלול תרצה. 14.9.35 נשיקות אבא.