יומנים > יומן - מלא 16/09/1928

{P001} {0096-42} ב' תשרי 16 ספטמבר יום א' ורשביאק סופר המומנט ראיין אותי - על המצב בארץ, על ברוסל, המועצה, המצב בציונות, התכוננות לפעולה בחו"ל, ישיבת הוה"פ הציוני. 11 בבוקר (אחור של1/2 1 שעה) ישיבה עם הצ.ק. שלפוע"צ. בנארי מביע דעתו על הפוליטיקא של המפלגה פעולתה ועמדתה בשאלת הלשון. רייס אינו מסכים לתאור הפסימי של ביר. אין קשר מספיק בין המרכז ובין הסניפים. ההצלחה בבחירות אינה אמנם בכוח המפלגה אלא בגורמים אישיים ומקומיים, אבל היא מעידה על קירבה למפלגה של המצביעים. אולם אין משמעת במפלגה. אין רייס חושב שלמפלגה אין דרך - יש בה חלוקי דעות, אבל יש דרך למפלגה, השונה מדרך מפלגות אחרות בברית. מרכז הוכוח הוא שאלת השפה - לא ביחס לארץ, כי אם ביחס בגולה. אם "תרבות" תעבור לידינו - תחדל להתקיים, {0096-43} כי תרבות היא קלריקלית. ההורים לא ישלחו ילדיהם לב"ס חילוני אפילו עברי. שאלת הלשון היא בעיקרה פוליטית. "תרבות" זהו קו פוליטי מסוים ברחוב היהודי. אני לבסוף שפכתי את לבי בנאום שנמשך שתי שעות על האשמות טיגר נגד א"ה, על שאלת הלשון, על היות המפלגה מחיצה, על מעשיה בועידת א"י העובדת, על מה צריכה להיות מפלגה שלנו פה, כלפי פנים וכלפי חוץ, מרכז לכל התנועה של א"י העובדת. שאלתי בזכות מה הם נלחמים בפועל היהודי המאורגן בבונד ומפלגים אותו בבחירות לקהלה, לעיריה ולסיים, ציינתי שהבונד הוא מוכרת המציאות כי הוא הקונצפציה הסטטית וארגון המציאות הקיימת, בשעה שכל מהותנו נובעת מתוך הקונצפציה הדינמית, וכך בכבוש הכחות והפרוצסים הדינמים שבחיים היהודים נהיה לכוח, ורק בנצחוננו בא"י נתגבר על הבונד. לבסוף בארתי להם את שאלת האחוד מתוך הצורך הכפול: כלפי פנים, בארץ, וכלפי חוץ, בחו"ל. הדברים עשו רושם, ועל המפקפקים השפיע בודאי. טיגר שאלני אם אבוא בדברים עם שאר הגופים בלי ידיעת והחלטת הצ.ק. ובארתי להם שבשאלת הקונגרס מחליט רק הוה"פ של ההסתדרות, ואינני זקוק לשום סמכות אחרת, בשאלת האחוד אבוא בדברים רק במטרה אינפורמציונית, כי אין לי גם מנדט מא"ה לנהל מו"מ. אחרי הצהרים הלכתי עם דובקין לגרוחוב. ערמות=שחת גבוהות, אורוה של 4 סוסים, רפת ל7- פרות, מכונות קציר ודיש, 22 בחורים צעירים (מהם 7 בחורות) ברבם מהחלוץ הצעיר, רעננים, נוהרי-פנים, רוקדים בהתלהבות. באו גם פלוגה א' של שחריה, העולה {0096-44} בקרוב לארץ. ספרתי להם איך באו. חלוצים לפני 24 שנים, איך עלו ואיך נתקבלו בארץ, מה מצאו שם וכמה בודדים וגלמודים ובלתי מובנים היו במשך הרבה שנים ופה יש היום. שוב רקדו וששו בדבקות, ובינתים אחרתי לישיבה שקבעתי עם השה"צ בערב. על פי עצת דובקין נצלתי את החופש הראשון בערב שהיה לי ללכת לטיאטר היהודי. התנהגות פרועה ומשומצת כזו של הקהל טרם ראיתי מימי. ישבו שנים שלשה במקום אחד, נדחקו והדפו איש את אחיו, נצטפפו סמוך לבמה, חרפו וגדפו והכו איש את אחיו, מחאו כפים לכל ארטיסט בהופיעו על הבמה (באמצע המשחק!) - והמשחק עצמו! שתי אנקדיטות שטחיות, תפלות, ממולאות הלצות זולות, גסות, ציניות, מחוסרות טעם, ברק ותוכן ויופי, שריח האטליז ובית המרזח נודף מהן - והקהל צהל לקראת הלצה מלוכלכת, השתולל והתפקע מצחוק. המשחקים והקהל היו ראויים זה לזה. הרגשתי כל הזמן בחילה, ועד שלא נגמרה המערכה השלישית קמתי והלכתי.