יומנים > יומן - מלא 19/07/1963

{P001} {0198-13} 19.7.63 . בעשר בא אצלי גרוס מהארץ. הוא ביקש ממני החומר. אמרתי שעכשיו אין הוא בידי, אבל לא אוכל לתת לו בכלל אלא אם יתחייב לא לדבר על כך עם שום איש. שאלני מה בדעתי לעשות. אמרתי לו כי כל מה שמפיצים העתונים על חידוש פרשת לבון היא המצאתם הדמיונית. לא היה לי אף פעם ואין לי עכשיו - פחות מהכל זמן - ענין ללבון או לגיבלי - אולם לפי הכרתי העמוקה ולפי מיטב ידיעתי עשו שני המוסדות העליונים של המדינה - הממשלה והמפלגות בכנסת (והם הכנסת - המוסד הרבוני) דבר שהוא חילול האמת והצדק, והדבר היה ברור לי גם לפני שלוש שנים ומשום כך התפטרתי אז מהממשלה, כי לא יכלתי לשאת באחריות של ועדת השבעה), אבל כשהכנסת החזירה אותי והביעה לי אמון - בכנסת החמישית ראיתי חובתי האזרחית להסיר כתם נורא זה - חילול האמת והצדק ע"י הממשלה והמפלגות בכנסת, ואדרוש משר המשפטים והיועץ המשפטי של הממשלה למסור כל הענין לבירור משפטי - אם היה בסמכות הממשלה לשפוט בין שני אנשים המאשימים זה את זה, ואם נהגו כהוגן לאחר שנטלו לעצמם סמכות משפטית, שלא קראו את הנאשם והתעלמו מדרישתו לבירור משפטי, סרבו לשמוע אח מי שהיה בשעת עסק הביש רמטכל ובזמנם חבר הממשלה, באמתלא שאינם רוצים לשמוע עדים, אבל שלחו את היועץ המשפטי לחקור מזכירת גיבלי, ידעו כי המשטרה בודקת המכתב שהיועץ המשפטי טען שהוא זויף ואולי כבר ידעו כי הבדיקה המדעית של המשטרה הוכיחה שאין כל זיוף במכתב - לא בתאריך ולא במלים כי לבון נתן לו הוראה להפעיל,..." כי רוזן טען שהם פעלו כבית משפט לערעורים שאינו שומע עדים, אבל עשו יוצא מן הכלל לשמוע את מזכירת גיבלי, ולכן נתתי הוראה לאיש מהימן לחקור הענין ונתתי מכתב לכל המוסדות להראות לו כל החומר השייך לענין, ונתברר {0198-14} שלא היה זיוף, לא נעלמו מסמכים, וכי שלושה עדים מעידים ששמעו מלבון שהוא נתן הוראה, אלא לאחר מעשה, וידוע שהוא לא שוחח עם הרמטכל ועם סגן הרמטכל - אלא רק עם גיבלי על עניני מצרים, ובדיצמבר הציע לרמטכל ולגיבלי לקבל נוסח מוסכם שימסר לועדת חו"ב ולממשלה - אם ידרשו להופיע בפניהם, ושברור היה כי הוא שוחח עם גיבלי על פעולות להכשיל מצרים בעיני אנגליה ומצרים, ואמר לסגל פיקוד הגבוה כי האויב הגדול של ישראל הם לא הערבים, ולא רוסיה אלא אמריקה, וכי הוא שיקר והעליל בוועדת חוץ ובטחון ושרת ופרס הכחישו עלילותיו - ויש הכרח ע"י פרוצס משפטי לברר - אם זה היה בסמכות הממשלה לקחת על עצמה לשפוט בריב בין לבון וגיבלי עם מי הצדק, ואם החומר שהיה בידיה אמנם מביא למסקנה שלה, ואם לא הוכח שאין זיוף, ומה יוצא לפי החומר שישנו - אם אפשר לקבוע אם ההוראה ניחנה או לא וכו.' - אחריו באה אלי משלחת של נציגי ההסתדרות הלוי הגבוה אברך (אתם) ואמריקנים בשתי בקשות: 1) להיפגש עם נוער אמריקני שנמצא בכפר הירוק, ובבית ברל, 2) לבוא באוקטובר למדיסון סקוור גרדן לאספת יובל של המגבית. הבקשה הראשונה קיבלתי, השניה דחיתי. - במעריב של היום יש שיחת גלבוע עם גלילי - כל חוסר כשרון ההכרעה משתקף בשיחה זו. מעריב זה גם מפרסם מלה במילה מה שכתבתי באחד ממכתבי לשרשבסקי על בדידותי. כיצד זה הגיע למעריב? האמנם מסר להם זאת שרשבסקי? {0198-15} אני ממשיך עיוני ב"חומר" (ראה עמ' 12) . רוזן מסביר כי באמירה היו הוראות תכנון ולא הוראות ביצוע. התכוון לבון להגיד "הוראות תכנון מצד גיבלי (גיבלי נותן הוראות על תכנון?) - משה דיין אמר כי ב28- בדצמבר שמע בפעם הראשונה שלבון מכחיש שהוא נתן הוראה - הטיעון של לבון לפני ועדת א - ד היה שהישיבה ב- 16 ביולי לא היתה כלל ב16- ביולי אלא ב31- בו, ז"א כמה ימים אחרי נפילת הרשת. "הוא הוכיח שבכלל לא היתה ישיבה ב16- ביולי, יכל להיות שזה היה משגה והישיבה היתה ב15- ביולי." טיעון שני של לבון בוועדת א - ד היתה שלא היתה הוראה לפעול נגד אובייקטים בריטיים דווקא, בעוד שגיבלי בעצמו אמר במכתבו מיום 7 בנובמבר שהוא קיבל מלבון לפעול נגד אובייקטים בריטיים. "טעיון זה היה אחד השיקולים מדוע לא האמינו לגיבלי והגיעו אחר כך למסקנתם." שאלתי אני: "למי כן האמינו"? רוזן: "לא לגיבלי ולא ללבון" - העירותי: לא אמרת זאת. רוזן המשיך: "אבל לפנינו היו הוכחות אחרות ועדיות אחרות (ואיך זה היו משפט ערעור שאינם שומעים כלל עדים) שלא היו לפני ועדת אולשן - מה שמכריע את כף המאזניים קודם כל (זה) הגלוי שגיבלי ובן צור שיקרו או הדיחו לשקר (שאלתי: הכריע - איפה?) רוזן : "הכריע אצלנו את הכף למסקנה שאנחנו הגענו. לפי סדר העדיפיות, א) ענין השקרים וההדחה לשקר, ב) גורם שלא היה ידוע לועדת א-ד, שניתנו הוראות לפעולה כבר בנוגע ה2- וה14- ביולי, ז"א טרם שלבון נתן הוראה, והיו כבר פעולות, והפעולות לא היו כפי שרצו לספר וסיפרו לועדת א-ד., שהאנשים שלנו יצאו מכליהם, אלא אלו היו פעולות שלהן ניתנה הוראה (על ידי מי?) - אני בכוונה שם במקום אחרון את הגילוי שהמכתב מ19- {0198-16} ביולי ,1954 שנשלח לדיין, שלמכתב זה הוכנס שנוי. - שם הוא כותב לדיין: לפי הוראת לבון הכנסנו לפעולה את החברים של 131 - כפי שאתם שמעתם יש עילה סבירה להניח שמלים אלה לא נמצאו שם, - אלא עד הגיע למצרים כנראה ב28- ביוני וב2- ביולי וב14- בו היו כבר פעולות. ועדת כהן אינה מקבלת הגירסא שפעולות אלה היו מקריות ספונטאניות כביכול. כנראה שזה קומם את הוועדה נגד בן צור, גם נגד גיבלי. בן צור בדו"ח של 5 באוקטובר 1954 - מכניס גם הפעולות מ2- ומ14- ביולי ברשימה של 8 פעולות בהתאם להוראה שקיבלו מקודם (30). - יכול להיות שגיבלי היה מעונין להסתיר העובדה שלמעשה ניתנה הוראה לפני 16 ביולי, והיתה לו עילה די סבירה לייחס מתן ההוראה ב16- ביולי, כדי להתפטר מהאחריות להוראות שהיו כבר ב2- וב14- ביולי - כל השקרים בקשר לזאת - גם לפני בה"מ המחוזי וגם לפני ועדת חו"ב (האם גיבלי הופיע לפני ועדה זו?) הראו לנו על כל פנים שגיבלי בוודאי אינו אדם מהימן, שאפשר להאמין לו (אני: הוא היחידי?) רוזן: בנוגע לענין זה לא היתה לפנינו כל הוכחה שלבון הוא שקרן, אבל היתה לפנינו הוכחה שגיבלי הוא שקרן- - אני אומר שגיבלי אינו אדם שאנו יכלים להאמין לו. לאחר שבררו כל הפעולות האלו מ2- ו14- ביולי. בן צור גם הוא נתגלה כאדם משקר והדיח אדם אחר לשקר. - את אלעד (31) - ועדת כהן באה לידי מסקנה שבמכתב לאלעד (שנשלח ע"י סגן אלוף אלמוג לפריס לאלעד) אמרו לאלעד: אל תודיעו לוועדת אולשן שקיבלתי הוראות כבר בסיף מאי והפעולות ב2- וב14- היו פעולות שלנו (31) אלעד גם אמר זאת בועדת כהן. אלעד כשבא הנה נפגש עם בן צור, וועדת כהן אומרת שאין ספק שהוא שמע מבן צור אותו הדבר - "כל הדברים האלה ערערו את מהימנותו של גיבלי בכל הענין הזה" - בסוף דבר - המכתב מ19- ביולי. {0198-17} ועדת כהן קבעה בענין הזיופים והעלמת מכתבים" ועדת כהן קבעה שלא יכלה לשמוע 4 עדים: דליה כרמל, מזכירתו של גיבלי, יוסי המבורגר הראל, שקיבל הפיקוד על 131 לאחר שבן צור סולק בתחילת 1955 ועמד בראש היחידה עד מנוי שלום חיים . . . . . . במסמכים שונים ויהושפט הרכבי. דליה נחקרה ע"י הוזנר בפריס. היתה במצב של מתיחות גדולה היא הכחישה הכל עד שסוף סוף נשברה, ובחקירה השניה אמרה זה נכון, ב99%- של ודאות היא אומרת שהעתק המכתב מ19- ביולי היה כתוב קודם, לפי שיחות שהיו או לפי הוראות קודמות - הכניסה המלים: לפי הוראות לבון (32). היא אומרת שכל אמן והיא היו משוכנעים כל הזמן שלבון נתן ההוראה. היא התקוממה נגד ההכחשה של לבון (32). ורוזן מוסיף: "אני צריך לומר שבחקירה המשטרתית שהתנהלה עכשיו היא נסוגה במקצת, היא אומרת שאמנם תיקנה איזה מסמך - אבל אם בפריס אמרה שהיא בטוחה ב99%- שזהו המסמך, היא עכשיו לא כל כך בטוחה" (33). "אגב ענין זיוף המכתב - לזאת יש עדות מסייעת שאנו קיבלנו או הוזנר קיבלו מהרכבי. (34). לאחר שרוזן סיפר שגם להרכבי היא אמרה ששינתה המכתב - אמר הרכבי, שלא כל כך ברור אם דובר על המכתב מ19- ביולי (34). אחר כך אמר רוזן: "למעשה אין הוכחה לזיוף אחר מחוץ לזיוף שבוצע ע"י דליה כרמל (אני: אתה אומר שעדיין חוקרים זאת) כן, לע"ע אין כל הוכחה לזאת שהיה זיוף (אני - זיוף זה עדיין חוקרים). רוזן מוסיף: יש רק דבר אחד, שב1955- כנראה היה מקובל בחוגים מסויימים של הצבא שהיו זיופים כאלה והעלמת מכתבים, זה הוכח לכל הפחות לגבי שלשת מסמכים חשובים, שעליהם ועדת כהן אומרת, שמכל מקום הם כותבים שבהעלמת מסמכים אלה יכל להיות {0198-18} ענין רק לגיבלי ובן צור ולא ללבון. מסמכים אלה חסרים" (34) "אשר לגבי זיופים אני צריך לומר: לע"ע אין הוכחה על כל פנים שהיו דברים כאלה (34) (שאלתי: אין עוד משהו בדברי יוסי הראל?) - "הענין היה כך שיוסי אומר שהוא לא רצה לטפל בדבר זה, (השר דיין: לא יוסי אלא הרכבי), נכון, הרכבי. יוסי הראל שלח בנובמבר 1960 מכתב לרוה"מ, שבו הוא אומר שהוא ראה פרוטוקול שלבון עשה משיחה שהתנהלה בינו ובין יוסי, והמה שלבון אמר בוועדת חו"ב שהוא החם על הפרוטוקול זה לא נכון. זוהי טעות מצד לבון, הוא לא חתם (36) (אני - יש לך שני מונחים בדבר אמיתות דברים לא נכונים - טעות ושקר) - רוזן: אדוני רוה"מ אני קצת נפגע ע"י מה שאתה אומר. אני יודע על לבון שהוא לא טיפש כזה שהוא יגיד שהוא חתם. - - "מה שכן חסר לדבריו (של יוסי בפרוטוקול) זה שלבון אמר לו בשנה זו, בפברואר ,1960 שגיבלי הוציא ממנו את האישור, לא את ההוראה, הוא אמר האישור או איזה דבר דומה לזה, לאחר שנעשו כבר הפעולות מ2- ומ14- ביודי, שלא ידע עליהן (36). (רב סרן אברהם דאר, כמדומני חבר מושב) כתב לראש אמ"ן ביום :10.1.1955 "יצאתי אח הארץ בערב 21.12.54 ביום הוודע התאבדותו של דוד - בערב 27.12.54 קיבלתי מברק דחוף מראש אמ"ן לחזור מיד ארצה. - בערב 28.12 עזבתי אח רומא ולמחרת היום הגעתי ללוד. - לאחר שעות מספר קבלתי הודעה להתיצב בפני שר הבטחון - הוא החל חוקר אותי על פעולת ההצתה במשרד הדואר ב,2.7- והפצצות במשרדי המודיעין האמריקני ב14.7- - לשאלתי, ומה בקשר לפעולות שנעשו לאחר מכן, השיב השר כי זה בסדר, אך הפעולות הקודמות, מענינות אותנו במיוחד. הסברתי לשר הבטחון כי לא ידועים לי פרטים על כל הענין - ובאמת לא ידעתי דבר על כל הענין, לרגל ניתוקי מהחוליות זמן רב ושהותי הארוכה בחו"ל בתקופה האחרונה - במשך כל השיחה {0198-19} שארכה כשעה וחצי, לא יכלתי להשתחרר מהרגשה לא נוחה ששר הבטחון לא נתכוון לקבל אח האינפורמציה שלי כמו שהוא, אלא השתדל לכוון אותי כי אסכים עמו בקלות דעתם של מפקדי") (במכתב יוסי הראל מיום 6.11.60 אלי הוא כותב: "תוך שיחה זו (שהיתה ללבון עם הראל ב ) אמר מר לבון - במרירות רבה ובהרגשה של אדם שרמה - שכאשר בא אליו אל"מ גיבלי עם תכנית הפעולה אשר אותה הוא אישר וכבר בוצעה התכנית ונכשלה"). למה הבחין רוזן בין אישור ובין הוראה? מהו ההבדל? רוזן הוסיף: (עמוד 36) בענין זה (מכתבו של הראל) נחקר עכשיו יוסי הראל כשהיה כאן לפני שבועים בערך, ארוכות ע"י הוזנר. הוא כבר לא כל כך בטוח כזאת, לפים אנו איננו יכולים לייחס לדבר זה חשיבות (כמה מדייק שר משפטים זה!), אחר כך חזר רוזן ואמר: "ואחר שנחקר ארוכות ע"י הוזנר - אין עוד חשיבות מכרעת לענין זה. "עכשיו אנו אומרים - הוסיף רוזן "ואשר מקורן היה בין היתר חוסר תיחום ברור של הסמכיות והאחריות בדרג גבוה" (היכן זה נאמר?) כאן אני צריך לומר - שכאן נתגלתה ממש תמונה מזעזעת, כאשר קוראים העדות של דיין לפני ועדת א-ד על היחסים שהיו בינו לבין לבון, העדות של איסר, העדות של גיבלי ושל אחרים. רב אלוף דיין אמר אז ביאנואר 1955 לועדת א-ד, שלא היה לו אימון בלבון ושלצבא בכלל לא היה אימון בלבון (אני שאלתי: לך היה, כאשר היית בממשלה?) {0198-20} ענה רוזן, בפברואר ,1955 כן אדוני, שפירא, שיטרית ואני לא ידענו שום דבר על ענין זה, - זה נכון שאם נזדעזעתי מכל הדבר הזה, אך גם לא ידעתי מה היו היחסים - התמונה פשוט מזעזעת מה שהיה אז, לבון היה רגיל להתכחש להוראות שנתן, הביא דוגמאות, לאחר מכן זה הביא לידי כך שחקרו עוד פעם - לאחר החקירה הראשונה של לבון, אחרי ששמעו דברים אלה חקרו את לבון, הוא מבחינתו סתר את כל הדברים האלה, לעומת זה הוא אומר שהוא היה מבודד בצבא, לא קיבל האינפורמציה הדרושה (37) והממשלה קבילה? רוה"מ קיבל כאשר דרש? מדוע לא התאונן לפני הממשלה שאינו מקבל אינפורמציה?) - יש כאן הוכחות ועדיות שדברים הוסתרו בפני רוה"מ (אני - על ידי מי הוסתרו בפני רוה"מ?) - למשל, על ידי לבון (אני: מדוע אינך אומר שלבון הסתיר דברים בפני רוה"מ?) - כי אינני כל כך בטוח שזה היה דווקא לבון - התמונה שהיתה ב1954- והיא של חוסר תיאום מאוד מאוד מדאיג (אני: בין שר הבטחון והממשלה היה תיאום?) - רוזן: אנחנו היינו צריכים להניח שהיה תיאום. (אני - שניכם הייתם בממשלה) שפירא - במידה שידענו - היה. (אני: יש לי דברים מאז) שפירא: מה אמרתי? (בישיבת הממשלה מיום ,20.2.55 שבה הודיע שרת על התפטרות לבון אמר רוזן: "אני יודע היטב את הקו של ב.ג., ואני יודע כמו כן שהממשלה יכולה לעבוד אתו על פי הקו שאנו יודעים, ואני אפילו צריך לומר, פעם אמר זאת לרוה"מ, שלפי הכרתי בתקופת ב,ג. שמענו יותר על המתרחש, נשאלנו יותר, והדברים הובאו לפנינו ביתר גלוי-לב וביתר בהירות מאשר בתקופת לבון. למשל מה שאנו שמענו היום בהודעת שר הבטחון (לבון, הוא דיבר על כך ש"בחודש יולי היו דברים מסוימים, אף איש לא ידע על כך, לי לא ברור אם רוה"מ ידע על זאת. כל מה ששמענו בהודעה זאת אנו לא ידענו, אני לא ידעתי, אבל מכל מקום כל אחד אשר עבד יחד עם ב.ג., בין {0198-21} אם הוא הסכים לכך ובין אם הוא חלק הקו הזה, ידע שב.ג. דיבר עם הממשלה, על כל פנים זה היה הרושם שלי. והוא שאל אותנו. "אני חושב שהיינו יותר בענינים מאשר בזמן האחרון." י. ספיר אמר באותה ישיבה: "אם זכרוני אינו מטעה אותי נפגשתי לפני כעשרה חדשים יחד עם חברי סרלין עם רוה"מ (שרת) בפגישה לגמרי פרטית והשחנו מהרהורי לבנו על משרד הבטחון מתוך חרדה ודאגה, שדווקא צרוף זה אינו מנבא טובות לעניני הבטחון, בערך כך היו הדברים. יתכן שאיני מדייק בלשוני. אבל שאלתי, שאלנו את רוה"מ בשיחה - כאשר אמרתי, מאוד פרטית וללא כל פרסומים: אם כל הענינים ידועים לו, אם אדוני כשר החוץ שליט בכל הענינים. אדוני אמר שאינו מתעלם מכמה אפשריות במבנה הנוכחי,אבל הוא הרגיע אותנו שיש לו שליטה מספקת על הענינים." מ. שפירא אמר אז: "אני רוצה להגיד רק מלה אחת: בעבר היו חילוקי דעות ביני ובין ב.ג. זה ידוע, איני רוצה להבטיח שגם בעתיד לא יהיו חילוקי דעות בינינו, אבל דבר אחד הרגשתי כאשר ב.ג. היה שר בטחון - הייתי שקט מאוד, למרות כל חילוקי הדעות בינינו. ידעתי באיזו ידים נאמנות ומנוסות הבטחון שלנו נמצא על אף חילוקי הדעות שהיו בינינו, היו גם הצבעות. סבורני שרק בימי ב.ג. היו הצבעות כאלו, הוא ידע גם לקבל את ההתנגדות של הרוב להצעות שלו וגם את הדין של הרוב (דב יוסף הוסיף: בענינים חמורים מאוד!) הוא ידע לקבל את דעת הרוב בענינים חמורים כאשר כולנו זוכרים את זאת." י. רוקח אמר: "בועדת השרים לעניני חוץ ובטחון הבעתי את רחשי לבי שאין אני רואה דרך ללבון להישאר שר הבטחון, לא ידעתי כל מה שהתרחש - אני ראיתי שלא יוכל להמשיך את העבודה בממשלה זו." {0198-22} בישיבת ועד שרים לעניני חוץ ובטחון ביום 11.1.55 (רוה"מ, רוזן, י. רוקח ועוד) אמר י. רוקח: "זה שנתיים וחצי אני בממשלה ולא היתה לי תקופה כה קשה כמו בזמן האחרון" רוה"מ (שרת) מוסיף: "אני מאמין שזה היה לך, אבל לא רק לך." י. רוקח: במובן נפשי." רוה"מ: "אינני חושב שרק לך יש קשיים במובן נפשי"). אני חוזר לישיבת הממשלה ששמעה הדו"ח של רוזן על ועדת השבעה ביום :31.10.60 שפירא (בהערה לדברי) : "אמרתי בוויכוח הראשון שאני מאשים את שרת ואת האחרים. אילו היינו יודעים לא חייכו מגיעים למצב כזה. אני - "נוח לך להאשים את שרת." רוזן "אם אנחנו לא ידענו את הנעשה אני בטוח שספיר, גולדה ואשכול ידעו." פ. ספיר: "לא הייתי חבר בממשלה אז." רוזן: "אני בכל זאת בטוח שידעה." שפירא: "המזכירים ידעו, אבל לא השרים." פ. רוזן הוסיף: "אני גם לא ידעתי מה היה קודם, אני גם לא ידעתי שפיצוץ של בנין הוועדה העליונה ב1953- (?) ומה שהיה בבגדאד, שכל הדברים האלה הודרכו על ידינו..." אני: מי אמר זאת שהם הודרכו על ידינו? רוזן: "אני על כל פנים יודע שב1952- היה בן צור בעיראק, על כל פנים מישהו היה אחראי לדבר זה, אנחנו לא ידענו על דבר זה. על כל פנים אני לא ידעתי על דבר זה." אני : "מי עשה דברים בעיראק, מה קרה בעיראק, אם אתה מדבר על זאת האם אחה חקרת?" בן אהרון: "אחנחנו לא היינו ועדה לחקור בעניני עיראק. אני: מדוע אתה מדבר על כך, לבון שיקר בזאת, הוא סיפר סיפורים לועדה חו"ב (על פי פקודתי מינה איסר הראל ביום 16.11.60 ועדה של שלשה: [ ח ס ו י ] {0198-23} [ ח ס ו י ] א) הרקע: 1) בשנות 1950-1 קרו בבגדד 5 מקרים בהם הושלכו פצצות אשר גרמו לנזק ברכוש ולאבדות בנפש. מתוך 5 המקרים האלה כוונו 4 נגד מטרות יהודיות ואחת נגד לשכת המודיעין האמריקנית. 2) עם התגלות מחבואי הנשק היהודיים בעיראק, בוצעו מאסרים נרחבים בקרב יהודי המקום. הנאסרים הואשמו בזריקת הפצצות, הועמדו למשפט ונמצאו חייבים בדין. כל הנאשמים, פרט לאחד, הכחישו ההאשמה. המיוחסת להם, ואילו האחד שהודה בעת החקירות, טען במשפט כי עשה זאת תחת לחץ של עינויים. 3) באותה תקופה רווחה סברה כי זריקת הפצצות היתה מעשה. של חוגים ערביים או של שלטונות עיראק,ושהיהודים לא היו מעורבים בו. .4 בינתיים השחחררו כל אלה שנשפטו לתקופות מאסר שונות ורובם עלו לארץ. יש סיכויים כי הם יוכלו לתרום להבהרת הענין. [ ח ס ו י ] ג) מטרת החקירה: לחקור ולהסיק מסקנות לגבי השאלות הבאות: 1) האם נזרקו הפצצות, כלן או כמה מהן, על ידי יהודים? 2) באם כן, האם בוצע המעשה לפי הוראה כלשהי מהארץ או לפי יזמה מקומית. 3) באם בוצע המעשה מהארץ, מי הגורם שנתן ההוראה, באיזה דרכים ולאיזו מטרה? ד) השיטה: 1) הוועדה תסיים את עבודתה בהקדם האפשרי והגיש אלי את מסקנותיה. 2) החקירה תתנהל בסודיות, ויש לוודא הדבר בכל שלביה. - חתום א. הראל, ראש המוסד המרכזי למודיעין ולבטחון. הוועדה חקרה 12 עדים, מהם 3 שליחים ישראליים ו9- פעילים מקומיים. נוסף על כך קיבלה הוועדה הצהרות בכתב משני אנשים נוספים. כן עיינה הוועדה בחומר הכתוב הרב שהצטבר בפרשה זו. הוועדה הגיעה למסקנות הבאותו 1) לגבי השאלה הראשונה: האם נזרקו הפצצות, כולן או כמה מהן, על ידי יהודים? {0198-24} א) הוועדה לא מצאה שום הוכחה עובדתית לזריקת הפצצות עד ידי ארגון או פרט יהודיים כל שהם. כן לא מצאה הוועדה כל סיבה הגיונית שיכולה היתה להניע גוף או פרט יהודיים לזרוק פצצות לשם קידומם או הבטחתם של אינטרסים יהודיים מקומיים מידיים. ב) הוועדה הופתעו לשמוע מפי מרבית העדים נימה של האשמה בלתי מבוססת מבחינה עובדתית, לפיה נזרקו הפצצות ע"י יהודים. (לא העתקתי הכל תחת אות ב'). לגבי השאלה השניה: באם כן האם בוצעה המעשה לפי הוראה כלשהי מהארץ או לפי יזמה מקומית? א) הוועדה משוכנעת כי לא ניתנה כל הוראה משום גורם בארץ לביצוע מעשי חבלה מהסוג הנידון. ב) ברור לוועדה שהוראה למעשים כאלה לא ניתנה לא ע"י מוסד ישראלי ולא ע"י מוסד מקומי. לגבי השאלה השלישית: באם בוצע המעשה לפי הוראה מהארץ וכו' - מאחר שהוועדה משוכנעת כי לא נ תנה כל הוראה מסוג זה ע"י שום גורם בארץ הרי היא פטורה מלענות על שאלה זו. כששרת הופיע בפני ועדת חו"ב ביום 17.10.60 שאל אותו בר יהודה על "פרשת עיראק." שרת ענה: אני בטוח שחשבנו שהיתה סתם עלילה ותפסו יהודים. ענין עיראק לא הובא לתשומת לבי כשטיפלנו בפרשת קהיר באור כזה (עמוד ,25 שם). לפי כך באותו יום (17.10.60) הופיע לבון בוועדה ובדר שאל את לבון אם לא היה מקרים כאלה (כמו במצרים) בארץ ערבית אחרת, בעיראק, ולבון ענה כמובן, כן. (לעיין באותה הישיבה על טכסט השאלה והתשובה). {0198-25} (אני חוזר לישיבת הסיום ביום ,31.10.60 כשרוזן הסביר מסקנות השבעה, עמוד :39 בן אהרון אומר: אני לא ידעתי (על עיראק) אבל אחרים ידעו." אני העירותי: "אני ידעתי והצבא ידע על זאת כמוך, על בגדאד, ברזילי אומר: "כמו שלבון לא ידע על מצרים." אני: אתה בטוח בזאת? (ברזילי לא עונה, במקומו אומר רוזן : "יתכן שטעות בדבר זה" עמוד -39 אני העירותי: "לא איכפת לי, יש לך הזכות הגמורה להושיב אותי על ספסל הנאשמים, אבל לא בחדר אחד עם לבון, תושיב אותי לחוד" . אחר כך אמר רוזן: "אני מאוד נפגע על ידי הטון כל אירוניה, אם לא לומר זלזול, שבו דיבר לבון בוועדת חו"ב על אולשן ודורי. (בישיבת חברי מפלגה שהתקיימה בבנין סו"ב ביום 4.12.60 אמר קדיש לוז "מתיחס בחומר להופעת לבון בוועדת חו"ב, אבל מה הביא ועדת חקירה? המוצא היחידי - חיסול מהיר של הפרשה, אחרת נצעד בעינים פקוחות לאבדון. אלתרמן (דיבר מיד אחרי קדיש): נצח של מפלגה נעוץ בצדק - ועל צדק קיומו. רשאי אדם אשר עוול נעשה למפעל חייו לתבוע צדק. רק גוף משפטי מסוגל לשפוט." יחיאל הלפרין אמר: "אין לשלול מגיבלי זכותו לדין צדק." שאול מזכיר דברי ברל על ב.ג. שהוא מתנת ההיסטוריה לעם ישראל - אולם מחנה חד-פעמית. אך בכל מקרה - חייב ב.ג. להוכיח צדקתו. - איני יודע מנין בא אצלו קטע זה מהישיבה, ודיכן נמצא כל הפרוטוקול. (בישיבת ועדת השבעה מיום 19.12.60 היה שפירא היחיד שדרש שיאמר "אני נגד זה שנגיד באופן ברור שגיבלי נתן הוראה" וכשברזילי תקף אותו על כך אמר שפירא: "הוא טוען שהיה רק המוציא לפועל. אנו לא מחייבים אדם שמילא פקודה, הוא טוען שמילא פקודה, לבון נתן לו הוראה." {0198-26} וכשבן אהרון הקשה: "אמר שאף אחד לא נתן לו הוראה" ענה שפירא: זה בהחלט ענין משפטי, שאחנחנו לא יכלים להגיד שנכון הוא, שאיש זה נתן הוראה על דעת עצמו" (שם עמוד 21) באותה ישיבה של השבעה אומר רוזן: "אנו נמצאים קצת במצב לא נוח, היות ולא שמענו עדים. אני דווקא רציתי לשמוע עדים גם בענין זה, אנו צמודים לחומר. בחומר יש רמזים. אבל לא חקרנו בדבר זה." בן אהרון אומר (באותו עמוד 17): "אני רואה זיקה בין 1954 במצרים ו1952- בעיראק, אותם אנשים." באותה ישיבה שואל שפירא: "האם יש ידיעות על חקירת המשטרה בקשר לדליה?" רוזן עונה: עוד לא. בישיבת השבעה ביום 13.12.60 אמר רוזן: "אני לא בנקל יכל לקבל שגיבלי היה נותן הוראה אם לא הניח שמאחוריו עומד לבון. אני חושב שאפשר לקבוע שלבון לא נתן הוראה מפורשת , אבל השאלה היא אם אנו יכולים לומר להסברת הענין - לדעה כזאת הגיע אפילו .אשכול באחת הישיבות - שהוא וודאי חשב שזה היה לפי רוח לבון, על פי שיחות אקטואליות מוקדמות, אפילו על פי שיחה שהתנהלה במאי, כי אני חושב שלא מתקבל על הדעת שגיבלי בענין זה פעל לגמרי על דעת עצמו. מכל מקום זה לא מתקבל בקלות על דעתי" אחר כך מודיע רוזן שדיין רוצה להופיע בפני פורום אחראי, הוא רוצה לסתור מה שאמר לבון בועדת חו"ב. שפירא אמר מיד: "אני בעד זה שנשמע אוחו, הוא חבר הממשלה, בן אהרון מתנגד." שוב אומר רוזן: "דיין ממש מבקש שאנו נשמע אותו" (עמוד 40). שפירא: "את דיין צריך לשמוע," אבל לא שמעו אותו. לפני זה (בעמוד 35) אומר רוזן: "לפני הוועדה מונחת בקשתו של גיבלי ושל עורך הדין שלו - להשמע ע"י הוועדה, כדי להוכיח לוועדה שלבון נחן את ההוראה, על זה צריך להחליט" אחר כך אמר (באותו עמוד): "הצעתי לשמוע את המפקד קתם, שכאילו {0198-27} היה נוכח כשגיבלי בא מהשיחה עם לבון ואמר לבן צור שהוא עכשיו קיבל הוראה זו. אתר כך אמרתי שאני רוצה לשמוע את דיין, המבקש שאנחנו נשמע אותו. גם אמרתי שיכל להיות שיש ענין לשמוע את גיבלי ואת לבון, אולי גם את שרת. אך אמרתי שיש לי ספקות, אם יש לנו סמכות לשמוע אותם.יתכן שהכוונה היתה שאנו נעבור רק על חומר בכתב בלי שנשמע אנשים. - - לאחר מכן קיימתי שיחה ארוכה עם ב.ג. קודם כל דיווחתי לו על עבודת הוועדה. שאלתיו מה הוא חושב אם נוכל לשמוע עוד אנשים. על זאת הוא השיב אני לא מתערב בעבודה הוועדה, אם אתם חושבים לנכון לשמוע עדים - לפי דעתי אתם יכלים לשמוע אותם" (עמוד 30). בישיבה האחרונה ביום 21.12.60 קובע רוזן שיש לקבל דברי דליה בפריס להוזנר ולא מה שהיא אמרה פה למשטרה - על שאלת רוזן עונה שפירא : "הנכון הוא שגם אני חושב כך, שבטח היו להם (ללבון ולגיבלי) שיחות, דובר על הרבה ענינים, אבל אנו רוצים להבדיל בין שיחות ובין הוראות מפורשות. אמנם היו שיחות, אבל לכלל הוראות מפורשות לא הגיע. ברזילי טוען: "הוכח זיוף בהעתק המכתב, כמו כן ברור שנעלמו כמה מסמכים" (עמוד 73). נעמי סלומון (ממשרד המשפטים) כותבת לשר המשפטים ביום 30.11.60 כי ביום 26.7.54 כתב ראש אמן לשר הבטחון שבמברק שנתקבל באותו בוקר מודיעים שאנשינו בין הנעצרים. ועדת א-ד סבורה כי "שר הבטחון היה צריך להזדעזע ולחקור מיד אם אנשי המקום פעלו על דעת עצמם או על פי הוראות מכאן. שר הבטחון השיב לוועדה שראש אמן אמר לו כי "היה ענין של תכנון והבחורים יצאו מכליהם," אם ראש אמן אמר זאת ברור שבכך התכוון להעלים משר הבטחון כי הוא על דעת עצמו נתן למפקד 131 הוראות להפעיל אנשינו במצרים ב.16.7.54- {0198-28} על ועדת כהן היא כותבת כי "החשדות בדבר זיופי מסמכים ורישומים הנוגעים לפרשת מצרים לא הוכחו והוועדה שוכנעה שהחשדות האמורים לא היו מבוססים די הצורך. הוועדה קבעה כעובדה "שמכתבו של גיבלי נשלח לרמטכל ביום 19.7.54 והכיל אותם שני הדפים אשר מהם מורכב ההעתק המצוי בידינו בלא שנעשה בהם שנוי כל שהוא." "העדים אבידר, דיין, הלפרין (איסר) ופרס אמרו בוועדת אולשן - כל אחד מנימוקיו שלו - שלא מתקבל על דעתם שגיבלי נתן ההוראה על דעת עצמו, ואח"כ היא מוסיפה: הלפרין אמר בועדת אולשן שעוד ב29.7.54- אמר לו גיבלי: "אנשינו ביצעו את זה. לא היו הוראות לבצע. היו הוראות לכוננות ולתכנון. הערתי אני: ואם כי הוזנר נשלח לפריס לחקור את דליה כתבה ועדת השבעה בסעיף 3 של מסקנותיה: "הוועדה לא שמעה עדים. רוב הוועדה חוותה דעתה . . . סעיף 8 של מסקנות ועדת השבעה קובעת כי "חקירת היועץ המשפטי העלתה שהמלים "לפי הוראתו של לבון" לא היו מצויות במכתב המקורי - וכי הקצין הבכיר הגיש את ההעתק המזויף לועדת א-ד כהוכחה כי קבל הוראה לפעול מלבון. מ"מ מפקד מצ"ה (הולדר שמואל, רב סרן חקר אם המכתב של 19.7.54 זויף - וביום 26,12.60 בסיכום חקירתו מצא "שלא קיימת הוכחה לזיוף no. case :כל שהוא. בסיכום דעתו היא {0198-29} גם אלברט חגג מז'פ של משטרת ישראל ערך במשך יומים בדיקות והגיע לידי מסקנה שכל ההעתקים הקיימים ממכתב ראש אמ"ן אל"מ בנימין גיבלי לרמטכ"ל מ19.7.54- מהוים חטיבה אחת, הודפסו בבת אחת באותו הזמן ובאותה מכונת כחיבה. "הוא זיהה את מכונת הכתיבה עליה הודפס המכתב. בהעתקי המכתב מ17.7.54- לא נמצא שום עקבות לזיוף." חגג אברהם - פקד, קצין במעבדה של המחלקה לזהוי פלילי, אגף החקירות, נתבקש ע"י מר חיים כהן לחוות דעתו המקצועית על בדיקת מסמך (מכתב 19.7.54). הוא למד 4 שנים בפקולטה למשפטים ופילוסופיה בקהיר, למד מקצוע בדיקת כחבי יד אצל הגרפולוג ד"ר דר הואויני, עבר קורס מדעי המשטרה בנט קולג,' שפילר, השתלם באנגליה וצרפת בשטח בדיקת מסמכים וזיופים. ומצא כי "התאריכים הכתובים על העמוד הראשון של המסמך הם התאריכים המקוריים אשר לא שונו, בחלק המודפס במכונת כחיבה לא נעשה כל טיפול - וכל נסיון לשנותו והוא חלק אינטגרלי של המסמך כולו." תאריך מסירת מסקנות ועדח השבעה לממשלה היה ביום .25.12.60 מסקנות אברהם חגג ביום .14.10.60 אני חוזר לישיבת הממשלה\דו"ח ועדת השבעה\ביום .25.12.60 י. בן-אהרון טוען (עמוד 40): "אמן היה אז רקוב עד השורש." אני: "אתה אומר זאת," בן אהרון: "זה הוכח." ברזילי "כל הוועדות אומרות זאת." לחיזוק טענות אלה מספר רוזן (41) כי לבון גילה בפני ועדת חו"ב שלא היה תיחום (ולא תיאום) בין הסמכיות בדרג הגבוה ביותר, אלא גם שנעשו מעשים, כמו למשל הסיור לסוריה של חמשת הבחורים (מה הוא אמר בענין זה בשנת 1952) בלי שאיזה אדם אחראי"נתן הוראה לכך" - העירותי: בענין זה {0198-30} תשמע ממני מה שאמר לבון בועדת חו"ב ובטחון לפני חמש שנים" (בישיבת ועדת חו"ב ביום 18.1.55 סיפר לבון על חמשה הבחורים שנשלחו לסוריה עם בנו של פייגה אילנות, ושיבח את המעשה החשוב שנעשה כדת וכדין). לאחר שרוזן גמר הסברותיו הארוכות למסקנות העיר בורג (42) "הייתי רוצה לשאול את שר המשפטים האם אין בזה קצת פגם, לא שמעתם שום איש, לא היתה לכם התרשמות אישית, - אחר כך התעמקתם בנייר ולא ראיתם האדם מאחורי הנייר. אני לא שוכנעתי אם זאת היתה הדרך הנכונה. - (אחר כך הוא מוסיף לשאלון: האם הוא (רוזן) באמת בטוח, שמזכירה הבאה מנ.י. ומפאריס, שהיא דווקא זוכרת המלים שהיו במכתב והמלים שהוכנסו למכתב. אם הזכרון מטושטש, איך זה קורה שהוא פועל כל כך טוב, זוהי שאלה שאיני יכול להתגבר עליה " (43). ברזילי תקף בין השאר את דיין ואומר: "הרמטכל העלים ולא אמר דבר לסגנו, לא אמר דבר לשר הבטחון, שר הבטחון לא סיפר דבר לממשלה ולא לראש הממשלה" דיין ענה לו: "מעולם לא העלמתי דבר ולא חצי דבר ולא רבע דבר משר הבטחון" (43). בנטוב שואל: "אם אומרים ששר הבטחון היה מתכחש להוראות - מדוע לא ביקשו ממנו הוראות בכתב" - דיין עונה: "ביקשו" 45) בנטוב שואל (עמוד קודם 44) כאשר הרמטכל היה בחו"ל היה ממלא מקום איך זה קורה - הוא (מ"מ הרמטכל) פתאום מוציא עצמו מהתמונה (אני מעיר - הוא לא יצא, שר הבטחון הוציא אותו (44). {0198-31} בנטוב שואל: "פה השתמשו בביטוי: לצבא אין אימון. הייתי רוצה לדעת שלצבא אין אימון בשר הבטחון?" דיין עונה: "אם הצבא חושב ששר הבטחון הוא שקרן אין לו אימון אליו," בנטוב שואל: "מה זאת אומרת שלצבא אין אמון" אני מעיר: "דיין אינו יושב כאן כרמטכל לשעבר, הוא יושב פה כשר." אשכול שואל את בנטוב: "האם אתה רוצה להתחיל חקירה חדשה?" בנטוב: "אני רוצה להבין (45) אני מעיר "הוועדה אומרת שלא חקרה עדים, היא קראה ניירות וכתבה גם נייר, זה הכל." יוספטל מעיר: "המסקנות אינן עומדות בתיאום עם הסברות שר המשפטים - מדוע לא העמיד את גיבלי למשפט (שאלה נכונה מאוד!) מדוע הוא לא חוקר את הדברים, מה הוא מחכה עד נובמבר ועד דצמבר?"(54) - ההחלטה המוחלטת אינה מבוססת גם הוועדה עשתה דבר והפוכו בענין זה" (46). בן אהרון מציע לאשר המסקנות - בעד 8 קולות (4 נמנעו: א. אבן, י. בורג, מ. דיין, ג. יוספטל - ב.ג. לא השתתף בכלל בהצבעה) (בהמשך הישיבה הודיעו בשם השר בורג שהוא מצרף קולו בעד המסקנות). אחרי ההצבעה מסרתי הודעה (63-49) הדברים האחרונים בהודעה: ..."החלטתם מה שהחלטתם, יש מסקנות, יש החלטת הממשלה המאשרת המסקנות, בממשלה יש אחריות משותפת, בעיני זה חוק חשוב ויסודי, איני שותף לאחריות זו, לא למינוי הועדה לא למסקנותיה, לא להחלטת הממשלה ולא אהיה אחראי לה. כיוון שיש חוק האחריות המשותפת, אסיק מזה מסקנה (כלומר אתפטר) והייתי מסיק המסקנה מחר בבוקר, המסקנה היחידה שאיני חייב להסיק, אבל איני {0198-32} רוצה להכניס למבוכה אח הקונגרס (שנתאסף ביום ) אעשה זאת לאחר הקונגרס - אבל חברים: איני שותף לכם, איני חבר לכם לממשלה (63) עזבתי הישיבה. דברי לבון בישיבת הממשלה ביום 16.1.55 (על החמשה.): -- ידוע לכם שבלילה בין השמונה לתשעה בדצמבר (שרת: אור ל9- בדצמבר) יצאה כתה של חמשה חיילים לתפקיד של טיפול במכשיר הקיים כבר מזמן בסוריה, [ חסוי ] בישיבת הוועדה (לחו"ב) מיום 1.11.60 אמר יו"ר הועדה (ארגוב): זוהי עובדה שמה שנידון פה יצא במאה אחוזים לעתון. [ חסוי ] בישיבת ועדת חוץ מיום 3.1.61 אומר רוזן: "לדעתי אין ליחס חשיבות רבה לשאלה הזאת, אם הישיבה היתה ב17.6- או לא. היא בוודאי לא היתה ב,16.7- אבל היתה ישיבה ב.15.7- גיבלי טוען שהוא קיבל את ההוראה לאחר ישיבה אחת שהוא השתתף בה, ולאחר הישיבה ביקש ממנו מר לבון להישאר, {0198-33} להתייחד אתו לשיחה. הישיבה היתה ב.15.7- באותה ישיבה הסביר רוזן מדוע לא שמעו עדים "בענין זה היו לראשונה הדעות חלוקות. - רוב הועדה חיווה דעתו כי שמיעת עדים אינה בסמכותה. - הרוב אמר: אם בכלל לשמוע עדים - אז צריך היה לעשות זאת במסגרת של ועדת חקירה רגילה לפי פקודות ועדות חקירה. אבל שיקול חשוב היה שזה כבר מפוקפק מאוד היום לשמוע עדים על נושא כל כך עדין, מי נתן הוראה ולאחר שעברו יותר משש שנים - למעשה הדבר הזה הביא אח ועדת א-ד לכך לא להאמין לאף עד, - והם הסיקו מסקנותיהם יותר מהוכחות נסיבתיות. אבל עכשיו לשמוע עדים, לאחר יותר משש שנים, או לבדוק אותם על תאריכים, על עובדות ואימרות - זה דבר מאוד מפוקפק. - - - - - בתיק שלי "חליפת מכתבים" יש מכתב של הרמטכל (דיין) לשר הבטחון מיום 17.1.55 הפעולה אושרה ע"י אלוף משנה יוסף. ביום 14.8.53 כותב שרת (כממלא מקום רוה"מ ושר החוץ) ללבון (כממלא מקום שר הבטחון): "ביני לבין רוה"מ ושר הבטחון נקבע נוהג של מסירת הודעה מראש למשרד החוץ על כל מעשה תגובה רציני - - ועל כל צעד נמרץ כלפי האוכלוסיה הערבית של המדינה. נוהג זה לא נשמר לגבי העוצר והחיפוש בטירה וכן גם לגבי הפעולות שבוצעו בליל 12 לח"ז. (בתיק "תעודות ומכתבים" רשומים בדברי מיום 7.11.60 דברי לבון על ענין החמשה בועדת חו"ב מיום 17.10.60 ודבריו בועדת חו"ב באותו ענין מיום 18.1.55). {0198-34} התפטרתי ביום ,31.1.61 ובמכתבי לנשיא באותו יום כתבתי בין השאר: "בזאת אני מתכבד להודיעך כי אני מתפטר מחברותי בממשלה. אני עושה זאת בצער רב. יתכן כי אזרחים רבים, ולא רק מחברי מפלגתי, שנתנו בי אמונם יראו צעדי זה בדאגה וגם לא קל לי להינתק ממעשים חשובים בעיני שאני עוסק בהם הרבה שנים ומתוכניות שאני עומד בהתחלת ביצוען. אולם הכרתי הממלכתית אוסרת עלי לשאת באחריות ההחלטה שהממשלה קיבלה ביום ,25.12.60 באשר החלטה זו נוגדת אשיות הצדק וחוקי היסוד של המדינה, אם כי אין לי ספק שחברי שקיבלו אוחה בתום לב ובהנחה שרק הצדק לנגד עיניהם. חוק האחריות המשותפת מחייב כל חבר בממשלה לשאת באחריות החלטותיה ומעשיה, גם אם הוא בעצמו התנגד להם. ואמנם כמה פעמים קיבלו חברי הממשלה החלטות שלא הסכמתי להן, וקיבלתי דין הרוב ונשאתי באחריות. אולם באותה הישיבה קיבלה הממשלה החלטה שמצפוני אינו יכל להשלים אתה, ואין לי מוצא אחר אלא להתפטר, אמרתי לחברים באותה ישיבה, כי בדעתי להסיק המסקנות, אבל שני עיכובים זמניים מחייבים לדחות התפטרותי, עיכובים אלה הוסרו עכשיו ואני מתפטר. ההחלטה המדוברת היא אישור מםקנות "ועדת השבעה" שנבחרה בישיבת הממשלה ביום 31.10.60 אשר "תעיין בכל החומר הנוגע לפרשה ותגיש מסקנותיה לממשלה" לא השתתפתי בהצבעה על החלטה זו, כשם שלא השתתפתי בהחלטה על קבלת המסקנות ביום ,25.12.60 כי לי היה ברור שאם יש צורך לברר השאלה - שנקראה בשם פרשה (ושאלה זו הסעירה את הצבור זה חדשים אחדים לרגל גורמים שלא אעמוד עליהם פה), יש לברר אותה לפי נוהל חוקי בפני בית משפט או ועדת חקירה משפטית, והשאלה היא: אם שר הבטחון בשנת 1954 (מר פנחס לבון {0198-35} נתן הוראה מסוימת לקצין בכיר לעשות פעולה מסוימת שהביאה לאבדן חיי אנשים, או הקצין הבכיר חרג מסמכותו ופעל על דעת עצמו. בבירור משפטי זה יש לתת לשני הצדדים אפשרות שווה להביא עדים או תעודות אם רואים צורך בכך, וכל צד חוקר הצד השני חקירת שתי וערב, ובית משפט מוסמך מוציא פסק דינו. בבירור שאלה זו עמדה דילמה קשה ואכזרית: או שדברי שר הבטחון דאז נכונים, והקצין הבכיר אשם, או שדברי הקצין הבכיר נכונים ושר הבטחון עשה מה שעשה ונושא באחריות הפעולה. זהו כלל מקובל שמוטב לזכות עשרות אשמים, מאשר להרשיע איש אחד חף מפשע. אולם למען הרשיע חשוד יש הכרח להוכיח בראיות משכנעות למעלה מספק מתקבל על הדעת, שהחשוד אשם. כל איש יש לו אהדה טבעית לאיש המנסה לטהר עצמו, אבל במקרה דנן שכחו רבים (או לא ידעו מלכתחילה) כי זיכוי האחד - פירושו הרשעת השני. התנגדתי להקמת "ועדת השבעה." דעתי היתה שאם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת בשנת ,1954 ומי מהשנים אשם ומי זכאי, יש לעשות אך ורק במוסד משפטי מוסמך, לפי הנוהל הקבוע בחוק ולא על ידי גוף פוליטי בניגוד לחוקי המדינה. כש"השבעה" הגישו מסקנותיהם לממשלה ביום ,25.12.60 והממשלה אישרה אותן ברוב דעות - בלי השתתפותי בדיון - אמרתי לממשלה לאחר ההחלטה שאני אמנם בטוח כי החברים עשו מה שעשו בתום לב, למען האמת, אבל המסקנות הן פסולות, כי הן מזכות אחד מהשנים ומרשיעות את השני, מבלי חקירה משפטית, {0198-36} מבלי שמיעת הצדדים. בכל מדינה בנויה על חוק ולא על עריצות ועל שרירות - יש הזכות לכל אזרח שלא ירשיעו אותו בלי בית משפט מוסמך, בלי שמיעת הצדדים, ובלי חקירת שתי וערב. והרשעת אזרח בלי משפט מוסמך לפי נוהל חוקי - היא פגיעה קשה בחוקי היסוד של מדינה דימוקרטית ובזכויות היסוד של האזרחים. זהו גם תקדים מסוכן לעתיד. מסע ההשמצה שאורגן נגדי בחדשים האחרונים על ידי מי שאורגן, באספות, בעתונים, בוועדת חוץ ובטחון ובכנסת, לא פגע ולא נגע בי. הדימוקרטיה פירושה בין השאר גם מדינת חוק והפרדת רשיות. רשות מחוקקת רשות מבצעת ורשות שיפוטית. התפטרותי עכשיו מהממשלה באה מתוך צו מצפוני ומתוך חרדה לחוק ולצדק במדינה. נאמר לי שאני עלול לשגות. ידעתי זאת בעצמי מיום שעמדתי על דעתי, וידעתי שגם אחרים עלולים לשגות - ובמקרה האחרון ברור לי, לצערי, שהם טעו, ואני נפרד מהם בידידות ובהבעת תודה על האמון ששמו בי בשבתנו יחד בממשלה. בכבוד רב ובהוקרה עמוקה (-) (מכתב זה נמצא בתיק "מכתבי ד.ב.ג. בענין הפרשה").