יומנים > יומן - מלא 08/09/1935

{P001} {0125-13} לוצרן ו' אלול תרצה, 8.9.35 גאולה ועמוס היקרים - בבואי עכשיו לספר לכם מה קרה בקונגרס זה אני מ מניח שקראתם אח העתונים, כלומר "דבר", ואתם יודעים את כל הדברים ש"בנגלה", ואני רק אוסיף לכם מה שלא היה ולא יכל היה להיות בעתונים, א. סידור הקונגרס, סדר הקונגרסים נקבע לפני הרבה שנים, עוד בימי הרצל, וצורתם החיצונית כמעט לא נשתנתה במשך כל הזמן, אם כי התנאים נשתנו, כבר מזמן באתי לידי מסקנה שהסדר הקיים אינו מתאים יותר לזמננו, ורציתי להכניס סדר חדש בקונגרס זה, אולם הדבר עלה בידי רק במקצת, כששבתי מאמריקא היתה ישיבת ההנהלה בלונדון והצעתי שמלבד נאום הפתיחה (של סוקולוב) יהיה רק נאום אחד של אחד מחברי ההנהלה אשר יסכם את פעולת ההנהלה במשך השנתיים, ויבהיר בעיקר את שיטת פעולתה ותכניתה הפרינציפיונית, עד עכשיו היה נהוג שכמעט כל חברי ההנהלה נאמו. נאומים אלה שיעממו את הקונגרס, פיזרו את {0125-14} מחשבתו ופוררו את תכנו וגם האריכו ללא צורך את זמנו. - אחרי וויכוח כללי על פעולות ההנהלה הצעתי שתבוא הרצאה אחת פרוגרמטית (תכניתית) על תכנית ההנהלה להבא. לפי הצעתי היו צריכים מנהיגי המפלגות להתאסף מיד לאחר הבחירות, כשידעו כבר את יחסי הכוחות המפלגתיים והרכב הקונגרס, לדון על הרכב ההנהלה החדשה ולקבוע את עיקרי תכנית פעולתה. בא-כוח של הנהלה חדשה זו יביא לקונגרס את התכנית. אחרי וויכוח כללי - תבחר ההנהלה ותאושר התכנית. הצעתי זו ישרה בעיני חברי, אך כשבאו לדון על הגשמתה ראיתי שאין הם מוכנים לקיים אותה במלואה. כי לפי הצעתי היו צריכים להרצות בקונגרס לכל היותר רק שנים (מלבד סוקולוב) ולחברי ההנהלה היה קשה לעמוד בגזרה זו; רופין הציע את עצמו להרצות על 25 שנות התישבות - וכולנו חשבנו שזהו דבר חשוב ורצוי. רצו להטיל עלי לסכם פעולת ההנהלה במשך השנתים, אך לי היה נדמה שאין אני המיועד לכך, כי פחות משאר החברים עבדתי כאופן מתמיד בהנהלה ולא הייתי בקי בכמה דברים. והרצאה זו הוטלה על קפלן. הציעו אז לי להרצות על סכויי ההגשמה הציונית. אני קודם כל התנגדתי לשם ההרצאה. כי לדבר על על סיכויי הגשמה כקונגרס מחייב יותר מדי, ובמקום "סיכויים" הצעתי "בעיות" - שאין בה הבטחה ונבואה אלא בירור ועיון. גם היו לי נימוקים אישיים רציניים לא להיות המרצה, אך כששבתי לארץ וראיתי שבלי הרצאה זו יחסר דבר מה עיקרי בקונגרס ושום חבר אחר אינו מוכן לקבל על עצמו הרצאה זו - נכנעתי להכרח. שתי הרצאות אלו היו מספיקות לדעתי, אבל ברודצקי דרש שינתן לו להרצות על המצב הפוליטי. חברי ההנהלה בירושלים התנגדו כולם להרצאה שלישית, אך מכבודו של כרטדצקי נמנענו מהצבעה בענין זח, ומסרנו את הדבר לרשות ההנהלה בלונדון. וכמובן ששם החלט שגם ברודצקי ירצה, וככן יצאו לנו 4 הרצאות, מלבד נאומו של סוקולוב. ושוב התברר כמה קשה לתקן דבר מה במסורת מקובלת, מכיוון שבכל מסורת יש אינטרסים של מי שהוא והאינטרסים האלה שומרים על עצמם גם כשעבר זמנם ותועלתם. גם דבר סידור ההנהלח החדשה לפני הקונגרס לא עלה בידינו. קודם כל היינו אנחנו עסוקים ולא יכלנו להפגש עם המפלגות האחרות, וגם המפלגות האחרות היו טרודות וטרופות בסכסוכים פנימיים {0125-15} שלהם. כי מלבד סיעתנו (ומלבד "מדינת היודים" - גרוסמן - שאין לה כמעט שום ערך) היו כל שאר המפלגות נפלגות ונקרעות בתוכן, ועד הקונ- גרם לא היה ידוע איזה אגף חוא השליט והמכריע. ואי אפשר היה לבוא אתן לידי "עמק השווה". וכן נכנסנו לקונגרס בלי חכנית מוסכמת ובלי הנהלה מוכנה. ב. שאלת הנשיאות. זה ארבע שנים, מהקונגרס הי"ז בבזל, משמש סוקולוב נשיא ההסתדרות הציונית. סוקולוב הוא סופר ותיק רב-כ.שרונות ועשיר- ידיעות, שאין אולי דוגמתו בדודנו בתוך היהדות. מדבר הוא ב"שבעים לשון", בקי בכל חדרי הספרות העברית ומכיר אישית את כל גדולי העם היהודי ורוב גדולי אומות העולם. לשונו העברית עשירה וגדולה - אם כי לא מסוננת ומגובלת, וכשרון עבודתו הוא יחיד במינו. אולם אין הוא מדינאי, וגם אין הוא מבין אח הפרובלימה הציונית, לא מצדה הפוליטי ולא מצדה ההתישבותי, ואין הוא מוכשר וראוי להיות הנציג המדיני של התנועה הציונית ושל העם היודי. אולם מכיוון שוויצמן פוטר בקונגרס הי"ז לא נמצא איש אחר ראוי לאצטלא זו, ובחרו בסו- קולוב. אולם סוקולוב הוא נשיא רק למראית עין. את הענינים הפולי- טיים לא נהל ולא יכל היה לנהל, וכשהיה מתערב לפעמים בענינים מדיניים היה פשוט מגוחך, וכלפי מדינאים אנגלים לא היה מוסיף כבוד לציונות, ואיש לא "לקח אותו ברצינות". משום כך קשה היה לנו להסכים להמשכת נשיאותו. ואם סוקולוב לא - הרי הנשיא האפשרי היחידי הוא וויצמן. כשהייתי בניו-יורק שמעתי אמנם על הצעה שלישית. ד"ר סטיפן וויז הציע באספה גדולה בקרנגי הול שיבחרו בי לנשיא. גם בלונדון הופיעה הצעה זו. סקר. שהיה פעם בהנהלה, וויצמן עצמו הציע שאני אקבל את הנשיאות. אף רגע לא התיחסתי להצעות אלו ברצינות - ומתוך שלשה נימוקים: אין אני מתאים, אין תנועתנו עדיין מוכשרה לקבל על עצמה תפקיד זה, ואין להחליף עדיין את וויצמן. וויצמן יש לו כמה חסרונות אישיים. הוא גם אינו מבין היטב את הענינים הפניממיים של התנועה. אין קביעות ברוחו. והואגם עלול לעשות שגיאות מדיניות. אולם הוא איש גדול. יש בו רוח הקודש. יש לו {0125-16} עבר גדול. ושמו גדול בעולם האנגלי. הוא נאמן על הממשלה - והאמון של אנגליה אלינו הוא תנאי חשוב להצלחתנו הפוליטית. משום זה הייתי בעד החזרת וויצמן, אם כי ידעתי שיש בהחזרה זו גם קצת הכבדה על מצבנו בתנועה ובהנהלה. כי יש אי-אימון פוליטי רב לוויצמן בקרב התנועה הציונית, גם בין ידידיו. גם לא קל ונוח ל לעבוד עם וויצמן, כי הוא רגיל לעבוד עם אנשים שנשמעים לו בלי כל פקפוק, ואנחנו לא נקבל את מרותו, וכשלא נסכים לדעתו - נעמוד בתוקף על דעתנו ולא נוותר בשום אופן, ביחוד בענינים פוליטיים. אבל אם אני שוקל את כל החיוב והשלילה - החיוב מכריע. כי לעומת החסרונות של וויצמן יעמוד הכוח החיובי של תנועתנו ואנשיה. משום כך פנינו לוויצמן עוד לפני זמן רב שהוא ישוב. לו היה הדבר קשה, מפני מעשי הקונגרס הי"ז שדחה אותו בגסות היה מורגז ומר-נפש. הוא גם בינתים נכנס לעבוד במכון של זיו ברחובות, ועבודה זו חשובה מאוד. גם עמד להתקשר עם חברות חימיות להקמת בתי תרושת בארץ, והיה צריך להיות ראש החברות האלה, ואין נשיאות חברה מסחרית בארץ מתיישבת עם נשיאות הסוכנות היהודית. היו לו גם קשיים משפחתיים, לרגל ילדיו. וזמן רב היסס. הסכים ונתחרט, חזר והסכים ושוב נתחרט. באחד הימים, כמדומני בשבת האחרונה לפני גמר הקונגרס הודיע שאת הנשיאות אינו יכל לקבל, אבל הוא נכון להיות ראש המחלקה המדינית, אם אני אהיה הנשיא. כשהודעתי שאין הצעה זו באה בחשבון הסכים גם לנשיאות סוקולוב, בתנאי מפורש שסוקולוב כנשיא לא יתערב בענינים מדיניים. כולנו שמחנו להצעה זו - וקבלנו אותה. אחדים חשבו שיותר טוב היה אילו היה מקבל את הנשיאות, ואחרים חשבו שדווקא יותר טוב - בשביל המצב הפנימי בציונות, שלא קיבל את הנשיאות. אבל גם אלה וגם אלה קבלו ברצון את ההחלטה של וויצמן (כאשר חשבו אז - שזוהי החלטה אחרונה שלו) להכנס להנהלה בתור ראש המחלקה המדינית. (כפי שביררתי לפי יומני היה דבר זה לא בשבת אלא ביום ו' 30 באבגוסט א' אלול) מיד נודע הדבר לכל אנשי הקונגרס וכולם קיבלו דברזה בשמחה. שמו של ויצמן נתעלה. הסכמתו להיות בהנהלה תחת נשיאותו של סוקולוב גילתה כוח מוסרי רב. גם שונאיו של וויצמן השתוממו לדבר והעריכו את מעשו כגבורה מוסרית. {0125-17} אולם - לשוא היתה השמחה וההתפעלות. מה שוויצמן יכל היה לעשות - לא יכלה כנראה לעשות אשת וויצמן, והיא הודיעה על התנגדות המוחלטת שסוקולוב יהיה נשיא - וויצמן חבר ההנהלה, אפילו ראש המחלקה המדינית. באותו ערב קראני זיוו. זיוו זה היה בימי המלחמה מזכירו של ויצמן. עכשיו הוא עשיר גדול. הוא ושני גיסיו סקר ומרכס יש להם עסק גדול (חנויות זולות) שמכניס להם בכל שנה מאות אלפים פונטים ריוות. שלשתם ציונים ותורמים הרבה כסף למטרות ציוניות. קוראים להם "המשפחה". הם התנגדו כל הזמן להחזרת ויצמן לנשיאות. אחד הטעמים היה - מוסד זיוו ברחובות. הם השקיעו בו בששים אלף לא"י - על מנת שויצמן יעמוד בראשו. אם ויצמן חוזר לנשיאות הרי - כך חששו או אמרו - יזניח את המוסד. היו גם נימוקים אחרים להתנג- דותם. סקר חשב שנשיאות ויצמן תביא שוב לידי פילוגים בתנועה, כי אין אמון למדיניותו. ומכיוון שעכשיו יש צורך בליכוד הכוחות סבור היה סקר שנשיאותי אני תעורר אמון פנימי ותלכד יותר את הכוחות. יש אומרים שזיוו שאף בעצמו להיות נשיא - אבל איני יודע אם יש יסוד לרינון זה. יתכן שאשת זיוו היתה רוצה לתפוס את העמדה של אשת ויצמן,- אבל גם זה אולי אינו אלא לעז של הולכי רכיל. כשנפגשתי באותו ערב עם זיוו אמר לי: באתי ללוצרן במטרה מיוחדת:להחזיר את ויצמן לנשיאות - אם כי מקודם היתה לי דעה אחרת. נפגשתי בזמן האחרון עם כמה חברים בקבינט הבריטי (קבינט - חבר אנשי הממשלה הבריטית) ואנשים הקרובים לקבינט. הם אמרו לי שהמצב הפוליטי בעולם חמור. יתכן שתהיה מלחמה (לרגל סכסוך איטליה וחבש). ארץ ישראל תעמוד במרכז הסכסוך. ישובו ימי 1918 1914-. דברים גדולים יעמדו להכרעה. אנגליה תהיה זקוקה לנו כמו שהיתה זקוקה בימי מלחמת-העולם, ואולי אפשר אז יהיה להשיג דברים גדולים, ונחוץ שויצמן יעמוד בראש. רק לו יש אמון מצד אנגליה, ורק הוא מוכשר לגדולות. שום איש אחר (יהודי) באנגליה לא ישווה לו. אולם ויצמן אינו יכל לחזור לנשיאות עכשיו מטעמים שונים. ששיפלו הדברים הגדולים - יחזור, עכשיו לא. ולכן צריך לבחור בויצמן מחוץ להנהלה כמנהל הפוליטיקה הציונית. ויצמן ימנה את האנשיםשיעזרו לו בעבודתו, יהיה אחראי בפני ההנהלה כולה, אבל לא יהיה חבר של ההנהלה, וחברים {0125-18} יחידים של ההנהלה לא יתערבו בעבודתו. מיד אחרי זה ראיתי את ד"ר אידר - מי שהיה פעם בהנהלה. גם הוא ידיד קרוב לויצמן וידיד קרוב לנו ולתנועתנו. ממנו הבינותי שאשתו של ויצמן מתנגדת בכל תוקף שויצמן יהיה בהנהלה שסוקולוב הוא נשיאה. ולכן באה ההצעה החדשה. מיד ראיתי את ויצמן ואמרתי לו שלדעתי הצעה חדשה זו אינה אפשרית. התנועה הציונית כולה ותנועתנו אנו לא תסכים שהפעולה המדינית תמצא מחוץ להנחלה ותמסר למי שהוא, אפילו לויצמן. יש רק שתי ברירות: א: נשיאות או חברות בהנחלה. ברירה שלישית אין. ויצמן ענה לי שהוא מבין עמדתי, אבל הוא נבוך וקשה לו להכריע. מחר יתן תשובה. מיד הזמנתי להוטל שלי מספר חברים: ברל, טבנקין, רמז, זלמן ועוד. סיפרתי להם הדבר ושאלתי לדעתם, כולם הסכימו לדעתי. לא יתכן להוציא הפעולה המדינית מידי ההנהלה ולא יתכן שויצמן יהיה מעין "דירקטור פוליטי". הוא צריך להיות "ראשון לשווים" - ולא יותר. עלינולהשתתף בפעולה זו - והש- תתפות מכרעת. טבנקין עמד על ההכרח שאני אהיה המכוון של הפעולה הפו- ליטית, גם כשויצמן יעמוד בראשה. למחרת דיברתי בענין זה עם בני בריתנו מקבוצה א' - וגם הם קבלו עמדה זו. ויז ומק(מקבוצת ברנדייס המתנגדת לויצמן) שדברתי אתם באמריקא על הצורך להחזיר את ויצמן והם - בקושי ובאי- רצון קבלו דעתי - שמחו לעמדתי בדבר ההצעה החדשה. היתה שוב התיעצות עם ויצמן ואני הודעתי לו בשם שתי הקבוצות שההצעה החדשה אינה בחשבון. או שיהיה נשיא או שיהיה חבר ההנהלה. ויצמן ביקש לתת לו זמן להמלך בדעתו. למחרת נסעו אליו שני חברים - ברל לוקר וקפלן - לדון אתו בענין זה, ושבו בהסכמה (לא מוחלטת עדיין) של ויצמן לקבל הנשיאות. לפנות ערב נודע שויצמן הסכים לחזור לנשיאות. בשתים עשרה בלילה נקראה אספה קטנה של באי כוח הפועלים וקבוצת א' - שבה הודיע ויצמן רשמית שהוא מקבל המועמדות לנשיאות. זה היה נשף "ההכתרה". נאמו נאומי ברכה ושבח והודיה. דבר לוקר (בטוב טעם כדרכו), דיבר ווייז שהיה כל הזמן מתנגדו ושונאו והבטיח עזרה ולויאליות (נאמנות) והוקרה. דיבר מק (גם הוא מי שהיה מתנגד) והבטיח נאמנות מתוך נאמנות לענין ולא לאיש, דיברו אחרים - ידידי ויצמן. לבסוף דיברתי אנכי. {0125-19} ואני אמרתי בערך את הדברים האלה: בקונגרס הי"ז (לפני ארבע שנים, שבו הוסר ויצמן מנשיאותו ברוב של המזרחי, הרוויזיוניסטים וציוני ב', נגד רעות הפועלים וציוני א' שהיו אז במיעוט) הייתי במיעוט שהתנגד להחלטה שנתקבלה, ואני יכל עכשיו ביתר קלות ללמד זכות על הרוב ולעמוד על המובן ההיסטורי של הקונגרס הי"ז. בקונגרס זה בא לידי ביטוי חריף (חולני ובלתי הוגן) הקרע אשר נתהווה במשך שנים בין ויצמן המנהיג ובין התנועה ככוח קיבוצי. ויצמן בא מתוך העם, מהיהדות הרוסית, ועד עכשיו הוא נושא בלבו את העממיות של עירתו הקטנה. אולם ויצמן הופיע כמנהיג בשעה גדולה - בימי מלחמת העולם, שבה נתגלה הגניוס (הגאון) המדיני שהיה גנוז בתוכו. בימים הראשונים לאחר מתן הצהרת בלפור הלך העם בעינים עצו- מות אחרי המנהיג אשר כבש את הכיבוש המדיני הגדול. לתנועה הציונית, כלומר לציבור הציוני, עדיין לא היה אז כל חינוך פוליטי והבנה פוליטית ומתוך התלהבות נאיבית המאמינה ביכולת ובכשרון שאין להם גבול של המנהיג המחונן - סמכו על ויצמן. ויצמן מצדו בנה את כל פעולתו על קשריו, השפעתו וכשרונותיו ולא העריך כראוי אח היניקה והמשען של הכוח הקיבוצי של התנועה. לאט לאט נתהווה הקרע. התנועה בגרה, נעור בה חוש הבקורת, גמלה הכרת עצמה, הכרת יכלתה הקיבוצית, וויצמן הוסיף להשען על עצמו ולא ראה שהאמונה העוורת והנאיבית של תקופת ההתלהבות הראשונה עברה ללא שוב. להגדיל הקרע צמחו בתנועה גידולי-פרע, אמביציות אישיות ומפלגתיות השחיתו את האווירה החברות בציונות, נתגלו ניגודים פנימיים שאין להם דבר עם המנהיג - אבל בעקיפין ושלא בעקיפין השפיעו על הרחבת הקרע - ובקונגרס הי"ז פרץ המשבר. המנהיג נדחה ע"י הרוב - ושניהם, המנהיג והתנועה, העמדו בפני מבחן קשה. היעמדו הכוחות של התנועה להתקיים ולפעול בלי המנהיג רב-הכשרון, היעמוד הכוח המוסרי של ויצמן למלא חובתו לתנועה - בלי כתר המנהיגות? במשך ארבע השנים אלה הוכח ששניהם עמדו במבחן. התנועה לא כשלה. נתגלו בה כוחות אשר הביאו אותה עד הלום - כשהיא מחוזקת ומעושרת בנכסים וכיבושים חדשים. גם ויצמן עמד במבחן, במבחן כפול. דבר אחד כבר ציין לוקר: במשך ארבע השנים עמד ויצמן כחייל פשוט ועשה את מלאכתו באמונה. הלך לדרום אפריקה (בשליחות קרן היסוד), עזר בעבודה פוליטית וכו'. המבחן {0125-20} השני שעמד בו - הוא הכיר בכוחות הצעירים שהופיעו לאחר פיטוריו, ולא רק שלא ראה אותם בצרות-עין, אלא שמח על הופעתם וחיזק את ידיהם. לאחר פיטורי ויצמן נמסר רסן ההנהלה הפוליטית בירושלם לאיש צעיר ממנהיגי תנועת הפועלים - חיים ארלוזורוב. ויצמן היה מהראשונים שהכירו ביכולת הרבה של המדינאי הצעיר, אשר אמנם המשיך את דרכו של ויצמן, אבל גם ידע לנטות מדרך זו ולפלס נתיב חדש כשראה צורך בכך. וויצמן עמד לימינו באהבה וידידות, התווכח אתו כשווה עם שווה וגם ידע לפעמים לקבל דעתו כשלא התאימו לדעת ויצמן. עכשיו הכירו שוב שניהם שהם צריכים זה לזה: ויצמן והתנועה. לא באותו העוורון הנאיבי של לפני 17 שנה - אלא מתוך הכרה עצמית ואמונה ביכולת התנועה תבעה עכשיו הציונות חזירתו של ויצמן. השעה גדולה וקשה, ואסור לוותר על הכוחות הרבים של ויצמן, שלא רק עבר גדול לו - כי יתכן שכיבושים חדשים צפויים לו בעתיד. וגם ויצמן שב עכשיו לתנועה כשהוא מזוקק בכאבים ויסורים של ארבע שנות פיטורין. הוא יודע עכשיו שלתנועה יש רצון, יכולת, דרך וכוחות. והשותפות המוקמת עכשיו היא חדשה - הבנויה על הכרה הדדית ועל תביעות השעה הגדולות והחמורות. - בשעה מאוחרת התפזרנו - ומיד כמובן עפו מברקים לכל קצות הגולה שויצמן חוזר לנשיאות. לקונגרס כאילו רווח - אחת השאלות הקשות נפתרה, נדמה לי לשביעת רצונם של רבים גם מחוץ לשתי המפלגות שהשתתפו בהכתרה. כי גם אלה הכירו שנשיאותו של סוקולוב היא רק פיקטיבית (מדומה) ואינה לברוד לתנועה וגם לא לכבודו של סוקולוב עצמו. היתה גם דעה בודדת - שאוסישקין צריך להיות הנשיא, אבל מסופקני אט בקונגרס נמצאו עשרה אנשים שהיו תומכים בהצעה זו. כך תמה פרשת הנשיאות בפועל - כי באופן פורמלי נבחר ויצמן רק בגמר הקונגרס, בישיבה האחרונה. הפרקים הבאים יבואו במכתב מיוחד. כתבתי דברים אלה באניה השטה מלוצרן לפליאלן וחזרה, על האגם הנהדר הנקרא פירוולדשטטרזאה, כלומר "אגם ארבע מדינות היער". כי אגם זה משתרע לאורך שלשלת הרים ירקרקים ומיוערים המתרוממים בארבעה קנטונים של {0125-21} של השוויץ. זוהי אחת הפינות היקרות ורבות ההוד והיפעת שבארץ נפלאה זו. זוהי הפעם הראשונה שיצאתי מלוצרן לנוח קצת. הנסיעה באניה נמשכת שש שעות - שלש שעות בכל כיוון. אני נוסע עם אמא, ואנחנו עכשיו חוזרים ללוצרן. אוויר ההרים, מראות הנוף, זוך האגם וחנו, המנוחה (תארו בנפשכם - איו לי כל ישיבה!) - כמה הם טובים אחרי שבועות- הפרך של הקונגרס. מחר אני יוצא עם אמא לכפר סמוך ללוצרן. אמא תשאר בכפר 3 - 4 ימים, ובשבת היא מפליגה מטריסט באותה האניה שהביאה אותנו לטריסט. אני אשאר בכפר זה כעשרה ימים, עד שאנוח לגמרי. ואסע ללונדון. תכתבו לי לונדונה. נשיקות אבא.