יומנים > יומן - מלא 04/06/1915

[4.6.1915] כ"ב סיון

אתמול נזדמן לי לראות את אמצעי התעמולה האמריקנים. במרכז הרחובות היותר סואנים והומים, בקרן הרחוב עומד אוטומוביל גדול, בפתח על דרגא עומדת עלמה צעירה הנושאת מדברותיה להמון העוברים, המתאספים סביב ומקשיבים לדבריה ואולי מתבוננים לפניה היפים. במקום אחר אני נפגש עם חבורת נשים העומדות ברחוב ומתופפות בתופים ומנגנות בצלצלים ושרות שירי קדש ומפעם לפעם צעירה אחת, שוב יפיפיה, מדברת ומטיפה כנראה ליראת שמים (הנשים נשאו כתבת "מחנה ההצלה"). היום נזדמנתי את בן יהודה. סוף כל סוף עלה בידו לבצע את מזימתו ולברוח לאמריקה אחרי שנתעכב שתי פעמים. אך זה לא עיקר ... הוא נסע מירושלים כחודש אחרי גירושי ז.א. לפני כששה שבועות. המצב שם כמעט שלא נשתנה.

הרדיפות פסקו, אולם דעתו של ג'מאל לא נשתנתה. הוא אמר בשיחה לענתבי: מה שיש לכם כבר בארץ יש- אך ליותר מזה אל תקוו. שום דבר חדש לא תוסיפו עוד בארץ. ועל פועלי ציון אמר: תאמר להם (לפוע"צ) שאם הם יתנהגו על פי סעיף ז' של תקנותיהם, לא תשאר מהם פרסה. המפקד ביפו מוסיף להתנהג כדרכו. את הצידה של האניה ולקן לא ניתן להוריד, אלא בתנאי שימסרו לו שבעים אחוזים מכל. היהודים רצו לתת 30 אחוזים. הענין עד נסיעתו לאלכסנדריה לא בא לידי גמר. הגמנסיה ושאר בתי הספר קבלו פקודה שהם מחויבים ללמד את השפה התורכית באותה מידה שנלמדת בה השפה העיקרית. כתיבה בעברית (במכתבים) עוד הפעם נאסרה. המצב החמרי בירושלים הולך ורע. הרבה צרכים אי אפשר להשיג אפילו בכסף.