יומנים > יומן - מלא 23/07/1937

{P001} {0138-52} 23.7.37 משה - הצטערתי מאוד כששמעתי מפי ברץ שהקראת במועצת המפלגה את מברקי הפרטי אליך בדבר רשמי מקריאת הדו"ח. אני בכוונה התחלתי את המברק במלה "פרטי", וכוונתי היתה באמת שהדברים הם רק בשבילך. אבל אני מבין שאתה הבינות אחרת אח המלה "פרטי" וראית צור למסור למועצה לא רק שני מכתבי - אלא גם המברק שנשלח לאחר לאחד עיון בדו"ח, למען להטעות את החברים, שדעתי במכתבי השני היא דעתי השקולה. לא הייתי עומד כלל על דבר זה, אבל הגיעו אלי דברי כמה חברים במועצה (עד עכשיו לא השגתי עדיין את כל הפרוטוקול, וביחוד אני מצטער על העדר דברי השוללים הגדולי - יצחק ושאול, שמשום מה לא נשלחו לי), ואני רואה שמברקי זה הכניס קצת בלבול וג דכדוך. קריאת נאומים אחדים דכאה אותי עד היסוד. ודווקא לא של השוללים. לא הבינותי בהחלט מה רצה אליהו להגיד, אך תמוהים מהכל היו בעיני דברי ברל (לי יש פה רק דבריו הראשונים). הרגשתי צער וכאב רב למקרא דבריו. איני מכיר איש חכם ממנו בתוכ איני יודע איש יותר זהיר, פקח ואחראי ממנו. כמעט שאיני יכל להעלות על זכרוני נאום או שיחה שלו שלא למדתי ממנו כה) דבר מה. תמיד הוא מאיר איזו פינה אפלה, מלבן איזה דבר סתום, חותר לשורש ומוקיע אח החום הפנימי. הפעם קראתי דבריו ותמהת ולפעמים לא האמנתי למראה עיני. הוא התחיל בקריאת תגר על "ההעמקה" ותבע פשטות. לא מצאתי את הפשטות בדבריו. אבל לא רק זו חפשתי לשוא. אני זוקף חלק מהתמוהות שבדבריו על חשבון המרירות שהשרתה על כולנו החלשת מ.ה.מ. בדבר שמונת האלפים. אני עצמי הייתי כמה ימים כמטו לאחר שראיתי פסקא קצרה כזו בקונטרס הלבן הקטן בן שני הדפים - כאילו נצליתי חי {0138-53} בכבשן רותח ומטילי ברזל מלובנים צרבו את כל נשמתי. גם מפי נפלטו בימים ההם מלים מרות נגד אנגליה, לא לגמרי שקולות ואולי גם לא צודקות במאה אחוזים. ואין א חולק - וודאי שאיני מתפלא - על דבריו בענין גזרת העליה. ואילו היה ברל גומר בדברים אלה ואומר: לאחר גזרה זו אין לנו לדון על שום הצעה אם היא טובה או רעה - נלחם עד שגזרה זו תבטל ואז נשמע ונבחון הצעות אחרות - הייתי מבין (לא הייתי מסכים). אבל ברל נכנס בבירור הצעת המדינה ולה הקדיש את רוב נאומו. מועצת המפלגה נתכנסה בשעה הרת-עולם. כל צבור הפועלים בארץ - ויתכן שכל הישוב - צפה בחרדה ובא למועצה זו. הנידון שהובא לבירור - לא היה כמותו בישראל זה אלפים שנה. יש חברים שרואים ב"הצעה" קבר ששונאי ישראל כורים לתקוותנו ה"אחרונה". יש חברים שרואים בהצעה אתחלתא במשיח. מכל הבחינות הצעה כזו טעונה ניתוח קציני, אמתי ונוקב. כלפי יש שאנו נאלצים לנקוט במליצות, בהגיאות, בהארה חד-צדדית, בחצאי-אמיתיות. אבל כא יש בירור פנימי לעצמנו: וכל חבר צריך להגיד לחברים מה שהוא מגיד לעצמו, ונפשו. את האמת לאמתה כפי שהיא נראית לו, את כל האמת ורק את האמת. ואני יכל להבין את השוללים, הם רואים לא מה שנותנים לנו - אלא אך ורק מה שלא נותנים לנו, כלומר שמה שנותנים לאחרים. ולבם מר עליהם - בצדק, כילנו הן כל האפשריות הגנוזות בכל מה שמציעים למכור לשלטון הערבי, ואני מוכן לסלוח להם את הגוזמאות וההפלגות שמעניקים ביד רחבה לחלק זה שניטל מאתנו כי גדולה היא האבדה (אפילו אליבא דאלה הסבורים או מקווים שאין זו אבדה עולמית), ולא איכפת אם מפריזים בערך האבדה. אני רואה שכמה חברים רואים בדמיונם נגב שאין בו טרשים ו וציה - אלא כולו אדמה פוריה, מושקה ודשנה ומוציאה על כל צעד ושעל כלי מילת וגלוסקאות ומגירה נפט ובנזין וכל שאר מילי מעלאתא. בעצמי הנני חסיד כזה של הנגב שלא אתרעם על שום דברי הבאי הבאים לחבב עלינו את המדבר הזה. אבל ברל נקט שיטה אחרת - יותר משהוא קובל על מה שלא נותנים לנו (ובחשבון זה הכניס גם "הפרוזדור" שהאנגלים סידרו במדבר ערב בין אבן סעוד ועיראק שאין לו כל שייכות לא"י) - הוא פוסל ומבטל כל מה שמציעים לנו. {0138-54} "בהצעתות המוצעות אני רואה גיבוש הבית הלאומי". עד עכשיו ידעתי שבבית הלאומי יש מיליון ושלוש מאות אלף דונם וארבע מאות אלף יהודים. האמנם בהצעת הועדה אין יותר מזאת? "זוהי מדינה בלי קרקע. יש בה חמשה מיליונים מזה 1200.000 שלנו, השאר מיושב" - על מה איפוא נבנית הציונות שלו? אם כאן אין לעשות יותר כל התישבות ("חלק גדול לא בא בחשבון) להתישבות באופן טבעי אלא לאחר דורות"!) - היכן יתישבו המיליונים שלהם הוא טוען בצדק? "אין עליה" - איפה, איפוא, יעשה את העליה בלי "הצעה" אומללה זו?בשכם? בגנין? "התעשיה תהיה מפוקפקת -באשר היא מאבדת את ההינטרלאנד'. כל ימי הייתי סבור ש"ההינטרלאנד" שאנו מדברים עליה להתפשטות התעשיה שלנו - היא סוריה, מצרים, עיראק. פרס, הודו, תורכיה. מה קרה להינטרלאנד זה ע"י "הצעה" זו? או שמא ההינטרלנאד אינו אלא טול-כרם? "אין פרספקטיבה לעצמאות כלכלית - מפני שהמדינה תהיה למס עובד". הצעת הקצבה היא כמובן לא מוצדקת, בכל אופן בצורתה הקיימת בדו"ח הועדה, אבל בגללה אין פרספקטיבה לעצמאות כלכלית? "עצמאות של מכס לא תהיה" - מהיכן נבואה זו? המעט חסרונות ופגומות יש במה שהועדה אמרה - שיש צורך לשים בפיה מה שלא אמרה. "נצחון האסכולה הצפונית - אולי זה טוב ואולי זה רע". או זה טוב או זה רע. לא יתכן שאיש כברל לא ידע זאת. "ארקואציה היא פרובוקציה". אם ברל אינו מאמין באבקוארציה - יש לו יסוד לא קטן לכך. מותר לפקפק בכל דיבור שנותן לנו אנגלי. אבל מדוע זאת פרובוקציה? ועל הכל המימרה התמוהה ביותר: "אינו יודע אם הים זה מקום להתגוננות או מקום לפורעניות". האמנם אינו יודע? גם מסורת שלושת רבעי החוף הארצישראלי למדינה יהוד - גם זוהי טובה מפוקפקת? {0138-55} קשה לי לראות בבירור כזה מה שכל חבר ומה שכל יהודי רשאי וחייב לצפות מדברי ברל. ובמסיבה זו; ובשעה זו; בשאלה זו! איני יודע מה יהיה בקונגרס. אבל אני רואה חובה חמורה לעצמי להציג במסיבה הראשונה שתהיה לתנועתנו בצוריך שאלה ברורה וחריפה: כן או לא; הסבך החיצוני חייב אותנו עד עכשיו ללהטים פוליטיים. אחרי הוויכוח בפרלמנט עלינו להבהיר בתכלי הבהירות את עמדת התנועה ולדעת לאן פנינו מועדות. אני רואה רק דרך רצויה אחת: חלוקה והקמת מדינה לפי הקוים הכלליים של הועדה. תיקונים אחדים כמעט מובטחים: ירושלם, נמל ת"א. אולי נציל גם תחנת רוטנברג והנקודות שבין הירמוק והכנרת. אולי נרחיב הפרוזדור עד ים המלח. יש עוד מקום לדיון על הנגב. אני מקבל את ההצעה גם בלי שני התיקונים האחרונים - אם הטרנספר יצא לפועל. בכשלון תכנית זו אני רואה האסון הגדול ביותר, נצטרך אז להלחם על הסטטוס קוו. נלחם. אין המלחמה בלי בלי סיכויים אם כי הקשיים עצומים. יותר משמעלה על לבו מי שהוא מחברינו בארץ. אבל נלחם בדלית ברירה. אולם לא הייתי רוצה לחיות ביום השחור - ביום כשלון "התכנית". מיום בואי לציריך אני איש חפשי - ואוכל לדבר מה שבלבי. החלטת הועד הפועל הציוני - שהיתה מחייבת מטעמים פנימיים וחיצוניים - לא תהא קיימת בבירור הפנימי. וכל חבר יצטרך לקבוע עמדה ברורה. עמדתי אני ברורה מאוד. יחסי לשום חבר לא תושפע במשהו מעמדתי בשאלת החלוקה. אבל לא אתן לשום חבר שישתמט מהביע את עמדתו בבהירות ובאחריות, חבר שלנו אינו יכל לבלי דעת מה יותר טוב אם הנגב או הגליל - ואינו יכל לבלי דעת אם הים הוא פורענות או מתנת אל-גדולה. שאלות אלו קובעות גורל העם היהודי - וכל אחד חייב לתת תשובה ברורה -לשבט או לחסד. אך לא התחמקות. יקח כל אחד מאתנו על עצמו את מלוא האחריות - לכאן או לכאן - השתמעות להרי אפין לא תסכון ולא תהלום את ישרנו הציוני. {0138-56} המצב הפוליטי מלא סכנות - וכל הנהלה שתבחר עכשיו צריכה לדעת היטב מה היא רוצה ומה הוא המנדט שלה. אם עמדת יצחק תתקבל - אכנע לה. והחברים המאמינים בדרך הזאת יהיו שליחינו. הפעם - בניגוד לקונגרס האחרון ובניגוד להלך-רוחו לפני פרסום הדו" אני מוכן לקבל השליחות הפוליטית של תנועתנו - אבל בתנאי של מנדט ברור ומוחלט. - - - - במכתבך האחרון שאלתני שאלה קשה: אם עליך לצאת מהארץ רק ברגע האחרון או מקודם. אני נוטה ליציאה מוקדמת. אין בטחון שיהיה שקט - אבל, א) יש הרבה יסודות, עכשיו יותר מאשר לפני הוויכוח בפרלמנט, להניח שלא יהיו מהומות, ב) הבדל שלושה ארבעה ימים אינו מכריע. ונראה לי שהשתתפותך בהתיעצות המוקדמת הכרחית. עלינו לקבוע עמדתנו בשאלה הגדולה לפני הקונגרס. אני לא אניע יד ורגל בקונגרס כל זמן לא אדע מהי עמדת המפלגה. הכבלים עד עכשיו היה בהם הכרח. בקונגרס לא יתכנו. ועליך להיות בשעה שנדון ונחליט. חזק ואםץ. ד.ב.ג. {0138-57} אה"צ נתיעצנו ארבעתנו (לואיס, הנרי, בפי ואנכי) על המצב. לבפי נודע שבקבינט יש התרגזות רבה. אמנם נוויל הסכים לאמנדמנט של צורציל - ל-ג. הוא גם היה איש שמיים לכתחילה את הודעת הממשלה והעמיד הסכמתה לתכנית החלוקה על פסוקים כלליים וסתומים. אולם שאר החברים רוגזים. וויגטרטון התנגר בכל תוקף לקבלת האמנדמנט ומשום כך היה נאומו נרגז. בילי נשאל ע"י נוויל מה יעשה בגנף - ובילי דרש אמון לעצמו. המאמר של צורציל היום באיבנינג סטנדרד עשה רושם - אבל מכיוון שהכותב הוא ווינסטון ומקום הכתבה עתונו של בירברוק אין מאמד זה עלול להשפיע על הממשלה. טענתו של צורציל בעיקר סטרטגית: Tס maintain itself, the Jewish State must be armed to the teeth and must bring in every able-bodied man to string-them its army. But how long would this process be allowed to continue by the great Arab populations in lrak and Pal.? - - And if ever the Jewish army reached that point, who can be sure that cramped within their narrow limits, they would not plung cut into the new undeveloped lance that lie about them? לעומת זאת פרסום מכתבו של סיר הנרי מק-מהון (מי מילל שיצור מיתי זה עדיין חי?) חיזק את עמדתנו המדינית-המוסדית. הנרי סבור שהתשובה הנאותה לצורציל היא הכללת כל הנגב לרבות מחוז עזה במדינת היהודים. דעתי שעם שמירת הגליל לנו - דבר זה לא יתכן הנגב צריך ליהפך למנדט בריטי. הנרי מתנגד. במנדט זה יחזור כל הסבך האר"י. היהודים יתחילו לפתח הנגב, הערבים יתרבו בו - והריב הישן יתחדש. אנגליה לא תקח על עצמה דבר זה. {0138-58} אם כך, מציע הנרי, נקנה את הנגב מעבדאלה. אילו אפילו היה עבדאלה מוכן למכור - העירותי - לא יעיז לעשות זאת בפני העולם הע לפני גמר הסידור עלינו להבטיח לעצמנו עמדה בנגב. הנרי הקשה: אם הנגב בצורה זו או אחרת יהיה בידנו יקבע מחוז הדרום של הערבים מעב הירדן. צירתי מפה שעל פיה נמסר ים המלח צפונו ודרומו, הערבה עד אילת והנגב מדרום באר- שבע עד ים התיכון (מדרון חן-יוניס) נמסרים לנו, והקשר בין הדרום הערבי ועבר היר לא נפסק - כי המעבר בין פרוזדור יפו-ירומלם (שבמקרה מסירת הנגב לנו לא יוארך עד ים המלח) ובין ים המלח יחבר את מחוז שכם, עבר הירדן עם מחוזות חברון ועזה של הערבים. סיכמנו שהנרי ידבר עם צורציל על הנגב באחד משלושת הדרכים: 1) כלולה במדינה היהודית. 2) או מנדט בריטי 3) או חכירה מעבדאלה לתשעים ותשע שנים תמורת הקצבה השנתית ממדינתנו למדינתם. נאחז באמצעים שבידינו מקרב שלוש המפלגות יתראו עם ביילי ויעודדו אותו להתמיד בתכנית החלוקה. דוב יפגש למטרה זו עם דלטון או ויליאמס. - שלחתי לכל ההסתדרויות הציוניות חוזר בענין הנאום של סמואל.