יומנים > יומן - מלא 25/05/1928

{P001} {0094-74} ו' סיון 25 מאי יום ו' ישיבת ועד הסניף עם חברינו במזכירות מ.פ.י. בשתים יצאתי עם בריל לבן שמן. נסעו אתנו באוטו פוליה, גאולה, רננה. הנהג לקח גם את אשתו ילדו וילדתו. בדרך בא לקראתנו אוטו מבן שמן שבא לקחת את ברל. שני האוטומובילים החלו להתחרות במהירות. האוטו שלנו עבר את האוטו השני פעמים. נטינו מכביש ירושלם בדרך לבן שמן. מעבר לפסים הדרך סובבת. האוטו מתוך התחרות רץ במהירות גדולה ושהגענו לסבוב לא הספיק האוטו לסוב כראוי וראיתי שאנו נפול מעל הכביש. כהרף עין הרגשתי שנשימתי פסקה, כאילו מי שהוא מחניק אותי. התאבקתי {0094-75} להחזיר הנשימה - לשוא. כעבור זמן מה שבה אלי נשימתי ופקחתי עיני: שכבתי על השדה. מסביבי היו מוטלים כל בני לויתי שטופים בדם. רננה ישבה במעלה התעלה, על יד האוטו, ופניה נוראים. עיניה מלאות דם. פניה - שטופים דם. ניגשתי אליה. קצה אפה, מקצה אחד של העין עד השניה היה חתוך חתך עמוק. הדם נזל בשפע מתוך האף ומחוצה לו. פיה היה מלא דם, ולא יכלה לבכות כי נתנקה משטף הדם. מחיתי את פניה במטפחת ומיד שוב נתמלאה דם. ניגשתי לפנינה. היא שכבה וכולה דם. לאורך אפה חתך עמוק. אשתו של הנהג שכבה בלי נוע. חזה פצוע פצע עמוק; כל פניה וגופה מלאים חתכים. מכל הנוסעים נמצאו רק שלשה בלי דם: גאולה, הנהג, ברל. נגשתי לברל; הוא שכב בתעלה. שאלתיו לשלומו וענני בתנועת עין ופה שאינו יכל להתנועע, כנראה נשברו עצמותיו. הרגשתי כאב עצום ברגל ובראש. הדם נול ממצחי. כל בגדי היו בדם. מחזה מחריד כזה לא ראיתי עוד בחיי. האוטו עמד נשען לעץ. כנראה התנגש בעץ והשליך את הנוסעים החוצה. שרף וחבר שני שנסעו באוטו שבא לקראתי הביא מרמלה אוטו והעבירו כלנו שמה. גאולה התאוננה שקשה עליה הנשימה. פניה היו חבוטים, אך בלי פצע. רק סימן שחור מארך. הביאו אותנו לבית החולים הממשלתי ברמלה שני רופאים ערבים טפלו בנו. ניגבו הדם, תפרו החתכים, עשו זריקות נגד הרעלת דם. בקשתי את שרף לטלפן לתל אביב לבלוך. לאחר שתפרו לרננה השכיבו אותה והיא נרדמה מיד. פוליה התאוננה קשה על {0094-76} כאב ביד. חכינו הרבה זמן לאנשי תל אביב. גאולה חדלה להתאונן על חוסר נשימה. רננה נרדמה, ואחרי השינה היתה עליזה. סוף סוף, כעבור שלש שעות באו מתל אביב, שני רופאי הדסה, אחיות, חברים. לא היה אמבולנס ועוד אי אפשר היה לשלוח את הפצועים קשה - ברל, אשת הנהג, לת"א. פוליה, אני וילדי נסעו באוטו אחד. רננה'לה פחדה להכנס לאוטו. הביאו אותנו להדסה. המון גדול חכה שם. שוב חבשו את פצעינו, עשו לי ולרננה זריקות, בדקו את התפרים שלנו, ושלחו אותנו הביתה.